פאנק (Punk)

	ערך מחפש מקורות
	רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

ערך זה עוסק בתרבות נגד הממסד. אם התכוונתם לסגנון מוזיקה אשר מייצג מחאה חברתית נגד הממסד, ראו פאנק רוק.

תת-תרבות הפּאנק (באנגלית: Punk subculture) היא תת-תרבות אשר צמחה סביב מוזיקת הפאנק רוק וכוללת אידאולוגיה, מוזיקה ותרבות אשר מייצגים מחאה חברתית נגד הממסד, חברות התקליטים ואופן פעולתם, נגד הזרם המרכזי בחברה המערבית, ולמעשה נגד הרבה מהנורמות המקובלות בחברה המערבית.

תנועת הפאנק החלה בשנת 1976 בניו יורק. משמעות המילה "Punk" באנגלית היא "פרחח", או אדם או דבר נחות או חסר ערך. תחילתו של הפאנק בניו יורק הייתה כאנטי-תזה להלך הרוח המוזיקלי והתרבותי של אותה תקופה. הפאנק מטבעו היה אנטי-ממסדי, אנטי-אופנתי, חברה פנימית בתוך הנורמה, שהדגשים בה הם על חופש, שבירת מוסכמות, אנטגוניזם לכל מה שמייצגת החברה המערבית ואסתטיקה שמתבססת על פשטות ועל מחיקת הסטריאוטיפים הטבועים של ה"יפה".

תנועת הפאנק הגיעה לתודעה הציבורית בשלהי שנות השבעים. באנגליה בעיקר בזכות הסקס פיסטולס, שהקריירה שלהם הייתה מתוקשרת כמו שהייתה מהירה, הסקס פיסטולס, היו לזמן קצר כוכבי תוכניות טלוויזיה לילדים, רדיו, ועיתונות והובילו לגל של להקות שחוו הצלחה מסחרית שהמשיכה (במינון קטן יותר) גם לגל הפאנק הבריטי השני. בארצות הברית של אותם זמנים, לא הייתה "נושאת דגל" ספציפית, הראמונס הייתה כמובן הלהקה שהשפיעה יותר מכולן (גם על הפיסטולס) אך הצלחתה בשנותיה הראשונות הייתה בינונית בלבד. הפאנק האמריקאי התהווה בעיקר בערים הגדולות, כאשר כמעט בכל עיר הייתה סצנה פעילה. תגובות החברה באנגליה כמו גם בארצות הברית היו שליליות לרוב.

כאשר הז'אנר והתנועה שנלוותה אליו נדחו על ידי המיינסטרים, התנועה הוכיחה יכולת אמיתית של הסתגלות, התבגרות ואימוץ ערכים שאפשרו לה עצמאות מחוץ למיינסטרים.

הפנקיסטים כאמור סולדים מהזרם המרכזי בחברה, בתרבות ובמוזיקה, מחיי העיר ומתרבות הצריכה, הקניונים והמותגים, מחומרנות, מהערכים המקובלים, מכללי ההתנהגות המקובלים ולמעשה, מכל מה שנחשב ל"נורמלי" ו"מקובל".

עם השנים, הפך הפאנק למזוהה יותר ויותר עם השמאל הרדיקלי ביותר: הפאנקיסטים לעיתים דוגלים באנרכיזם, בטבעונות ובביטול הלאומים והדתות. לרוב, פאנקיסטים לא רואים עצמם שייכים לשום עם, ובתור "חסרי לאום", הם מסרבים לשרת בצבא. בדומה לשאר זרם השמאל הרדיקלי בעולם, מפנים הפאנקיסטים את מוקד שנאתם אל ארצות הברית, המייצגת בעיניהם את האימפריאליזם, הקפיטליזם, החומרנות ורמיסת החלשים. הפנקיסטים לרוב מתנגדים לנאציזם ולגזענות^{[דרוש מקור]}.

לתנועת הפאנק סיסמאות רבות כגון: "Bomb the Mall" ("הפציצו את הקניון") כמסר אלים כנגד תרבות הצריכה, "McMurder" - עיוות של McDonalds הבא להציג את רשת המזון המהיר מקדונלד'ס כדוגמה לתעשיית המזון העושה שימוש בבשר הנתפס כ"רצח חיות" אצל הפאנקיסטים המתנגדים לכך, "Punk's Not Dead!" ("הפאנק לא מת!") ושלל סיסמאות נגד נאציזם וגזענות. סיסמאות אלה נוהגים הפאנקיסטים לענוד על בגדיהם ועל חפציהם (בפרט גיטרות, תיקים ומערכות תופים) בצורת טלאים ("פאצ'ים"), מדבקות וסיכות. כמו כן, מרבים הפנקיסטים לשאת על גופם את סמל האנרכיה (האות A מוקפת במעגל). פנקיסטים רבים לא מסתפקים בנשיאת הסמלים והסיסמאות על בגדיהם וחפציהם, ומרססים כתובות גרפיטי במקומות ציבוריים, אשר נושאות את מסרי הפאנק.

ערך מורחב – פאנק רוק

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: משפטים ארוכים ולא מובנים וסתירות פנימיות.

אחד מסממניה של תת-תרבות הפאנק הוא ההאזנה לשירי סוגה מוזיקלית רועשת ואגרסיבית אשר זכתה לכינוי פאנק רוק. מרבית להקות הפאנק רוק עשו שימוש בגיטרות עם דיסטורשן ותופים רועשים אשר הושפעו רבות מלהקות הגלאם רוק של שנות השבעים (להקות ואמנים דוגמת הניו יורק דולס, דייוויד בואי, טי רקס) ומלהקות הגראז' רוק של אמצע שנות השישים (הסוניקס, הסידס, הטראשמן). כמו כן גם מהפרוטו פאנק שפעל בסוף שנות השישים ותחילת השבעים (כינוי שניתן לאחר צמיחת הפאנק ללהקות רוק קודמות שהכילו מרכיבי פאנק, דוגמת הסטוג'ס, הוולווט אנדרגראונד, MC5). תתי תרבויות פאנק שונות נטו לייחד את עצמם באמצעות סגנון פאנק רוק ייחודי להם. חברי להקות הפאנק מנגנים לרוב בכלי הנגינה הקלאסיים של הרוק: גיטרה בס, גיטרה חשמלית ומערכת תופים; המוזיקה באה כמתקפת נגד לשלל סגנונות הרוק האמריקאיים של תחילת-אמצע שנות השבעים, שגישתם, הפקתם, ודרך יצירתם נטו למורכבות ותחכום מוזיקלי, ולזמן ארוך של שירים. הרוק של אמצע שנות השבעים היה נקי ומעודן, והפאנק במידה החזיר את הפרימאליות, הפשטות, והעוצמה שהיו חלק מהרוקנרול של שני עשורים לפני כן, ז'אנר שכמעט ולא היה קיים באמצע שנות השבעים. להקות הפאנק האמריקאיות ובראשיתם הראמונס עשו בדיוק את ההפך מלהקת הרוק הקלאסי הממוצעת של 1975, שירים קצרים, מהירים, רועשים ומלוכלכים (מהבחינה הלירית). הפאנק החל לצבור תאוצה בניו יורק, הועתק ללונדון בזכות הופעה היסטורית של הראמונס, והחל לפרוח במקביל בלוס אנג'לס, וושינגטון, קליבלנד ושאר ערים אמריקאיות, ב-1978 היו מעט מאוד ערים גדולות שהפאנק לא הגיע אליהם.

במהלך השנים התפתחו למוזיקת הפאנק רוק מספר תתי סגנונות בהם:

• פופ פאנק – פאנק קליל, מלודי וקל לשמיעה, שהתקרב מאוד למיינסטרים ופונה לקהל הרחב (ובכך, למעשה, "מפנה העורף" לאידאולוגיה ונשאר רק עם המוזיקה). למרות שתחילתו של הז'אנר שעם הזמן נהיה חביב על תאגידי תקליטים החל בראמונס והמשיך בלהקות סקייט-פאנק של אמצע סוף שנות השמונים, כאשר אלה עוד היו מחתרתיות לחלוטין. לפופ-פאנק עד לפני השתלטות המדיה עליו היה הרבה יותר במשותף עם להקות הפאנק וההארדקור שבאו לפניו מאשר ללהקות האמ.טי.וי שבאו אחריו במחציתם השנייה של שנות התשעים. דוגמאות: גרין דיי, בלינק-182, סם 41.
• הארדקור פאנק – הסוג הכבד, הצעקני והאלים ביותר של הפאנק, אשר הושפע מלהקות הפאנק המקוריות של שנות השבעים כמו גם מלהקות ת'רש מטאל שפעלו במקביל. ההארדקור הוא מה שנשאר מהפאנק אחרי שזה נהפך לגל חדש, והביא איתו את הבשורה אל מחוץ לערים הגדולות. בין אם פוליטי או ניהיליסטי ההארדקור לקח את הפאנק לצד המהיר והאגרסיבי שלו. דוגמאות: דד קנדיז, מיספיטס, בלאק פלאג.
• פוסט-פאנק – התפתח בסוף שנות השבעים אל תוך השמונים. לרוב להקות הפוסט פאנק היו במקור להקות פאנק שפיתחו את המוזיקה שלהם לצדדים חדשניים יותר ואומנותיים יותר. עם הזמן איבד הסגנון כמעט כל קשר עם הפאנק המקורי מלבד הפשטות שאפיינה את המוזיקה. דוגמאות: ג'וי דיוויז'ן, הקיור, באוהאוס.

כחלק ממחאתם נגד החברה, אימצו מרבית הפאנקיסטים הופעה חיצונית יוצאת דופן, המאופיינת בפרטי לבוש דמויי-עור, עור וג'ינס, נעליים צבאיות, מגפיים, עגילים ונזמים. חלק ממטרתה של הופעה חיצונית זו הוא להדגיש את ההתנגדות לתרבות המקובלת. סימן ההיכר המזוהה ביותר עם הפאנק הוא תספורת המורכבת מראש מגולח, כאשר רק במרכזו כרבולת ארוכה, לרוב צבועה בשלל צבעים. תספורת זו ידועה בכינוי "מוהיקן", "מוהוק" או "רקז". אחת הטענות היא כי מטרתה של הופעה חיצונית זו היא לומר: "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו".

אף על פי כן, ישנם גם פנקיסטים רבים אשר טוענים כי תרבות הפאנק צריכה להיות מוגדרת על ידי המוזיקה והאידאולוגיות שלה ולא על ידי אופנה. גישה זו נפוצה בעיקר בארצות הברית בסצנת ההארדקור פאנק מסוף שנות השמונים ועד היום, בה פנקיסטים רבים נוטים לעיתים רבות ללבוש חולצות טי ומכנסי ג'ינס.

לאורך השנים הופקו סרטי פאנק רבים בנוסף לוידאו קליפים של מוזיקת פאנק רוק.

ישנן מספר להקות מפורסמות אשר השתתפו בסרטים בהם הראמונס בסרט "Rock 'n' Roll High School" והסקס פיסטולס בסרט "The Great Rock 'n' Roll Swindle". כמו כן, לאורך השנים הופקו גם מספר סרטים ביוגרפיים אשר עלילתם התמקדה בפנקיסטים נודעים כגון הסרט "סיד וננסי" משנת 1984 אשר מספר את סיפורם של סיד וישס (מגולם על ידי גארי אולדמן) מלהקת הסקס פיסטולס וחברתו לחיים ננסי ספאנג'ן.עוד דוגמה לסרט ביוגרפי הוא Heart Like a Hand Grenade של גרין דיי שעוקב אחרי יצירת אלבום אופרת הרוק American idiot.

כמו כן, לעיתים רבות נעשה גם שימוש בקטעי וידאו מקוריים של מופעי פאנק בסרטי תעודה אשר מתמקדים בלהקות עצמן.

פאנקיסטים רבים בוחרים, מסיבות אידאולוגיות או מבחירה אחרת, באורח חיים שונה קיצונית מאורח החיים החברתי הקיים. מגורים בסקוואטים (בניינים נטושים אשר הופכים לבתים או מעיין קומונות), תרבות של "דאמפסטר דייבינג" (איסוף שאריות אוכל משווקים, מסעדות ופחי אשפה), הימנעות מעבודה ויצירת קבוצות פאנקים אשר מבלות את מרבית זמנם יחד.

ערך מורחב – פאנק (Punk) ישראלי

סצנת הפאנק בארץ התחילה באמצע שנות השבעים, כשהחלו לפעול להקות כמו מים חמים וקילר הלוהטת. בשנות השמונים צמח הפאנק בסצנה של מועדון ה"פינגוין" ובתחילת שנות התשעים סצנת הפאנק התעוררה בצפון הארץ ובמיוחד בחיפה.

בישראל, הפן הפוליטי-רדיקלי של הפאנק מתקשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני, אשר בו נוקטות להקות הפאנק הפוליטיות בישראל עמדה פרו-פלסטינית קיצונית או עמדה אנטי-לאומית אנרכיסטית.

נדמה כי כיום נוצרת הפרדה ברורה בסצנת הפאנק הישראלית בין להקות ההארדקור ללהקות הפופ-פאנק.

בשנת 2004 הופק הסרט התיעודי "חצוצרות יריחו" בבימויה של ליז נורד העוסק בסצנת הפאנק בישראל.

• דיק הבידג', תת-תרבות: פאנק - משמעותו של סגנון, תרגום: רונה כהן, רסלינג, 2008.
• ארי קטורזה, 'גלות ברחוב הראשי': רגישויות ותחושות פוסט־מודרניות במוזיקת הפוסט־פאנק של 'הקליק' 'ונושאי המגבעת', 1991-1980, עיונים 29, 2018, הוצאת מעון בן-גוריון, עמ' 137 - 161.
• עורך: ארי קטורזה, רעשים בלתי ידועים: פאנק, פוסט-פאנק וניו וייב, רסלינג, 2020

מדיה וקבצים בנושא פאנק בוויקישיתוף

• בועז כהן, פאנק. 1976-1979. זו הייתה המהפכה, בבלוג "לונדון קולינג"
• איריס קלקא, הפאנק לא מת. הוא פשוט נהפך למושא מחקר, באתר הארץ, 23 במרץ 2008