יכולתנות

יְכוֹלתָּנוּת או נכותנות (באנגלית: ableism או ablism – אייבליזם)^[1] היא התנהגות מפלה ואימוץ של דעות קדומות נגד אנשים בעלי מוגבלויות. זוהי נטייה לאפיין אנשים עם מוגבלות בשל מוגבלויותיהם, ולהחשיבם כנחותים מאלה שאין להם מוגבלות. יש המשווים בין התנהגות זו, אשר מפלה על בסיס מוגבלות פיזית ונפשית, לבין סקסיזם וגזענות, המפלים על בסיס מין וגזע.^[2]

יכולתנות אינה מתמקדת במוגבלות, אלא בפעילויות ובהתנהגויות המניחות שעל האדם לעמוד באמות מידה שנקבעו על ידי החברה^{[דרושה הבהרה]}.

סטריאוטיפים המיוחסים למגוון של מוגבלויות נתפשים כמהווים הצדקה להתנהגות יכולתנית, והם בעלי השפעה על הגישה וההתנהגות כלפי אנשים בקבוצות שונות. כך מתהווה תיוג המשפיע על האדם המתוייג, מגביל את יכולותיו ומשפיע על זהותו, כמו כינוי חירשים וכבדי שמיעה כ"לקויי שמיעה" בניגוד לרצונם,^[3] או הרמת נכה בתוך כיסא הגלגלים שלו כשיש מדרגות ללא רמפה.

לאורך ההיסטוריה ובמבט תרבותי רחב, אנשים עם מוגבלות מיוצגים מסורתית בעמדה נחותה ומתפקדים כמי שמסמנים^{[דרושה הבהרה]} את שולי החברה האנושית, כשבמרכז החברתי והתרבותי מוצבים אנשים תקינים גופנית ונפשית. היכולתנות אף הפכה לנימוק לתוכנית המתת החסד של הגרמנים הנאצים לפני ובזמן השואה, שהביאה לרצח של 200 אלף איש עד שנת 1945. משפחותיהם של בעלי המוגבלות קיבלו עלוני מידע שקריים על מעונות שנפתחו לטיפול ביקיריהם ובמצבם המורכב, אך אלה היו מחנות השמדה.

בשנות ה-80 של המאה העשרים נוסחה הבחנה בגורם פוגעני נוסף שהוא תהליך המדיקליזציה של הטיפול באנשים עם מוגבלות, כאשר בצד היכולת לרפא נוצרו בקרב הרופאים והצוותים המטפלים נוהלי עבודה מדכאים ומגבילים.^{[דרושה הבהרה]}

בשנות ה-90 של המאה ה-20 נוצר ענף מחקרי חדש — הסוציולוגיה של המוגבלות, העוסקת במשמעויות החברתיות של החיים עם מוגבלות. בשלב זה נוצרה בקרב החרשים והאוטיסטים תרבות עצמאית.^[4]

קיימת השקפה לפיה אין הבחנה ברורה בין נכה לבין לא-נכה: ”לא רק משום שכמעט כל אדם יֵדע בחייו רמה כלשהי של מוגבלות פיזית, חושית או מנטלית - בוודאי לנוכח התארכות תוחלת החיים - אלא גם משום שמוגבלות ותלות הן אינהרנטיות לקיום האנושי, לכל קיום אנושי”.^[5]

בארצות הברית בתחילת המאה ה-19 מוגבלות נתפסה כדיבוק או כישוף שטני שאוחז באדם בעל הצרכים המיוחדים. אחרי מלחמת העולם השנייה סטיגמות שונות החלו לדעוך לאחר שרבים נפצעו במלחמה. בשנות ה-60 של המאה ה-20 נוסדה תנועה לאומית להגנה על בעלי צרכים מיוחדים. בקנדה כיום מדיניות ההגירה המוגבלת, אפליה בשוק העבודה והגבלת הילודה בקרב בעלי מוגבלת, נועדו להפחית את שיעורם בחברה.

המדיניות המפלה מתקיימת גם במדינות נאורות ברחבי אירופה ויתר אמריקה.

ערכים מורחבים – המודל הרפואי, המודל החברתי (מוגבלות)

בעבר היה נהוג להגדיר מוגבלויות לפי מודל רפואי המניח כי אדם עם מוגבלות נמצא במצב שמפחית את יכולתו לקחת חלק בחברה ולכן יש צורך לתמוך באדם כזה כדי לאפשר לה או לו לתפקד. המודל הרפואי התמקד במגמה ליצור שינוי בפרט כדי שיתאים לחברה.

אחרי המודל הרפואי, התקבל המודל החברתי, הגורס כי החברה מערימה מכשולים אשר מונעים מאנשים עם מוגבלות את האפשרות לתפקד בחברה ולכן על החברה עצמה להשתנות ולהתאים את עצמה כדי לאפשר לאנשים עם מוגבלות ליהנות מזכויות האדם שלהם.^[6][7]

ערך מורחב – עיצוב אוניברסלי

המושג עיצוב אוניברסלי משמעו מתן גישה שווה לכמה שיותר אנשים מבלי להתחשב במאפיינים וביכולות שלהם. למשל, כאשר מתכננים מבנה, יש צורך להפחית ככל האפשר את המכשולים בגישה אליו, כדי שאנשים עם מוגבלות יוכלו להיכנס אליו מהדלתות הראשיות מבלי להזדקק למעברים צדדיים או מעליות.

בניגוד לנגישות, המצריכה גישה מיוחדת למען אנשים עם מוגבלויות שונות, עיצוב אוניברסלי מעלה על נס הכלה חברתית מקסימלית.^{[דרושה הבהרה]}

• עוין – יחס עוין כלפי בעלי מוגבלות.
• מבני – העדר תשתיות המספקות נגישות כמו רמפות, מעליות וכו'.
• נפשי – אפליה כלפי מתמודדי נפש.
• פיזי – אפליה בגלל מראה חיצוני.
• מופנם – כשבעל מוגבלות מאמץ תפיסה יכולתנית ומזלזל בעצמו ובבעלי מוגבלות מסביבו.
• טוב לב/ דו-ערכי – יחס לבעלי מוגבלות כילדים, שנראה אמפתי ורגיש אך פוגע בכבוד ובאוטונומיה על ידי שלילת הזכות לקבלת החלטות וכו'.

פעמים רבות, הנבל ביצירה סובל ממוגבלות נראית כמו גפה קטועה או כבדות ראייה (עין מכוסה ברטייה).

• לימודי מוגבלות
• לקות
• נגישות
• נכה צה"ל
• נכות בישראל
• פרופיל רפואי
• שילוב בחינוך
• שמיעתנות
• מיקרו-אגרסיה

• יכולתנות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אור קשתי, ישראל מגבילה את הזכות להורות עבור בעלי מוגבלויות. דו"ח ממשלתי מכיר בכך לראשונה, באתר הארץ, 13 בדצמבר 2021