תבליט

ערך זה עוסק בסוג פסל. אם התכוונתם לפני הקרקע ללא התכסית, ראו תבליט (מפה טופוגרפית); אם התכוונתם לסימן חזותי בתוך רשימה, ראו תבליט (פיסוק).

תבליט הוא פסל שאינו חופשי בחלל אלא צמוד למשטח.

תכונתו העיקרית של התבליט, לעומת הפיסול, היא התאמתו ושעבודו לאדריכלות, כמו בשער הניצחון בפריז, המעוטר בשישה תבליטים. תכונה נוספת של התבליט היא העומק אשר נוצר כתוצאה ממרחק האובייקטים בתבליט מן הרקע. מרחק זה קובע את הצללים הנוצרים אשר יכולים להדגיש חלקים מסוימים בתבליט. אמנם יש שימוש בעיקרון זה גם ביצירת פיסול חופשי, אולם הוא עקרון עבודה חשוב ביצירתם של תבליטים רבים.

ישנם תבליטים בהם הדימוי 'יוצא' מן הרקע ובולט ממנו. תבליטים אלו נקראים תבליט גבוה. בתבליט שקוע, לעומת זאת, הדימויים נסוגים אל תוך המשטח ושקועים בו. חוסר ההפרדה בין נושא התבליט לבין הרקע שלו מוליד יצירה הנעה בין ניסיון ליצירת נפחיות ותלת-ממדיות לבין שטיחות.

ישנן שיטות שונות ליצירת תבליט, בהן שיטות של החסרת חומר על ידי חריטה, חציבה, ריקוע או קידוח באבן או בעץ או בכל חומר אחר. שיטות אחרות ליצירת תבליט הן שיטות שבהן מוסיפים חומר כגון כיור או פיסול בחרס או בשעווה. שיטות אלו משמשות, על פי רוב, כשלב ביניים ליציקת התבליט במתכות שונות כגון ברונזה. בפיסול המודרני נוהגים להשתמש ביציקת תבליטים גם בטכניקה של יציקה על אובייקט חי (אדם או חפץ דומם אחר).

לפי הבלשן יצחק אבינרי, את המילה העברית תבליט חידש הבלשן יצחק אפשטיין.^[1]

באמנות שהתפתחה במצרים העתיקה נשמר לתבליטים מקום נכבד בעיטור חלקי מקדשים וקברים. הקומפוזיציה (מיחבר) של התבליטים הורכבה בדרך כלל מרצועות אורך שבהן דמויות, סמני כתב ואובייקטים אחרים החרוטים באבן. תבליטים אלו היו צבועים ותיארו הן את החיים באותה תקופה והן הציגו סיפורי מיתולוגיה מצריים. עבור בוני הקברים, היו לדימויים הכוח להפוך למוחשיים ואמיתיים בעולם הבא. המשטח ובו התבליט היה מלא לגמרי בדימויים ללא חלקים ריקים כיוון שהמצרים האמינו, במה שכינו חוקרים, כ"אימת הריק".

באמנות יוון העתיקה שימש התבליט בעיקר כעיטור למצבות קבורה. הם הציגו בדרך כלל דמות המייצגת את הנפטר, לרוב חיילים. לפעמים נוספה לסצנה דמויות של מתאבלים ובני משפחה הנפרדים מן הנפטר. כמו באמנות היוונית הקלאסית, הדמויות מאופקות ומהורהרות.

מקום נוסף בו היה שימוש נרחב בתבליטים היו המקדשים היוונים. התבליט שימש שם כאלמנט קישוטי מחוץ למבנה ובתוכו. הדוגמה הבולטת לתבליטים כאלה ניתן לראות בשרידי מקדש הפרתנון שהוקדש לאלה אתנה באקרופוליס שבעיר אתונה. במקדש זה נעשה שימוש לעיטור הגמלון (חלק משולש שנוצר כתוצאה משפוע הגג) ולעיטור האפריז, פס קישוטי הנמצא מעל שורות העמודים במקדש היווני. נושאי התבליטים היו האלים השונים וכן מלחמת הקנטאורים ולפיטים אשר סימלה את מאבק יוון בפרסים. תבליטים נוספים ניתן למצוא גם על סרקופגים יוונים. התבליטים, כמו הפיסול החופשי, היו צבועים בצבעים עזים ובכך הם שונים מן התפישה המקובלת כיום של הפיסול היווני.

האמנות הנוצרית המוקדמת והאמנות הביזנטית עשו שימוש בתבליט בסרקופגים ולשם עיטור כנסיות ומבנים אחרים במתכונת האמנות הרומית. שימוש נוסף הוא המשך השימוש בתבליט לשם עיטור כותרות וחלקי אדריכלות אחרים במבני ציבור וכנסיות.

צורתו הכללית של התבליט בתקופה הנוצרית המוקדמת מהווה מקבילה נוצרית לאמנות היהודית והפגנית תוך החלפת דימויים מסוימים לדימויים נוצרים. בסרקופגים נוצרים, לדוגמה, מופיעים סיפורים מן הברית החדשה במקום בו הופיעו בעבר דמויות אלים פגנים. נושאים נוספים המופיעים הם אלגוריות לדמותו של ישו כגון דמות "נושא העגל", דמות שיש לה גם מקבילות בציור בפרסקאות על גבי קירות הקטקומבות ברומא, או לחלופין מונוגרמה המורכבת מאותיות שמו של ישו.

סגנון התבליטים והדימויים הופך במהלך התקופה ליותר ויותר סימבולי. לכן גם אופי פיסול התבליט הוא פחות ריאליסטי ונפחי.

לתבליט היה מקום נכבד באדריכלות הרומנסקית האירופית של המאות ה-11 וה-12. התבליט היה משועבד לחלקי אדריכלות דתית כמו כותרות של עמודים, קשתות ושערי כניסה. היסטוריון האמנות מאיר שפירו מצא באמנות התבליט עדות לא רק להיבט הדתי ולתמונת העולם הדתית כי אם גם עדות לתהליך העיור וההשפעה העירונית על המנזרים והכנסיות באירופה. הוא מבסס זאת על הופעה של דמויות חילוניות כגון ליצנים, להטוטנים ואנשי שוליים אחרים בתבליטים. ההיסטוריונית נורית כנען-קדר מוצאת בתבליטים הרומנסקיים עדות להשפעה של האמנות הרומית והביזנטית תוך שינוי במוטיבים. כך לדוגמה, דמותו של אטלס הנושא את השמיים מקבלת משמעות של אדם חוטא הנושא בעול העונש.

התבליטים הופיעו על גבי חלקי הארכיטקטורה והיו מאורגנים מתוך תפיסה דתית היררכית. הפיסול המרכזי הוצג בכניסה לכנסיות - מעל השער (בטימפנון), ומצדדיו של השער. סגנון הפיסולי של התבליט השתנה במידה רבה ממקום למקום, אולם נע בין פיסול ריאליסטי ונפחי לבין פיסול סימבולי יותר. לעיתים השתמשו בתיאור שונה באותו תבליט כדי לתאר היררכיות שונות של קדושה (מה שקדוש יותר הופיע בצורה יותר סכמטית).

הפיסול האיטלקי בתקופת הרנסאנס שאב הרבה מן הצורות הפיסוליות של האמנות הפגנית של האימפריה הרומית. במקומות בהם נותר מצבור גדול של פיסול כזה, כמו למשל בעיר פיזה, הושפעו האמנים מתיאור גוף האדם, מן העירום ומתנוחות היציבה השונות וביטאו זאת בתבליטים שונים. השפעה זו היא אחת מן מקורות לפיסול הרנסאנסי בכללו. הפסל האיטלקי לורנצו גיברטי, לדוגמה, נודע בתבליטים הפיסוליים שלו. היצירה החשובה ביותר שלו היא התבליטים שעל דלתות הבפטיסטריום של פירנצה. ביצירה זו, המכונה "שער גן העדן", הושם דגש ביצירת תחושה של פרספקטיבה ועומק הן באמצעים פיסוליים – יצירת חללים שקועים והאצלת ניגודיות של אור-וצל – והן באמצעות שרטוט של נוף פרספקטיבי ברקע התבליט.

אמנות האסלאם נעה בין האיסור לדימוי פיגורטיבי, לבין הרצון להשתמש וליצור אמנות. התבליט, כמו הפסיפס (מוזאיקה) ואמנות הציור משקף מגמות אלו. בתבליטים שנמצאו בח'רבת אל-מפג'ר ביריחו נשמרו דמויות של רקדניות ודימויים פיגורטיביים אחרים לצד דימויים מופשטים יותר כגון דימויים צמחיים וגאומטריים (דימויים אלו נקראים גם ערבסקה). התבליטים היו עשויים מסטוקו, שהוא יציקה של גבס. התבליט כיסה במבנים אסלאמיים שטח פנים גדול של הארכיטקטורה הפנימית ויצר תחושה של קיר קל כתוצאה מהשימוש בדימויים אלו.

מעמדו של התבליט כעיטור ארכיטקטוני מתערער בתקופה המודרנית והוא משמש כסוג משני של פיסול. במידה רבה ניתן לייחס מגמה זו לתנועת המודרניזם באדריכלות (שנציגה בולטת שלה היא אדריכלות הבאוהאוס), אשר שללה הוספת קישוטים חיצוניים לארכיטקטורה. כתוצאה מכך הופך התבליט לפיסול מינאטורי או קטן מידה. האמן ז'אן ארפ, לדוגמה, יצר תבליטי עץ צבועים בעלי צורות ביו-מורפיות התלויות על הקיר כמו ציור, מנותקות מכל הקשר ארכיטקטוני. בבניינים רבים מתפקדת האדריכלות גם כתבליט על ידי יצירת דגמים ארכיטקטוניים מופשטים כמו למשל באדריכלות דקונסטרוקטיבית.

ניתוקו של התבליט מן האדריכלות איפשר לאמנים במאה ה-20 ליצור תבליטים גם מחומרים נוספים שלא היו בשימוש קודם. כך לדוגמה יצרו האמנים הקונסטרוקטיביסטים הרוסים תבליטים בעזרת חומרים שקופים כגון פלסטיק, חוטי מתכת וכדומה.

האמן פבלו פיקאסו פיתח וריאציה של התבליט, אסמבלאז' - קולאז' המחבר בין חלקים תלת-ממדיים (חלקי מתכת, עץ וכדומה) לשם יצירה אמנותית. באמנות הישראלית בולטים בשימוש בטכניקה זו האמנים יגאל תומרקין ויעקב דורצ'ין. אמן נוסף אשר השתמש בתבליט הוא הפסל האמריקאי ג'ורג' סיגל (אמן) אשר יצר תבליטים מיציקות אנשים בסגנון אמנות הפופ.

עם האמנים הנוספים שהשתמשו בתבליט בתקופה זו נמנים הפסלים אוגוסט רודן, אנרי מאטיס, ז'אק ליפשיץ, משה ציפר ועוד.

• האיש שבקיר (תבליט), תבליט שנמצא על מצוק בנחל כזיב

• אנציקלופדיה לאמנות הציור והפיסול, כרך 1, עמ' 194–197, הוצאת כתר, 1997.

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: תבליט
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: תבליט

• על התבליטים של דלתות הבפטיסטריום של פירנצה
• תבליטים של לורנצו גיברטי
• תבליט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• תבליט (פיסול), דף שער בספרייה הלאומית