שעונית

שעונית
	פרח של שעונית כחולה
מיון מדעי
ממלכה:	צומח
מערכה:	בעלי פרחים
מחלקה:	דו-פסיגיים
סדרה:	מלפיגאים
משפחה:	שעוניתיים
סוג:	שעונית
מינים
	בעולם מוכרים מעל 200 מינים, ביניהם:; שעונית אנטיוקה; שעונית התות; שעונית חיקית; שעונית כחולה; שעונית לימונית; שעונית מבאישה; שעונית מרובעת; שעונית נאכלת; שעונית צהובה; שעונית רפואית
שם מדעי
	Passiflora; ‏לינאוס, 1753

ערך זה עוסק בסוג של צמחים מטפסים במשפחת השעוניתיים. אם התכוונתם לסוג Ceropegia, ראו שעוונית, שעוונית זוחלת.

שְעוֹנִית^[1] או פָּסִיפְלוֹרָה (שם מדעי: Passiflora) הוא סוג במשפחת השעוניתיים המונה מעל 200 מינים, ואין-ספור זנים והכלאות. רוב המינים בסוג מטפסים, ולצדם קיימים מספר מינים שיחיים ומספר עשבוניים. רוב המינים מטופחים למטרת נוי בלבד, רק מספר מינים בודדים מטופחים לשם מאכל, כגידול פרטי או מסחרי; המין הנפוץ והמוכר ביותר מביניהם הוא השעונית הנאכלת.

ביולוגיה

לרוב שעוניות הנוי מבנה פרח ייחודי, הזקוק לדבורה גדולה לשם האבקה יעילה. באמריקה הטרופית מקבעים מוטות עץ בקרבת מטעי שעונית כדי לעודד קינון של דבורת העץ. עם זאת, יש שוני גדול בצורתו ובגודלו של הפרח בין המינים. מינים מסוימים מואבקים על ידי קוליברים ודבורת עץ, או על ידי צרעות, או על ידי עטלפים, בהתאמה,^{[דרושה הבהרה]} וישנם מינים המתרבים בהאבקה עצמית. מיני השעונית אהובים על זחלי עש ושאר פרפרים ארוכי כנף דוגמת ההליקוניה.

חָפִים של שעונית מבאישה מכוסים בשערות המפרישות נוזל דביק הגורם להילכדותם של חרקים רבים. ישנם מחקרים המבססים את ההשערה שהתנהגות זו מהווה הסתגלות בדומה לצמחים טורפים.

נמלים וצמח השעונית פיתחו יחסי גומלין מיוחדים. בליטות על פטוטרת העלה וחלקם התחתון של החפים הן כנראה חלק ממנגנון הגנה שפיתח הצמח להגנה ממזיקים. בליטות אלו מפרישות נוזל מתוק – צוף – והן נקראות צוּפָנים חוץ-פרחיים. נמלים הנמשכות לנוזל זה, מעוניינות לשמור על 'ארוחת החינם' שלהן, ותוך כדי כך טורפות ביצים וזחלים של מזיקים, דוגמת פרפרי ההליקוניה.

תפוצה

משפחת השעוניתיים נפוצה ברוב יבשות העולם, מלבד אירופה ואנטארקטיקה. תשעה מינים של שעונית מקומיים לארצות הברית, ונמצאים מאוהיו שבצפון, ועד קליפורניה שבמערב והפלורידה קיז שבדרום. רוב מיני השעונית נמצאים במרכז אמריקה, וכמו כן בסין, דרום אסיה, ניו גינאה, אוסטרליה וניו זילנד. באפריקה קיימים צמחים רבים מסוגים שונים במשפחת השעוניתיים (כדוגמת האדניה),^{[דרושה הבהרה]} אך לא צמחים מהסוג שעונית.

מיני השעונית התאקלמו מעבר לתחום תפוצתם הטבעי. לדוגמה, השעונית הכחולה גדלה כיום בר בספרד.

השעונית הנאכלת בעלת הפירות הסגולים והשעונית הצהובה מטופחים כיום באזורים סובטרופיים וטרופיים בהתאמה, לשם פירותיהם. שני מינים אלה התגלו כמינים שונים, אשר מקורם מאזורי אקלים שונים, והם פורחים בשעות שונות ביום. מין השעונית הנאכלת הוא בעל הפריה עצמית, בעוד השעונית הצהובה היא בעלת אי התאם עצמי, ונדרשים שני צמחים שונים להפריה.

תירבות

בזמן התקופה הוויקטוריאנית הפרח (שפריחתו, מלבד כמה מינים בודדים, נמשכת יום אחד) היה מאוד מקובל, ונוצרו הרבה הכלאות בין המינים שעונית תכולה ושעונית חיקית ומינים טרופיים אחרים.

מאות הכלאות נקראו בשם, וכיום נעשות הכלאות באופן נרחב לשם פרחים, פירות ועלווה. מספר מיני שעונית הוכלאו מחוץ לתחום תפוצתם הטבעי, משום פרחיהם היפים. מטפס הפסיפלורה למאכל, או המרקוזה, השעונית הנאכלת,^{[דרושה הבהרה]} מטופחת בהיקף נרחב בקריביים, פלורידה ודרום אפריקה לשם פריו, אשר משמש כמקור למיץ.

שעונית רפואית או מייפופ הוא מין נפוץ בדרום-מזרח ארצות הברית. זהו נציג סובטרופי של משפחה אשר טרופית ברובה. עם כך, בשונה מקרוביו הטרופיים, מין זה עמיד מספיק כדי לשרוד בטמפרטורות של עד 20- מעלות צלזיוס לפני ששורשיו ימותו. הפרי מתוק, צהוב, ולערך בגודלה של ביצת תרנגולת.

בננה פוקה או קורובה (Passiflora tarminiana), אשר במקור הגיעה ממרכז ברזיל, היא עשב פולש, במיוחד באיי הוואי, היכן שהפירות נאכלים על ידי חזירי בר. הצמח מתפשט ומדכא צמחייה מקומית, בעיקר בצידי דרכים. הפרי אכיל, אך אינו נחשק כמו פרי המרקוזה.

שעונית צ'יליאנית (Passiflora pinnatistipula), גדלה בהרי האנדים, מוונצואלה ועד צ'ילה, בגובה שבין 2500 ל-3800 מטר, וגם לחופי מרכז צ'ילה, היכן שקיים מטפס בסכנת הכחדה מיערותיה העבותים והלחים הים-תיכוניים של צ'ילה.

מרבית השעוניות חובבות הקור מהרי האנדים ניתנות לגידול בהצלחה לשם פרחיהן היפים ופירותיהן באזורים ים-תיכוניים קרירים, כדוגמת מפרץ מונטריי, סן פרנסיסקו בקליפורניה ולאורך חופיה המערביים של ארצות הברית ועד לקנדה.

מרבית המינים בעלי פרי מאורך באורך של 5–20 ס"מ וברוחב של 2–5 ס"מ, בהתאם למין או לזן.

רפואה

לעליי ושורשיי שעונית רפואית היסטוריית שימוש רחבה על ידי האינדיאנים באמריקה הצפונית. בשעונית נאכלת ובכמה מינים נוספים משתמשים במרכז ודרום אמריקה. העלים הטריים או היבשים משמשים להכנת מרקחת, תה אשר משמש לטיפול בנדודי שינה, היסטריה ומחלת הנפילה, ובנוסף מוערך בשם תכונותיו כיעיל נגד כאבים. נמצא שהוא מכיל חומרים בעלי תכונות נוגדות דיכאון. אמנם בפרח ישנם רק שרידים של חומרים אלו, אך בשורשים ועלים של מספר מינים ישנן כמויות גדולות שלהם, והם היו בשימוש כדי להעצים את ההשפעה של סמי הזיה. לאחר ייבוש, העלים ניתנים גם לעישון.

השם

השעונית מוכרת בשם פרח התאווה או פרח התשוקה, אך זהו שם שגוי. טעות זו נובעת במקור מתרגום לקוי מלטינית לאנגלית, ועקב כך השתרשה הטעות גם לשפות אחרות כולל העברית.

תאווה (באנגלית: Passion) אינה מתייחסת לאהבה אלא לסמל התאולוגי הנוצרי של הפסיון של ישו על הצלב. במאה ה-15 וה-16 מיסיונרים ספרדים נוצרים גילו את הפרח ואימצו את מבנהו הייחודי, ובמיוחד את מספריהם של חלקיו, כסמלים לימיו האחרונים של ישו, ובמיוחד לצליבה. לדוגמה, זירי העטרה המעגליים, אשר מספרם כמאה ויותר, ומשתנים מצמח לצמח, נלקחו כדי לסמל את כתר הקוצים. עשרת עלי הגביע והכותרת יכולים לסמל את עשרת השליחים הנאמנים (מתוך שנים עשר). שלוש הצלקות יכולות לסמל את שלושת המסמרים (מסמר אחד לשתי הרגליים), וחמשת המאבקים את חמשת הפצעים (ארבעה בגפיים ואחד מהחנית). הפרח קיבל שמות הקשורים לסמלים אלו ברחבי אירופה מאז אותה תקופה. בספרד הפרח מוכר כ'קוץ של ישו'. בגרמניה הפרח היה מוכר כ'הכוכב של אמו של אלוהים'. פרחי השעונית, ובמיוחד הפרי, מקושרים באופן קבוע עם רמיזה רומנטית או מינית, אשר מספקים עילה לשימושים מסוימים, כגון משקה קל בשם 'תאווה סגולה'.

אהרן אהרנסון הביא את השעונית כאחד מהדוגמאות ליצירת שמות המוניים (כלומר עממיים) לצמחים, במאמר שפרסם ועד הלשון בשנת תרע"ג (1913):

שְׁעוֹנִית. – Passiflora. שם זה מראה לנו איך צריכים שמות המוניים להברא. השם המדעי של צמח זה ושמו ההמוני ברוב לשונות־אירופה הם נוצריים, מפני שהנוסעים הספרדיים והאיטלקיים של המאה השש־עשרה לספירתם, כשמצאו את פִרחו המשונה של צמח זה בפעם הראשונה באמריקה הדרומית הכירו בו את כל המכשירים וההכנות לצליבת הנוצרי; ודבר זה היה להם לאות שיצלח חפצם בידם להביא את ה"הודים"^[א] תחת כנפי הכנסייה הנוצרית. בתוכנו אין יודעים כמובן מכל זה כלום. ומפני שדומה פרח זה פחות או יותר לשעון, קראו לו ראשונה בז'ארגון^[ב] ולאחרונה גם בעברית שעון, ועתה "שעונית" שזה עוד יותר נכון.

— אהרן אהרנסון, "שמות המוניים לצמחים", זכרונות ועד הלשון, ה (תרפ"א), עמ' 28–34. וראו גם יעקב עציון, אהרן אהרנסון, השעונית והאלמוות, באתר האקדמיה ללשון העברית, 5 ביוני 2019.

מינים בישראל

בעולם מוכרים מעל 200 מינים, מהם קיימים בישראל מספר מינים:

שעונית אנטיוקה (Passiflora antioquiensis) – פרחים אדומים עדינים, משמש לנוי
שעונית התות (Passiflora morifolia) – גדלה בר בארץ, נחשבת כעשב פולש
שעונית חיקית (Passiflora alata)
שעונית כחולה (Passiflora caerula) – מין עמיד לקור, די נפוץ, בעל אי התאם עצמי, זקוקים לשני צמחים להפריה
שעונית לימונית (Passiflora citrina) – פריחה בצהוב כל ימות השנה, ללא פרי
שעונית לשונה (Passiflora ligularis) – מין טרופי, פרי בעל קליפה קשה ופריכה בצבע כתום עם נקודות לבנות, תוכן הפרי מתוק ודביק מאוד בצבע ירוק-שקוף, נחשב לזן האכיל הטעים בעולם
שעונית מבאישה (Passiflora foetida) – חפי הפרי מכוסים בשערות
שעונית מרובעת (Passiflora quadrangularis) – פרי ענק המגיע ל-30 ס"מ ומשקל מעל ק"ג אחד
שעונית נאכלת (Passiflora edulis) – המין הנפוץ ביותר, הכולל עשרות זנים והכלאות, ומטופח לשם פריו האכיל
שעונית צהובה (Passiflora edulis var. flavicarpa) – מין בעל פרי צהוב ואכיל
שעונית רפואית (Passiflora incarnata) – חלקי הצמח השונים משמשים לרפואה