ויהארה
ויהארה (תעתיק מקובל מסנסקריט: Vihāra) הוא מונח המתייחס באופן כללי למנזר עבור נזירים בודהיסטים, בעיקר בתת-היבשת ההודית. המושג עתיק יומין ובטקסטים המוקדמים בסנסקריט ובפאלי פירושו כל סידור של חלל או מתקנים למגורים.[2][3][4] המונח התפתח למושג אדריכלי שבו הוא מתייחס למגורים לנזירים עם חלל משותף או חצר פנימית פתוחה, במיוחד בבודהיזם. המונח נמצא גם בספרות הנזירית של הדתות אג'יוויקה, הינדואיזם וג'ייניזם, ובדרך כלל מתייחס למקלט זמני לנזירים או נזירות נודדים במהלך המונסונים ההודיים השנתיים.[2] בג'ייניזם המודרני, הנזירים ממשיכים לנדוד מעיר לעיר למעט בעונת הגשמים, והמונח "ויהארה" מתייחס לנדודיהם.
למונח ויהארה או "אולם ויהארה" יש משמעות ספציפית יותר באדריכלות הודית (אנ'), במיוחד אדריכלות הודית חצובה בסלע (אנ') עתיקה. אולם מרכזי, עם תאים קטנים המחוברים אליו, לפעמים עם מיטות מגולפות מהאבן. לחלקם יש תא מקדש הממוקם במרכז הקיר האחורי, המכיל סטופה בדוגמאות מוקדמות, או פסל בודהה בדוגמאות מאוחרות יותר. אתרים גדולים אופייניים כמו מערות אג'אנטה, מערות אוראנגאבאד, מערות קארלי ומערות קאנהרי (אנ') מכילים כמה ויהארות. חלקם כללו צ'איטיה, או אולם פולחן בקרבת מקום. הוויהארה התחילה כמקלט לנזירים מפני הגשם.
אטימולוגיה ומינוח
[עריכת קוד מקור | עריכה]ויהארה היא מילה בסנסקריט המופיעה במספר טקסטים ודיים עם משמעויות רגישות הקשר. פירושה בדרך כלל צורה של "הפצה, שינוי מקום, הפרדה, סידור", או של מילים או של אש קדושה או של אתר קורבן. לחלופין, היא מתייחסת לצורה של שוטטות, כל מקום לנוח או להשביע רצון או ליהנות מהבילוי בו, משמעות נפוצה יותר בטקסטים והאפוסים הוודיים המאוחרים.[2][5][6]
המשמעות שלה בעידן הפוסט-ודי היא ליתר דיוק צורה של בית מנוחה, מקדש או מנזר במסורות הסגפנות של הודו, במיוחד עבור קבוצת נזירים.[2] היא התייחסה במיוחד לאולם ששימש בתור מקדש או היכן שנפגשו נזירים, וחלקם הסתופפו בו.[2] בהקשר של אמנויות הבמה, המונח פירושו התיאטרון, המנזר או מתחם המקדש שבו נפגשים, מופיעים או נחים. מאוחר יותר המונח התייחס לצורה של בניית מקדש או מנזר בבודהיזם, הינדואיזם וג'ייניזם, שבו העיצוב כולל אולם מרכזי ומצורפים מקדשים נפרדים למגורים עבור נזירים או עבור אלים, אלות ודמויות קדושות כגון טירתנקרה (אנ'), גאוטמה הבודהה, או גורו. משמעות המילה היא מקדש ג'יין (אנ') או מקדש הינדי (אנ') או "מקום מגורים, מקום המתנה" בכתובות וטקסטים רבים של תקופת ימי הביניים בהודו, מ"ווי-האר" שפירושו "לבנות".[4]
זה מנוגד למונח "אראניה" בסנסקריט או פאלי שפירושו "יער".[6] בימי הביניים, המונח התכוון לכל מנזר, במיוחד עבור נזירים בודהיסטים. "מאתה" הוא מונח נוסף למנזר במסורת הדתית ההודית,[7] כיום משמש בדרך כלל למוסדות הינדיים.
שמה של ביהר, מדינה מזרחית של הודו, נגזר מהמילה "ויהארה" בשל שפע המנזרים הבודהיסטים באזור זה. המילה הושאלה גם למלאית בתור "ביארה", המציינת מנזר או מקום פולחן אחר שאינו מוסלמי. בתאית המונח קרוי "וינהאן" (วิหาร) ובקמרית "ויהיאר" (វិហារ). בבורמזית "ויהארה" (ဝိဟာရ) פירושה "מנזר", אבל הבורמזים מעדיפים את המילה הבורמזית המקורית "קייאונג" (ကျောင်း). נזירים הנודדים ממקום למקום מטיפים ומחפשים צדקה נשארו לעיתים קרובות יחד בסנגהה. בפנג'אבי קרוי חלל פתוח בתוך הבית "והארה".
בקוריאה, יפן, וייטנאם ובסין, נראה שלמילה למקדש או מנזר בודהיסטי מקור שונה.[8] ביפנית המילה למקדש בודהיסטי היא "טרה" (寺), היא נכתבה בעבר גם באופן פונטי "天良", והיא קשורה לקוריאנית מודרנית "צ'ול" מקוריאנית תיכונה "טאיל", ו"טאירה" בסינית עתיקה, פירוש כולן "מנזר בודהיסטי".[8] מילים אלו נגזרות ככל הנראה מהמילה בארמית עבור "מנזר", "דרה" (מהשורש "דייר" "לחיות ביחד"), ולא מהמילה ההודית הלא קשורה למנזר "ויהארה", וייתכן שהועברה לסין על ידי המתרגמים הראשונים ממרכז אסיה של כתבים בודהיסטים, כגון אן שיגאו (אנ') או לוקסמה (אנ').[8]
מקורות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויהארות כמרכזי הנאה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך עידן אשוקה של המאה ה-3 לפני הספירה, יאטראות ויהארה היו תחנות לנוסעים שמטרתן מנוחה, הנאות ותחביבים כמו ציד. אלה עמדו בניגוד ליאטראות דהארמה הקשורים לעיסוקים דתיים ולעלייה לרגל.[3] לאחר שאשוקה המיר את דתו לבודהיזם, כתב להירי, הוא התחיל את יאטראות דהארמה בסביבות אמצע המאה ה-3 לפני הספירה במקום יאטראות ויהארה מלכותיות נהנתניות.[3]
ויהארות כמנזרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההיסטוריה המוקדמת של ויהארות אינה ברורה. מנזרים בצורת מערות מתוארכים למאות שנים לפני הספירה, עבור אג'יוויקה, הינדואיזם וג'ייניזם. לאדריכלות החצובה שנמצאה בוויהארות של מערות מהמאה ה-2 לפנה"ס יש שורשים מתקופת האימפריה המאורית.[9] במדינת ביהר ובסביבתה ישנה קבוצה של מונומנטים של מערות מגורים, שכולן מתוארכות מלפני הספירה, ומשקפות את הארכיטקטורה של מאוריה. בחלקן יש כתובת בכתב בראהמי המאששת את גילן, אך כנראה הכתובות נוספו למערות קיימות.[9] השכבה העתיקה ביותר של טקסטים בודהיסטים וג'ייניים מזכירות אגדות של בודהה, טירתנקרות (אנ') ג'יינים, או נזירי שראמנה (אנ') שחיים במערות.[9][10] אם רישומים אלה שנגזרו ממסורת שבעל פה משקפים במדויק את המשמעות של נזירים ומערות בתקופת הבודהה והמאהאווירה, אז מסורת מגורי המערות מתחילה לפחות במאה ה-5 לפני הספירה. לפי אלצ'ין וארדוסי, האגדה על המועצה הבודהיסטית הראשונה מתוארכת לתקופה מיד לאחר מותו של הבודהה. הוא מזכיר נזירים המתאספים במערה ליד ראג'ירי, וזה מתארך אותה בתקופה שלפני מאוריה.[9] עם זאת, החצר המרובעת עם ארכיטקטורת התאים של ויהארה, קובעים אלצ'ין וארדוסי, מתוארכת לתקופה המאורית. מגורי הנזירים המוקדמים יותר של אג'יוויקים, בודהיסטים, הינדים וג'ינים היו כנראה מחוץ לצוקי סלע ועשויים מחומרים זמניים ואלה לא שרדו.[9]
המתנה המוקדמת ביותר הידועה של קרקע למטרות נזירות שנרשמה אי פעם בכתובת הודית נזקפת לזכות הקיסר אשוקה, והיא תרומה לאג'יוויקים. לדברי יוהאנס ברונקהורסט, הדבר יצר לחצים פיננסיים תחרותיים על כל המסורות, כולל הברהמינים ההינדים. ייתכן שהדבר הוביל לפיתוח של ויהארות כמקלטים לנזירים, ולהתפתחות בתפיסת האשרמה לאגרהארות או מנזרים הינדיים. מקלטים אלה לוו בדרך כלל בתרומת הכנסות מכפרים סמוכים, שעבדו ותמכו במגורי המערות הללו במזון ובשירותים. כתובת קארלה המתוארכת למאה ה-1 לספירה תורמת מערה וכפר סמוך, קובע ברונקהורסט, "לתמיכתם של הסגפנים המתגוררים במערות בוואלורקה [קארלה] ללא כל הבדל של כת או מוצא". טקסטים בודהיסטים מבנגל, שתוארכו למאות שנים מאוחר יותר, משתמשים במונח אשרמה-ויהארה או אגרהארה-ויהארה עבור המנזרים שלהם.
ניתן לתאר ויהארות או מנזרים בודהיסטיים כמעון לנזירים, מרכז לעבודה דתית ומדיטציה ומרכז ללמידה בודהיסטית. בטקסטים הקנוניים הבודהיסטים יש התייחסות לחמישה סוגים של מגורים (פאנצ'ה לנאני), כלומר ויהארה, אדיוגה, פסאדה, האממייה וגוהה, כמתאימים לנזירים. מתוכם שרדו רק הוויהארה (מנזר) וגוהה (מערה).
בשלב מסוים של הבודהיזם, כמו מסורות דתיות הודיות אחרות, נדדו הנזירים הנודדים של הסנגהה המוקדשים לסגפנות ולחיי הנזירים, ממקום למקום. בעונת הגשמים הם שהו במקלטים זמניים. בתאולוגיה הבודהיסטית המתייחסת ללידה מחדש ולצבירת מעלות, זה נחשב כמעשה ראוי לא רק להאכיל נזיר אלא גם להגן עליו, מנזרים מפוארים נוצרו על ידי מאמינים עמאים עשירים.
אדריכלות
[עריכת קוד מקור | עריכה]השרידים המהותיים היחידים של הוויהארות הקדומות ביותר נמצאים במתחמים החצובים, בעיקר בצפון הודו, בדקאן במיוחד, אבל זה משום שהם היחידים ששרדו. במקור ויהארות בנויות מאבן או לבנים היו כנראה נפוצות לפחות באותה מידה בכל מקום, והיו המקובל בדרום. עד המאה השנייה לפני הספירה נקבעה תוכנית מבנה סטנדרטית לוויהארה. ויהארות אלה מהוות את רוב ה"מערות" הבודהיסטיות החצובות בסלע. היא הייתה מורכבת מאולם מרובע, בערך ריבוע, או כנראה חצר פתוחה בדוגמאות בנויות, שממנה נפתחו מספר תאים קטנים. התאים החצובים היו מצוידים לרוב בבמות חצובות למיטות ולכריות. בקיר הקדמי הייתה כניסה אחת או יותר, ולעיתים קרובות מרפסת. מאוחר יותר היה בקיר האחורי מול הכניסה חדר מקדש קטן למדי, שאליו הגיעו לעיתים קרובות דרך פרוזדור. בתחילה אלה כללו סטופות, אך מאוחר יותר פסל בודהה גדול, לפעמים עם תבליטים על הקירות. במרפסת עשויים להיות גם תבליטים, ובמקרים מסוימים גם על קירות האולם המרכזי. ציורים היו אולי נפוצים יותר, אבל אלה שרדו רק לעיתים רחוקות, למעט מקרים בודדים כגון מערות 2, 10, 11 ו-17 במערות אג'אנטה. מכיוון שהוויהארות החצובות המאוחרות יותר הן לרוב בנות עד שלוש קומות, זה היה כנראה צורת המבנה של הוויהארות שהיו בנויות מאבנים או מלבנים.
כשהוויהארה קיבלה תדמית מרכזית, היא השתלטה על תפקידו של אולם הפולחן, הצ'איטיה, ובסופו של דבר חדלו לבנות אולמות צ'איטיה. זאת אף על פי שחדר המקדש בוויהארה החצובה בסלע לא כולל בדרך כלל שביל הקפה. פעולת ההקפה או ההליכה סביב הסטופה (פריקראמה או פראדקשינה) היא מנהג טקסי ופולחני חשוב בבודהיזם.
בתקופת ימי הביניים המוקדמת של הודו, הוויהארות הפכו למוסדות חשובים וחלק מהאוניברסיטאות הבודהיסטיות עם אלפי סטודנטים, כגון נלנדה. החיים ב"וויהארות" נקבעו בשלב מוקדם. זהו האובייקט של חלק מהקאנון הפאלי, וִינָאיָה פִּיטָאקָה (אנ') או "סל המשמעת הנזירית".[א] שלבאן ויהארה (אנ') בבנגלדש הוא דוגמה למנזר בנוי עם 115 תאים, שבו נחפרו החלקים התחתונים של המבנה הבנוי מלבנים. מהאוויהארה סומאפורה, גם היא בבנגלדש, הייתה ויהארה גדולה יותר, בעיקר מהמאה ה-8, עם 177 תאים סביב מקדש מרכזי ענק.
וריאציות בוויהארות חצובות בסלע
[עריכת קוד מקור | עריכה]ויהארות בדרך כלל בנויות לפי המבנה הסטנדרטי כמתואר לעיל, אבל יש כמה גרסאות. לשני אולמות ויהארה, מערה 5 באלורה ומערה 11 בקאנהרי (אנ'), יש פלטפורמות נמוכות מאוד לאורך רוב האולם המרכזי. אלו שימשו כנראה כשילוב כלשהו של ספסלים או שולחנות לסעודה, שולחנות עבודה ללימוד, ואולי מיטות. לעיתים קרובות הם מכונים "אולם אוכל" או "אולם דארבר (אנ')" בקאנהרי, ללא ראיות מוצקות.
מערה 11 במערות בדסה היא ויהארה קטנה למדי מהמאה ה-1, עם תשעה תאים בפנים ובמקור ארבעה מסביב לכניסה, וללא חדר מקדש. היא יוצאת דופן בשל עיטורים כדוגמת קשת בסגנון גוואקשה (אנ') משוכללת ותבליט מעקה סביב דלתות התאים, אבל במיוחד על ידי תקרה מקומרת וקצה אפסידי בצד המרוחק מהכניסה, כמו אולם צ'איטיה.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתי המערה החצובים הבודהיסטים והמקומות הקדושים המוקדמים ביותר נמצאים במערב דקאן מהמאה ה-3 לפני הספירה. המערות החצובות המוקדמות ביותר הללו כוללות את מערות בהאג'ה, את מערות קרלה, וכמה ממערות אג'אנטה.
ויהארה עם מקדש מרכזי המכיל פסלים של הבודהה, המתוארכות למאה ה-2 לספירה לערך, נמצאות באזור הצפון-מערבי של גנדהארה, באתרים כמו ג'אוליאן (אנ'), קלאוואן (אנ') (באזור תכסילא) או הסטופה דהרמרג'יקה בתכסילא, אשר לדברי היסטוריון האמנות קורט בהרנדט, היו אולי אבות הטיפוס של המנזרים של המאה ה-4 כמו אלה בדווני מורי (אנ') בגוג'ראט.[11] הדבר נתמך על ידי גילוי של פסלי בודהה מחימר ומברונזה, אך לא ברור אם הפסל הוא מתאריך מאוחר יותר.[11] לפי בהרנדט, אלה "בטח היו אב הטיפוס האדריכלי של מאוחר יותר מקדשים בודהיסטים צפוניים ומערביים במערות אג'אנטה, מערות אוראנגאבאד, מערות אלורה, נלנדה, רטנאגירי (אנ') ואתרים אחרים".[11] ההצעה של בהרנדט ממשיכה את המודל שקובע שההשפעות הצפון-מערביות ועידן אימפריית קושאן במהלך המאה ה-1 וה-2 לספירה עוררו את התפתחות האמנות הבודהיסטית ועיצובי מנזרים. לעומתם, סוזן הנטינגטון קובעת כי מודל זה של סוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים מוטל בספק יותר ויותר על ידי גילוי פסלי בודהה שמלפני תקופת קושאן מחוץ לטריטוריות הצפון-מערביות. יתרה מכך, קובעת הנטינגטון, "עדויות ארכאולוגיות, ספרותיות וכתובות" כמו אלה במאדהיה פרדש מעוררות ספקות נוספים.[12] ניתן לאתר את הפולחן האדוק לבודהה, למשל, למונומנטים בודהיסטים בבהארהוט (אנ') המתוארכים בין המאה ה-2 וה-1 לפני הספירה. במערת קרישנה או קאנהא (מערה 19) במערות נאשיק יש את האולם המרכזי עם תאים מחוברים, והיא בדרך כלל מתוארכת למאה ה-1 לפנה"ס בערך.[13]
ויהארות האבן המוקדמות חיקו את בניית העץ שכנראה קדמה להן.
עדויות כתובות על לוחות אבן ונחושת מצביעות על כך שהוויהארות הבודהיסטיות נבנו לעיתים קרובות יחד עם מקדשים הינדיים וג'ייניים. תקופת אימפריית הגופטה הייתה עדה לבנייתן של ויהארות רבות, כולל אלה במערות אג'אנטה. חלק מהוויהארות והמקדשים הללו, אף שקיומם הוכח בטקסטים ובכתובות, כבר לא קיימים פיזית, כנראה הושמדו במאות מאוחרות יותר מסיבות טבעיות או עקב מלחמה.
ויהארות כמקור למסורות בודהיסטיות מרכזיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ככל שאנשים נוספים הצטרפו לנזירות הבודהיסטית, הנזירים הבכירים אימצו קוד משמעת שנודע בקאנון הפאלי כטקסטים של וינאיה (אנ').[14] טקסטים אלו עוסקים בעיקר בחוקי הסנגהה. קודמים לכללים סיפורים המספרים כיצד בא בודהה לקבוע אותם, ואחריהם הסברים וניתוחים. לפי הסיפורים, הכללים נוצרו על בסיס אד-הוק כאשר הבודהה נתקל בבעיות התנהגות שונות או מחלוקות בין חסידיו. לכל מסורת בודהיסטית מוקדמת מרכזית היה טקסט משתנה משלה של קוד משמעת לחיים בוויהארה. ראש הוויהארה מינה ויהארה-פאלה, זה שניהל את הוויהארה, יישב סכסוכים, קבע את ההסכמות והכללים של הסנגהה, ואילץ את המתנגדים לקבל קונצנזוס זה.[14]
ניתן לאתר שלוש אחוות נזירים בעלות השפעה מוקדמת בהיסטוריה הבודהיסטית.[15] המהאוויהארה שהוקמה על ידי מאהינדה הייתה העתיקה ביותר. מאוחר יותר, במאה ה-1 לפנה"ס, תרם המלך וטאגמאני את הוויהארה אבהאיאגירי לנזיר המועדף עליו, מה שהוביל את אחוות המהאוויהארה לגרש את הנזיר הזה.[15] במאה ה-3 לספירה, זה חזר על עצמו כשהמלך מהאסנה תרם את הוויהארה ג'טוואנה לנזיר מסוים, מה שהוביל לגירוש שלו. המהאוויהארה של מאהינדה הובילה למסורת הטהרוואדה האורתודוקסית.[15] נזירי הוויהארה אבהאיאגירי, שנדחו על ידי הנזירים הבודהיסטים האורתודוקסים שמתחו עליהם ביקורת, היו פתוחים יותר לרעיונות הטרודוקסים והם טיפחו את מסורת המהאיאנה. נזירי הוויהארה ג'טוואנה התנודדו בין שתי המסורות, וערבבו בין רעיונותיהם.[15]
ויהארות של עידן פאלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מגוון של מנזרים צמח בתקופת פאלה במגדהה העתיקה (ביהר המודרנית) ובבנגל. לפי מקורות טיבטיים, בלטו חמישה מהאוויהארות (אנ'):[ב] ויקראמשילה (אנ'), נלנדה, האוניברסיטה המובילה של התקופה; שעברה את שיאה אך עדיין הייתה מפוארת, סומאפורה, אודאנטאפורי (אנ') וג'גאדאלה (אנ'). לפי סוקומאר דאט, חמשת המנזרים יצרו רשת, נתמכו והיו תחת פיקוח של מדינת פאלה. לכל אחד מהחמישה היה חותם משלו, פעל כמו תאגיד, ושימש כמרכזי למידה.[17]
מנזרים בולטים נוספים של אימפריית פאלה (אנ') היו טראיקוטה, דוויקוטה (המזוהה עם קוטיווארסה העתיקה, 'בנגאר המודרנית'), ופנדיט ויהארה. חפירות שנערכו במשותף על ידי הסקר הארכאולוגי של הודו ואוניברסיטת בורדוואן בשנים 1971–1972 עד 1974–1975 הניבו מתחם נזירים בודהיסטי במונורמפור, ליד בהראטפור דרך פנאגר באזאר במחוז ברדהמן במערב בנגל. ניתן לייחס את תאריך המנזר לתקופת ימי הביניים המוקדמת.
חפירות מאוחר יותר בג'אגג'יוואנפור (מחוז מלדה, מערב בנגל) חשפו מנזר בודהיסטי נוסף מהמאה התשיעית.[18] לא שרד דבר מהמבנה העילי. נמצאו מספר תאי נזירים הפונים לחצר מלבנית. תכונה בולטת היא נוכחותם של תאי פינה עגולים. מאמינים שהפריסה הכללית של מתחם הנזירים בג'אגג'יוואנפור דומה בגדול לזו של נלנדה.
לצד אלה, נמצאו אזכורים מפוזרים לכמה מנזרים במקורות אפיגרפיים ואחרים. ביניהם בולטים פולאהארי (במערב מגדהה), האלוד ויהארה (45 ק"מ דרומית לפאהארפור), פריקראמאנה ויהארה ויאשוברמאפורה ויהארה (בביהר). מתחמים מבניים חשובים נוספים התגלו במיינמאטי (אנ') (מחוז קומילה, בבנגלדש). כאן נחשפו שרידים של לא מעט ויהארות, והמשוכללת ביותר היא השלבאן ויהארה (אנ'). המתחם מורכב מוויהארה גדולה למדי בתוכנית הרגילה של ארבעה מקבצים של תאי נזירים סביב חצר מרכזית, כשבמרכזה ממוקם מקדש במבנה צלב. לפי אגדה על חותם (שנתגלה במקום) מייסד המנזר היה בהאוואדווה, שליט שושלת דווה.
דרום-מזרח אסיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כשהבודהיזם התפשט בדרום-מזרח אסיה, מלכים מקומיים בנו מנזרים. המונח ויהארה עדיין משמש לעיתים להתייחסות למנזרים/מקדשים, הידועים גם כוואט, אך בתאילנד הוא קיבל גם משמעות צרה יותר המתייחסת למבנים מסוימים במתחם המקדשים. הוויהאן הוא מבנה, נפרד מהאוּבוֹסוֹט (אנ') הראשי (אולם ההסמכה) שבו נשמר פסל בדמות בודהה. במקדשים רבים משמש הוויהאן כאולם הדרשה או אולם התכנסות בו נערכים טקסים, כגון פסטיבל הקאתינה (אנ').[19] רבים מהוויהארות הללו של טהרוואדה כוללות פסל בודהה הנחשב לקדוש לאחר שהוא מקודש רשמית על ידי הנזירים.[19]
גלריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
מערה 4, מערות אג'אנטה
-
הכניסה לאולם ויהארה במערות קאנהרי
-
גילופי קיר במערות קאנהרי
-
מיטות משטחי סלע פשוטות בוויהארה במערות קאנהרי
-
פתחי הכניסה לוויהארה, מערות בדסה
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Chakrabarti, Dilip K. (באוקטובר 1995). "Buddhist Sites across South Asia as Influenced by Political and Economic Forces". World Archaeology. 27 (2): 185–202. doi:10.1080/00438243.1995.9980303. JSTOR 125081.
{{cite journal}}: (עזרה) - Harle, J.C., The Art and Architecture of the Indian Subcontinent, 2nd edn. 1994, Yale University Press Pelican History of Art, ISBN 0300062176
- Khettry, Sarita (2006). Buddhism in North-Western India: Up to C. A.D. 650. Kolkata: R.N. Bhattacharya. ISBN 978-81-87661-57-3.
- Michell, George, The Penguin Guide to the Monuments of India, Volume 1: Buddhist, Jain, Hindu, 1989, Penguin Books, ISBN 0140081445
- Mitra, D. (1971). Buddhist Monuments. Calcutta: Sahitya Samsad. ISBN 0-89684-490-0.
- Rajan, K.V. Soundara (1998). Rock-cut Temple Styles: Early Pandyan Art and The Ellora Shrines. Mumbai: Somaiya Publications. ISBN 81-7039-218-7.
- Tadgell, C. (1990). The History of Architecture in India: From the Dawn of Civilization to the End of the Raj. London: Phaidon. ISBN 1-85454-350-4.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ויהארה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ביאורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Sharon La Boda (1994). International Dictionary of Historic Places: Asia and Oceania. Taylor & Francis. p. 625. ISBN 978-1-884964-04-6.
- ^ 1 2 3 4 5 Vihara, Monier Monier Williams, Sanskrit-English Dictionary Etymologically Arranged, Oxford University Press, p. 1003
- ^ 1 2 3 "He now undertook what were described as 'dharma yatras' instead of the usual royal 'vihara yatras'. Vihara yatras were marked by pleasures such as the hunt" in Nayanjot Lahiri (2015). Ashoka in Ancient India. Harvard University Press. pp. 181–183. ISBN 978-0-674-91525-1.
- ^ 1 2 Stella Kramrisch (1946). The Hindu Temple. Princeton University Press (Reprint: Motilal Banarsidass). pp. 137–138. ISBN 978-81-208-0223-0.
- ^ Hermann Oldenberg; Friedrich Max Müller (1892). The Grihya-sûtras, Rules of Vedic Domestic Ceremonies. Clarendon Press: Oxford. pp. 54–56, 330–331.
- ^ 1 2 Brian K. Smith (1998). Reflections on Resemblance, Ritual, and Religion. Motilal Banarsidass. pp. 151–152. ISBN 978-81-208-1532-2.
- ^ Karl H. Potter (2003). Buddhist Philosophy from 350 to 600 A.D. Motilal Banarsidass. p. 265. ISBN 978-81-208-1968-9.
- ^ 1 2 3 Beckwith, Christopher I. (2014). "The Aramaic source of the East Asian word for 'Buddhist monastery': on the spread of Central Asian monasticism in the Kushan Period (2014)". Journal Asiatique. 302 (1): 111–138.
- ^ 1 2 3 4 5 F. R. Allchin; George Erdosy (1995). The Archaeology of Early Historic South Asia: The Emergence of Cities and States. Cambridge University Press. pp. 247–249. ISBN 978-0-521-37695-2.
- ^ Kailash Chand Jain (1991). Lord Mahāvīra and His Times. Motilal Banarsidass. p. 66. ISBN 978-81-208-0805-8.
- ^ 1 2 3 Behrendt, Kurt A. (2004). Handbuch der Orientalistik (באנגלית). Brill. pp. 168–171. ISBN 9004135952.
- ^ Susan L. Huntington (1990), Early Buddhist Art and the Theory of Aniconism, Art Journal, Volume 49, 1990. Issue 4: New Approaches to South Asian Art, pp. 401–408
- ^ Himanshu Prabha Ray (2017). Archaeology and Buddhism in South Asia. Taylor & Francis. pp. 66–67. ISBN 978-1-351-39432-1.
- ^ 1 2 Jonathan A. Silk (2008). Managing Monks: Administrators and Administrative Roles in Indian Buddhist Monasticism. Oxford University Press. pp. 39–58, 137–158. ISBN 978-0-19-532684-0.
- ^ 1 2 3 4 Peter Harvey (2013). An Introduction to Buddhism: Teachings, History and Practices. Cambridge University Press. pp. 197–198. ISBN 978-0-521-85942-4.
- ^ Susan L. Huntington (1984). The "Påala-Sena" Schools of Sculpture. Brill. pp. 164–165. ISBN 90-04-06856-2.
- ^ Dutt, Sukumar (1962). Buddhist Monks And Monasteries Of India: Their History And Contribution To Indian Culture. London: George Allen and Unwin Ltd. pp. 352–353. OCLC 372316.
- ^ "Jagjivanpur, A newly discovered Buddhist site in west Bengal". Information & Cultural Affairs Department, Government of West Bengal. אורכב מ-המקור ב-9 באוגוסט 2009.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 Donald K. Swearer (1995). The Buddhist World of Southeast Asia. State University of New York Press. pp. 23–27. ISBN 978-1-4384-2165-0.
