סומו

סומו
相撲

ארץ מקור	יפן יפן
מייסד	לא קיים מייסד בודד
סגנון	גראפלינג
ספורט אולימפי	לא

סוּמוֹ (ביפנית: 相撲, ברומאג'י: sumō) הוא ספורט לחימה ואמנות לחימה יפנית בו מתקיים קרב בין שני מתאבקים גדולי גוף (נקראים: ריקישי) הנאבקים בתוך זירה עגולה. הספורט יפני במקורו ונקשר בתרבות היפנית לטקסים רוחניים רבים. ביפן קיים גם סגנון סומו מודרני והוא אחד מענפי הגֶנדַאי בּודוֹ, קבוצה של אמנויות לחימה מודרניות שפותחו ביפן. לסומו מסורת רבת שנים, וגם בתחרויות הבידוריות שנערכות כיום ביפן ומחוצה לה נערכים סביבו טקסים רבים שמקורם בתקופה בה היה הסומו חלק מדת השינטו.

במקור היפני אין חלוקה לקבוצות משקל, כך שלעיתים מתמודד נאבק ביריב הכפול ממנו במשקל.

כחלק ממאמץ להנחיל את הסומו ברחבי העולם ולהפכו לספורט אולימפי, הוקמה הפדרציה הבינלאומית לסומו. על פי חוקי הפדרציה ישנן תחרויות לפי ארבע קבוצות משקל: עד 85 ק"ג, עד 115 ק"ג, מעל 115 ק"ג, ומשקל חופשי.

בכל 300 השנים עד 1993, שבהן הסומו היה מקובל כספורט תחרותי, היו בסך הכל 63 אנשים שזכו לתואר גראנד מאסטר (יוקוזונה) וכולם היו יפנים. בסוף 1992 ובתחילת 1993 זכה אקבונו טורה, מתאבק סומו מהוואי, בשני טורנירים ברציפות, וקיבל את התואר יוקוזונה, שהוענק לראשונה למתאבק לא יפני.^[1]

הסומו הולך ומתפשט בשנים האחרונות באירופה ובארצות הברית, בעיקר בחוף המערבי ובהוואי.

עקב המשקל הגבוה של לוחמי הסומו, הלחץ הנפשי ושתיית המשקאות החריפים הרבה, תוחלת החיים הממוצעת של לוחמי סומו נמוכה בכ-10 שנים מהממוצע ביפן.

הקריטריונים לניצחון בקרב סומו מגדירים למעשה את המפסיד ולא את המנצח:

• המתאבק הראשון שנוגע ברצפה בכל איבר למעט כפות רגליו - מפסיד.
• המתאבק הראשון שנוגע עם כל חלק בגופו בשטח שמחוץ לזירה העגולה - מפסיד.
• מתאבק אשר משתמש בטכניקה פסולה או מבצע קִינג'יטֶה (עבירה) - מפסיד.
• נפילתו של המאוואשי (אבנט) גורמת לפסילת המתאבק.
• מתאבק יכול להיות מוכרז כמפסיד גם ללא קשר לחוקים אלו אם הוא מגיע למצב שהוא לא יכול להילחם ביריבו. מצב זה נדיר מאוד בסומו של ימינו.

על פי רוב, קרבות הסומו נמשכים שניות ספורות בלבד עד שאחד המשתתפים מופל לרצפה או נהדף אל מחוץ לזירה.

הזירה בה נערכים קרבות הסומו נקראת ביפנית דוהיו. זוהי במה עגולה מוגבהת בקוטר 4.55 מטרים, שעליה פזורה תערובת של חול וחימר. את הזירה תוחם חבל עגול הנקרא טאווארה והוא לרוב עשוי מסיבי אורז. החבל הוא סמל שינטו של הפרדה בין קודש לחול. בתוך המעגל ישנם שני קווים לבנים אותם אסור לעבור לפני תחילת הקרב. מחוץ לחבל מפוזר חול דק מאוד אשר מכונה "עין הנחש" ואשר עוזר לשופט לקבוע אם אחד המתמודדים נגע עם גופו מחוץ לזירה.

הסומו המקצועני כיום מכיל מספר ליגות: מקואוצ'י - הליגה הבכירה, ג'וריו, מקושיטה, סאנדנמה וג'ונידאן.

ליגת המקואוצ'י מורכבת משישה טורנירים בשנה, כאשר בכל טורניר כל אחד מהמתאבקים נלחם בחמישה עשר קרבות, והמנצח הוא זה אשר זכה במרב הקרבות. אם יש שוויון אזי שני המנצחים מתחרים ביניהם בקרב נוסף.

לכל אחד ממתאבקי הסומו דרגה הנקבעת לפי תוצאות הבאשו הקודם.

הדירוג הנמוך הוא מָאֵיגַשירה (Maegashira), וממוספר מהגבוה לנמוך, עד ל-15 או 16 - בהתאם למספר המשתתפים בטורניר. סדרת הדרגות הבאה היא של האלופים ונקראת סנייאקו (Sanyaku). שמות הדרגות, מהנמוכה לגבוהה הם: קוֹמוּסוּבּי (Komusubi), סֶאקיוּוַאקֶה (Sekiwake) ואוֹסְזקי (Ozeki).

לכל דירוג יש שתי תת-דרגות, מזרח ומערב, כאשר דרגת מזרח היא הגבוהה יותר. לדוגמה: דירוג מאיגשירה 2 מזרח נמוכה ממאיגשירה 1 מערב, אך גבוהה מדירוג מאיגשירה 2 מערב.

הדרגה הגבוהה ביותר בסומו נקראת יוקוזונה (Yokozuna). לדרגה זו מגיע האוסזקי שניצח את הטורניר פעמיים ברציפות. מתאבק אשר הגיע לדרגת יוקוזונה אינו יכול להפסיד אותה והוא מחזיק בתואר זה עד פרישתו. נכון לשנת 2020, מחזיקים בתואר זה - האקוהו-שו וקאקוריו שניהם ממונגוליה. היפני האחרון שהחזיק בדרגת יוקוזונה הוא קיסנוסאטו יוטאקה שהיה ליפני הראשון אשר זכה בתואר מאז שנת 1998^[2] ופרש בינואר 2019 בעקבות פציעה.

כמו סוגים נוספים של היאבקות, גם שורשיו של הסומו אינם ידועים בבירור. אזכורים לסומו נמצאים בטקסטים מהמאה ה-8 לפנה"ס, אך הקשר שלהם לסומו של ימינו אינו ברור. קרבות של שני אנשים לא חמושים, לפעמים עד מוות, נקראו כבר בעבר ביפן בשם הכולל "סומו", על אף שלא היו ספורטיבים ולא כללו חוקים ספציפיים. השילוב של טקסי השינטו כחלק מהמחוות של קרב הסומו נוצר במרוצת השנים, וקשה כיום להצביע על המקור המדויק לטקסים, הן בדת השינטו והן בסומו.

השימוש בזירה כתוחמת לקרב, החל ככל הנראה בתחילת המאה ה-16. שאר החוקים וההתפתחויות בנושא קרו בתקופת אדו (החל מהמאה ה-17) שם קיבל הענף את צורתו הסופית.

התאחדות הסומו הישראלית לחובבים, הוקמה ב-1998 על ידי היו"ר אלדד בן-חורין^[3], מומחה לאמנויות לחימה ולהיאבקות סומו, לאחר תשע שנות הסתגלות ובתמיכת ארגון הסומו העולמי הממוקם בטוקיו, יפן. התאחדות הסומו הישראלית הממוקמת במודיעין, חברה בהתאחדות הסומו האירופאית^[4], והיא החברה ה-76 בפדרציית הסומו העולמית. בשנת 2006 דורגה ישראל במקום ה-7 בעולם לנוער מתוך 16 מדינות, ובמקום ה-7 לבוגרים, מתוך 33 מדינות^[5]. בשנת 2006 זכתה מדינת ישראל, לביקור היסטורי של מועדון הסומו המקצועני מבירת יפן טוקיו, סאדוגאטאקה. בכירי מקצועני הסומו היפנים הופיעו בקיסריה במשותף עם חניכי הסומו של אלדד בן-חורין. סגן יו"ר ההתאחדות הוא הזמר מוטי דיכנה, מומחה עולמי לסומו מקצועני ודובר יפנית.

במועדוני אמנויות לחימה בישראל, משמש הסומו כספורט נוסף וכמשחק מוביל לאלפי מתאמנים בישראל, בעיקר במועדוני ג'ודו וקראטה. בזכות הקלות בה ניתן לעסוק בסומו, החוקים הפשוטים, הבטיחות בקרב, מהירות הקרב ותרומת הסומו לשיפור יכולת הקרב פנים מול פנים, קנה הסומו מעריצים רבים בקרב המתאמנים, הציבור והתקשורת.

היאבקות הסומו פרצה לתודעת הציבור בישראל בשנת 2009, עם הופעתו של סרט הסומו "סיפור גדול" בכיכובם של איציק כהן, אלון דהן, שמוליק כהן, דביר בנדק ועירית קפלן, ובבימוים של שרון מימון וארז תדמור. יו"ר התאחדות הסומו, אלדד בן-חורין, שימש כיועץ מקצועי להפקה וככוריאוגרף.

מדיה וקבצים בנושא סומו בוויקישיתוף

• חדשות ומידע בנושא סומו
• חוקת הסומו
• האבקות סומו, באתר אגודת הידידות ולשכת המסחר ישראל-יפן
• סומו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• סומו, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)