צלב קרס

צלב הקרס או סווסטיקה (בסנסקריט: स्वस्तिक; בכתיב לטיני: svástika; בתו מחשב: 卐 או 卍) הוא צלב שווה-זרועות, שארבע זרועותיו מעוקלות בזוויות ישרות הפונות לכיוון השעון או נגדו. צלב הקרס מופיע כאשר הקו המרכזי בו אנך או כשהוא בזווית של 45 מעלות. הגרסה ההינדית של צלב הקרס מציגה נקודה בתוכו של כל רבעון. צלב הקרס הוא סמל למזל ושפע בתרבויות הודו והמזרח הרחוק. פירוש המילה סווסטיקה בסנסקריט הוא: "להיות בר מזל" או "זהו דבר מה טוב", Swa - משמעו "טוב" ו-Asti משמעותו "להיות". למילה, ולסמל, יש משמעות חיובית מאוד ולרוב משתמשים בהקשר של "מבשר טובות".

הסווסטיקה נראתה לראשונה בציור באיראן כ-5000 שנים לפנה״ס. נמצאו ממצאי סווסטיקה בחפירות ארכאולוגיות בהאראפה אשר בעמק האינדוס בשכבות המתוארכות ל-2500 לפנה"ס.

צלב הקרס הוא סמל חשוב בשתי הדתות שמקורן בהודו, הינדואיזם ובודהיזם. בבודהיזם משמש צלב הקרס כסמל לארבעת היסודות: אוויר, מים, אש ואדמה. אחד הספרים הראשונים המוכרים מציג תמונה של הבודהה כשעל חזהו מצויר סווסטיקה.

בתחילת המאה ה-20 היה הסווסטיקה מקובל בעולם כסמל למזל טוב ולהצלחה. הוא הופיע על גב ספרי רודיארד קיפלינג ושימש אף כסמל לתנועת הצופים מיסודו של רוברט באדן פאואל. בתחילת שנות ה-30 אומץ צלב הקרס על ידי הנאצים, ומאז הוא מזוהה במערב כסמל נאצי. אחרי נפילת המשטר הנאצי בגרמניה, השימוש בסמל הוצא מחוץ לחוק. גם במדינות מערביות אחרות עלול שימוש בו בהקשרים מסוימים להיחשב עברה על החוק וכפגיעה ברגשות הציבור. במזרח הרחוק, לעומת זאת, עדיין נתפס צלב הקרס כסמל דתי בודהיסטי, ולפיכך השימוש בו נפוץ כסימון למקדשים ובהקשרים דתיים אחרים.

המילה המקובלת בשפות אירופיות לצלב הקרס היא "סווסטיקה" (Swastika), ומקורה בשפת הסנסקריט שם פירושה הוא "סמלון המביא מזל והצלחה". הכינוי "צלב קרס" מקובל אף הוא בשפות אירופיות שונות, לרבות הגרמנית ("Hakenkreuz"), ההולנדית, השוודית, הפינית, הנורווגית והאיטלקית. יש הקוראים לצלב טטרהגמא, מכיוון שכל אחת מארבע זרועותיו (טטרה = ארבע) מזכירה את האות היוונית גמא (${\displaystyle \Gamma }$). כך נקרא הצלב בשפה הספרדית - "Cruz gamada" ובצרפתית - "Croix gammée". שמות נוספים הם "גלגל החמה" (בגרמנית - "Sonnenrad"), פילפוט (Fylfot - ארבע רגלים), ואף "עכביש שחור".

הסווסטיקה נמצא במקדשי הינדו, ומשמש כקישוט לסמלים, מזבחים, תמונות ואיקונוגרפיה הינדית בהודו ובנפאל. הסמל נחשב לסמל השני בקדושתו לאחר סמל האום.

שני המצבים שבהם ניתן למצוא את הסווסטיקה (כשזרועותיו פונות עם כיוון השעון, וכנגד כיוון השעון) מסמלים את שני המצבים של האל ברהמה. עם כיוון השעון מסמל הסווסטיקה את תהליכי האיחוד של הברואים עם הבורא ומשמש כסמל לאל גנש, וכנגד כיוון השעון הוא מסמל את תהליכי הבריאה של הברואים על ידי הבורא ומהווה סמלה של קאלי. העובדה כי הסווסטיקה פונה לכל ארבעת הרוחות מסמלת את יציבות הבריאה. כסמל המסמל את השמש ניתן לראות בו ייצוג של סוריא, אל השמש ההינדי.

בבודהיזם מופיע הסווסטיקה על פסליו של בודהא לעיתים על סוליות נעלו. בשל הזיהוי עם הנאציזם של סווסטיקה הפונה לימין, בפסלים שלאחר אמצע המאה העשרים פונה הסווסטיקה הבודהיסטי לשמאל. כאשר מופיע סווסטיקה על עטיפות מזון בסין פירוש הדבר שהמדובר במזון צמחוני הניתן לאכילה על ידי בודהיסטים אדוקים. לעיתים נתפר הסמל על צווארוני חולצות ילדים על מנת להגן עליהם מעין הרע. בטיבט הסווסטיקה מהווה קמע וסמל למזל טוב.

באמנות הבודהיסטית נקרא הסווסטיקה "מאנג'י" ומסמל את דהרמת ההרמוניה האוניברסלית ואיזון ההפכים.

בדתות הג'ייניסטיות הסווסטיקה משולב בדרך כלל בציור של יד. זהו סימנו של הג'יין (קדוש) השביעי, סופארסבה טירטהנקרה (Suparsva Tirthankara). זהו אחד מעשרים וארבעה הסימנים למזל ולהצלחה בדת זו.

ביפן קרוי סווסטיקה מאנג'י. כאשר הוא מופיע על מפה הוא מסמל את מיקומו של מנזר בודהיסטי. כן משתמשת בסמל הפאלון גונג, דבר שהוביל לבעיות כאשר נציגיה פעלו באירופה. פסיקה של בית משפט בגרמניה התירה את השימוש בסמל.

בשיטת הפאלון גונג מופיעה הסווסטיקה כחלק מהסמל של השיטה. סמל הפאלון גונג מורכב מסמל סווסטיקה הנמצא במרכז ומסביבו ארבעה סמלי סוואסטיקה קטנים וארבעה סמלי יין-יאנג.

סמל הסווסטיקה עיטר מבנים יהודיים בירושלים של תקופת הבית השני. בחפירות שערך הארכאולוג יובל ברוך מטעם רשות העתיקות מדרום להר הבית וליד שערי חולדה התגלו מספר שברים של כרכובים ועליהם עיטור של צלב קרס. ברוך משייך את הפריטים למבנה הסטיו המלכותי שבנה הורדוס על הר הבית.

במבני בתי כנסת עתיקים בארץ ישראל מתקופת בית שני ואף מלפני כן נמצאו סווסטיקות, הן בצורתם הבסיסית והן במוטיבים שונים, כגון מיאנדר (רצף של צורות סימטריות המחוברות זו לזו בקווים גאומטריים).

בבית הכנסת העתיק בעין גדי ישנו פסיפס שעליו מצויר הסווסטיקה המפורסם ביותר שנמצא בבתי הכנסת. הפסיפס כוסה בבד בעקבות הקונוטציה השלילית של הסמל. בבתי כנסת אחרים ניתן למצוא סווסטיקות כעיטור בשערי הכניסה ובמקומות אחרים, למשל בבית הכנסת בכפר נחום שליד הכנרת.

על פי אחת ההשערות, אמצו יהודים את העיטור מתרבויות המזרח בתקופת גלות בבל כסמל למזל ולשפע.

הסווסטיקה מופיע באמנות ובעיצוב למן התקופה הפרה-היסטורית, בהקשרים שונים: מזל, השמש, גלגול נשמות, ברהמה. בימי קדם השתמשו בצלב הקרס בעיקר החיתים, הקלטים והיוונים, וכן רבים אחרים. הוא מופיע גם כקישוט לרצפות פסיפס בתקופה הרומית, ונמצא במספר עיצובים שונים בקטקומבות בווילה טורלוניה ובמקומות אחרים ברומא.

סווסטיקה ודוגמאות מעוטרות הכוללות בתוכן את הסמל נמצאו אף בחפירות ארכאולוגיות רבות בארץ ישראל, שבהן הידועה היא כנראה זו המופיעה על רצפת הפסיפס בבית הכנסת העתיק בעין גדי, שם מופיע סמל סווסטיקה גדול על רצפת הפסיפס העתיקה.

הסמל מופיע בתרבויות רבות בכל העולם, לעיתים כמוטיב גאומטרי ולעיתים כסמל דתי.

בשבי ציון נתגלתה כנסייה ביזנטית מהמאה השישית ובה רצפת פסיפס שבה משובצים סמלי סווסטיקות רבים, כנראה כמוטיב גאומטרי.

תפוצתו האוניברסלית של הסווסטיקה הוסברה בשלוש תאוריות עיקריות: התפתחות עצמאית, פיעפוע תרבותי ואירוע חיצוני. התאוריה הראשונה אומרת כי הסימטריה והפשטות של הסווסטיקה הובילו להתפתחותו העצמאית בתרבויות שונות, באופן דומה לתיאורית תת-המודע הקולקטיבי שפיתח קרל גוסטב יונג או סתם בשל פשטותו היתרה.

הסבר אחר הוצע על ידי המדען היהודי האמריקני קרל סייגן בספרו "כוכב שביט". סאגאן העתיק כתבי יד סיניים עתיקים אשר תיארו את זנבותיהם של שביטים, וחלקם מראה את גרעינו של השביט כשממנו יוצאות ארבע זרועות מעוקלות, בדומה לסווסטיקה. סאגאן מציע כי בעבר התקרב שביט מסוג זה אל כדור הארץ עד כדי כך שסילון הגאזים שפרץ ממנו, והתעקל עקב הכוחות הסיבוביים הפועלים על השביט, נראה ליושבי כדור הארץ, וכך אומץ הסמל בכל העולם.

תאוריות בדבר מוצאו של הסווסטיקה כסמל פרה היסטורי של תרבות אחת פרוטו-אינדו-אירופאית, מצביעות על כך שהשומרים במסופוטמיה בסביבות שנת 3500 לפנה"ס לא הכירו את הסווסטיקה, כמו גם הממלכה הקדומה במצרים אשר החלה בשנת 2630 לפנה"ס, דבר המראה שבזמן שהחל הסמל את תפוצתו היו תרבויות אלו כבר מושרשות היטב.

הסווסטיקה בעל נוכחות רבה בהינדואיזם, הנחשבת לדת האם של הבודהיזם והג'איניזם, דתות שתחילתן לערך במאה השישית לפני הספירה, ויחד עמן החל הסווסטיקה את תפוצתו. הבודהיזם נהנה מהצלחה גדולה בדרום מזרח אסיה, סין, קוריאה, ויפן בסוף האלף הראשון. השימוש בסווסטיקה הגיע לטיבט ולווייטנאם, וכן לפאלון גונג בסין, אשר שאלו אותו מן הבודהיזם.

הסווסטיקה כמסמל את השמש מוכר בתרבות אקאן בדרום-מערב אפריקה, וייתכן שהיה חלק מחילופי תרבויות לאורך מסלולי סחר העבדים בסביבות שנת 1500 לספירה.

קיומו של הסווסטיקה ביבשת אמריקה מהווה אתגר לתאוריית הפיעפוע. יש המסבירים זאת בכך שהסווסטיקה נדד באמצעות יורדי ים אירואסיאתים שהגיעו ליבשת בשלב כלשהו, אך סביר ביותר כי מדובר בהתפתחות מקבילה.

לאורך רובה של ההיסטוריה הייתה לצלב הקרס משמעות חיובית של מזל והצלחה.

אימוצו של הסווטיקה במערב החל עם גילוי משפחת השפות ההודו-אירופיות במאה ה-19. מאמצים רבים נעשו על ידי ארכאולוגים על מנת לקשר את הפרה-היסטוריה של העמים האירופאים לזו של הארים הקדמונים. בעקבות גילויים של חפצים המסומנים בסווסטיקה בהריסות טרויה, התייעץ היינריך שלימן עם המלומדים המובילים בחקר הסנסקריט, והסיק כי המדובר בסמל ארי קדמון. רעיון זה הושאל על ידי כותבים פופולריים בזמן ההוא, והסווסטיקה החל להיות סמל פופולרי בתרבות המערב.

הארגון הפיני הצבאי למחצה, Lotta Svärd, אימץ את צלב הקרס כסמלו ב-1921. מ-1923 צלב הקרס היה גם לסמלן של מפלגות אנטישמיות ברומניה.

הסופר הבריטי רודיארד קיפלינג נפגש עם הסמל בהודו והסמל הופיע על מספר עטיפות מוקדמות של ספריו. באופן דומה נפגש עם הסמל בהודו מייסד תנועת הצופים, סר רוברט באדן פאואל, והסמל שימש עיטור צופי עד לשנת 1934. הסמל שימש בתחילת המאה ה-20 במקומות רבים - על שטרי כסף של הממשלה הזמנית ברוסיה, כסמלן של חברות תעשייתית בשוודיה, תנועות פוליטיות וא-פוליטיות בפינלנד ובלטביה, וכן יחידות צבא בארצות אלו, ואף בארצות הברית, שם שימש הסמל לאחר שהיה נפוץ בקרב הילידים משבטי הנבאחו ושבטים אחרים. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הודיעו ראשי השבטים כי לא ישתמשו עוד בסמל.

המשמעויות החיוביות של הסמל עוותו על ידי הנאצים שאימצו אותו כסמלם. הנאצים זיהו את הארים הקדמונים עם הגרמנים המודרניים, וטענו כי בשל כך על גרמניה לשלוט בעולם. צלב הקרס שימש להדגיש קשר מיסטי זה בין עם האדונים הקדמון כביכול ובין צאצאיו ויורשיו בגרמניה של המאה ה-20. מאז שימוש זה בצלב הקרס קיבל צלב הקרס את המשמעות הגזענית המוכרת, דבר המוביל למבוכה כאשר נתקלים בסמל באמנות ובעיצוב במערב אשר קדם לתקופת הנאצים, או בתרבויות שאינן מערביות.

הסמל היה מזוהה, כסמל נורדי עתיק, עם תאוריות גזעניות בדבר עליונות הגזע הארי, עוד במאה ה-19. לאחר מלחמת העולם הראשונה ותבוסת גרמניה במלחמה לחמו מיליציות ימניות קיצוניות שכונו פרייקור הן כנגד גורמי שמאל בתוך גרמניה, והן להגנת הגבולות המזרחיים שלה, באזור פולין והמדינות הבלטיות. אחת המיליציות אלו, מיליציית ארהארדט, אשר לחמה באזור הבלטי, בחרה את צלב הקרס כסמלה, והוא היה מצויר על קסדות חייליה. בתקופה זו נראה כי המדובר בעיטור בלבד, ללא המשמעות האנטישמית והנאצית שנוספה לו לאחר מכן. חיילי מיליציית ארהארדט השתתפו בשנת 1920 במרידה הכושלת נגד השלטון המרכזי בגרמניה, שכונתה "הפוטש של קאפ", והדבר קיבע בתודעה את הקישור בין צלב הקרס ובין אידאולוגיית הימין הקיצוני, עוד בטרם קבע אדולף היטלר את צלב הקרס כסמלה של תנועתו. גופי ימין קיצוני נוספים, כאגודת תולה שחלק מחבריה היוו את הבסיס למפלגה הנאצית בתחילתה, התהדרו בצלב קרס בשנים אלו.

בשנת 1920 אימצה המפלגה הנאצית את צלב הקרס כסמלה. הסמל נקבע על דגל המפלגה, תגיה ותג הזרוע שלה. בספרו מיין קאמפף כתב אדולף היטלר:

אני עצמי, לאחר מאמצים רבים, הענקתי לדגלנו צורה סופית: דגל שרקעו אדום, ובו עיגול לבן ובמרכזו צלב קרס שחור. לאחר מאמצים רבים מצאתי את הפרופורציה הנכונה בין גודל הדגל וגודל העיגול הלבן, וכן את צורתו ועוביו של צלב הקרס.

לא רק הנאצים אימצו את צלב הקרס, ב-4 במרץ 1923 באוניברסיטת יאשי, התקיים כנס ההקמה של ליגת ההגנה הלאומית-נוצרית, מפלגה רומנית אנטישמית. הכנס נפתח בטקס דתי במטרופוליה המקומית ולאחר מכן נשא נשיא המפלגה, אלכסנדרו קונסטנטין קוזה, נאום על הסכנה היהודית ועל "חוק הלאומים" שתכנן, שאמור היה לבטל את אזרחות היהודים. הכמרים קידשו 38 דגלים של התנועה, דגלים רומניים שהכילו במרכזם עיגול לבן ובתוכו צלב קרס^[1]. הנוכחים נשבעו אמונים לכנסייה, למלך ולדגל החדש.

זמן קצר לאחר עליית הנאצים לשלטון, ב-14 במרץ 1933, הונף הדגל לצד דגלה של גרמניה, וב-15 בספטמבר 1935 נקבע כדגלה היחיד של גרמניה.

צלב הקרס שימש כסמלה של המפלגה הנאצית, של ארגון ההיטלריוגנד, של יחידות צבא ושל ארגונים נאציים נוספים. בתקופה הנאצית נקבע צלב הקרס במרכזו של עיטור צלב הברזל.

צלב הקרס היה גם סמלן של התנועות הנאציונל-סוציאליסטיות והפשיסטיות בארצות הברית, בריטניה, הולנד ושווייץ.

בשל השימוש בסמל על ידי הנאצים, ולאחר מכן על ידי הנאו-נאצים וקבוצות שנאה אחרות, רבים במערב סולדים מן השימוש בסמל בכל צורה שהיא. כך, מחוץ להקשרים היסטוריים, הפך הסמל לטאבו בארצות המערב. החוק בגרמניה, למשל, אוסר על הצגתו בפומבי, פרט לשימוש לצורכי למידה ומחקר.

השימוש בסמל הוא לרוב לצורכי תעמולה, בקריקטורות המשוות את מושא הקריקטורה עם הנאצים; עם זאת, נאו-נאצים עדיין משתמשים בו לעיתים באופן אידאולוגי.

הטאבו הוא כה חזק עד אשר מוצרים המגיעים מן המזרח ונושאים באופן תמים את צלב הקרס מסיבות תרבותיות שונות מורדים מן המדפים.

מספר אמני פּאנק השתמשו בצלבי הקרס ובסמלים נאציים נוספים - חלקם מתוך הזדהות עם הנאצים וחלקם כדי לגרום הלם או פרובוקציה.

בשנת 2005 צולם הנסיך הארי מוויילס כשהוא לובש מדים נאציים המעוטרים בצלב הקרס, כחלק ממסיבת תחפושות. הצילום גרם להלם ולתדהמה, והנסיך ננזף והתנצל.

הסווסטיקה מסמלת הרבה יותר ממה שהנאצים תכננו. הסווסטיקה הייתה קיימת כסמל של מזל טוב במשך אלפי שנים לפני שהנאצים היו קיימים. הסמל הזה לגבי תרבויות רבות הוא סמל חשוב המסמל את ההיסטוריה והאמונות שלהם. הנאצים, על ידי לקיחת הסווסטיקה, מחקו את חשיבותו של הסמל העתיק. כיום, הסווסטיקה מהווה לגבי אנשים רבים סמל של רוע, סמל של מוות, וסמל של הרס. מעציב מאוד לגלות שעל אף שהסווסטיקה היא סמל של חיים וסמל של שמחה היא קיבלה משמעות של רוע, משמעות שאנשי העולם העתיק לעולם לא התכוונו לתת לה.

— מאת צ'יראג בדלאני

• טריסקל
• יער צלב הקרס
• דגל גרמניה

• סווסטיקה אינפו (גם בעברית)
• צלב קרס, באתר MathWorld (באנגלית)
• צלב קרס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• צלבי קרס, דף שער בספרייה הלאומית
• נצחיה יעקב, צלב קרס בירושלים: כשהסמל הנאצי התנוסס בארץ בשנות ה-30 | תיעוד נדיר, באתר ynet, 16 באוגוסט 2022