מקאו

ערך זה עוסק באזור מנהלי מיוחד בסין. אם התכוונתם ללבע"ח/לציפור תוכי בעלי השם דומה, ראו ארה.

מקאו – האזור המנהלי המיוחד

של הרפובליקה העממית של סין
中華人民共和國澳門特別行政區
Região Administrativa Especial de – Macau
da República Popular da China

דגל סמל
לחצו כדי להקטין חזרה לחצו להגדלה
המנון לאומי	מארש המתנדבים (義勇軍進行曲)
ממשל
משטר	רשות מבצעת אזור מנהלי מיוחד של הרפובליקה העממית של סין הרפובליקה העממית של סין
ראש הרשות המבצעת	ראש הרשות המבצעת של מקאו
ראש הרשות המבצעת של מקאו	הו לאט סנג
שפה רשמית	סינית, פורטוגזית
עיר בירה	מקאו[1] 22°11′55″N 113°32′41″E / 22.198611°N 113.544722°E / 22.198611; 113.544722
רשות מחוקקת	Legislative Assembly of Macau
גאוגרפיה
יבשת	אסיה
שטח יבשתי[2]	28.20 קמ"ר (237 בעולם)
אזור זמן	UTC +8
היסטוריה
הקמה	מעבר לריבונות של הרפובליקה העממית של סין
תאריך	20 בדצמבר 1999
דמוגרפיה
אוכלוסייה[3] (הערכה 1 בנובמבר 2024)	720,850 נפש (168 בעולם)
צפיפות	25,562.04 נפש לקמ"ר (1 בעולם)
אוכלוסייה לפי גילאים[4] 0 10 20 30 40 50 60 70 80 גילאי 0–14 13.91% גילאי 15–24 9.60% גילאי 25–54 49.05% גילאי 55–64 13.18% גילאי 65 ומעלה 14.27%
כלכלה
תמ"ג[5] (2023)	47.06 מיליארד $ (96 בעולם)
תמ"ג לנפש	65,287$ (16 בעולם)
מטבע	פטקה של מקאו (澳門圓)‏ (MOP)
שונות
חגים לאומיים	ראש השנה האזרחית חג ההריון מרוח הקודש יום כל הנשמות Macau Special Administrative Region Establishment Day חג המולד ערב חג המולד היום הלאומי Double Ninth Festival חג אמצע הסתיו אחד במאי ראש השנה הסינית יום הולדתו של בודהה פסטיבל צ'ינגמינג Dongzhi יום שבת הקדוש יום שישי הטוב חג סירות הדרקון
סיומת אינטרנט	mo
קידומת בין־לאומית	853
www.gov.mo
(למפת מקאו מוגדלת)   מקאו (למפת מקאו רגילה)   מקאו

מקאו או "מקאו – האזור המנהלי המיוחד של הרפובליקה העממית של סין" (במנדרינית: 澳门, בפין-יין: Aòmén, נהגה: אַװ-מֶן; בפורטוגזית: Macau) הוא חצי-אי לחופה הדרומי של סין, מערבית להונג קונג, מקאו מוגדרת כאחת משני אזורים מנהליים מיוחדים ברפובליקה העממית של סין (כשהשני הוא הונג קונג) כאוטונומיות-למחצה משאר המשטר הסיני. פירוש שמה המקורי בסינית הוא "שער הים".

מקאו נמצאת כ-70 ק"מ דרום-מערבית להונג קונג. במקאו תוחלת החיים הגבוהה בעולם, העומדת על כ-84.36, נכון לשנת 2009. מקאו היא חבל הארץ הצפוף בעולם עם למעלה מ-21,000 אנשים לק"מ רבוע (נכון לספטמבר 2016).^[7]

ערך מורחב – היסטוריה של מקאו

מאמצע המאה ה-19 ועד העברתה לריבונות סינית בשנת 1999, הייתה מקאו מושבה פורטוגזית. מקאו החלה להיות מיושבת בפורטוגזים בשנת 1557, והחל מ-1670 נחכר השטח מסין, על אף שלא הייתה העברת ריבונות רשמית. מקאו שגשגה כנמל ועמדה בניסיונות של ההולנדים לכיבוש במאה ה-17.

לאחר חילופי השלטון בפורטוגל ב-1640 התקראה מקאו בתואר: "Cidade do (Santo) Nome de Deus de Macau, Não há outra mais Leal" [תרגום: "עיר שמו (הקדוש) של האל, אין נאמנה ממנה"]. עם היווסדה של הונג קונג כמושבת כתר בריטית, העדיפו הספנים את מימיו העמוקים של נמל ויקטוריה, ומקאו ירדה ממעמדה כמרכז סחר אזורי. ב-1849 הכריזה פורטוגל על קולוניית מקאו כעצמאית מסין, הכרזה שזכתה להכרה סינית ב-1887.

בשנת 1955 הכריז שלטונו של אנטוניו דה אוליביירה סלזר על מקאו כפרובינציה של פורטוגל, יחד עם קולוניות פורטוגזיות אחרות. ב-1966 הוכרז משטר צבאי בעקבות הפרות סדר על רקע חיכוכים בין תושבי מקאו הסינים לשלטונות הפורטוגזים. בהמשך עברו התושבים הסינים לפעולות מחאה לא-אלימות לדרישת זכויותיהם, ובשנת 1967 נענו דרישותיהם. בזאת החל עידן של הגמוניה תרבותית סינית, ושליטה דה-פקטו של סין במקום.

לאחר מהפכת הציפורנים הדמוקרטית בפורטוגל בשנת 1974, החליט השלטון הדמוקרטי החדש לוותר על כל הטריטוריות שהחזיקה פורטוגל מעבר לים, אך סין נמנעה מלקבל לידיה את הריבונות על מקאו. בשנת 1976 הכריזה ממשלת פורטוגל על מקאו כעל "טריטוריה מיוחדת", והעניקה לה מידה רבה של עצמאות כלכלית ומנהלית. כמו כן הסכימו פורטוגל וסין לראות במקאו "טריטוריה סינית תחת מנהל פורטוגזי". בעקבות ההסכם בין הבריטים והסינים לגבי מעמדה של הונג קונג, הגיעו הפורטוגזים בשנת 1987 להבנה דומה עם הסינים לגבי מעמדה של מקאו כ"אזור אדמיניסטרטיבי מיוחד", הסדר שנכנס לתוקפו ב-20 בדצמבר 1999. בשנת 2005 הוכרז המרכז ההיסטורי של מקאו כאתר מורשת עולמית.

בראש האזור המנהלי המיוחד של מקאו עומד "הרשות המבצעת" (בפורטוגזית: Chefe do Executivo de Macau), אשר ממונה על ידי הממשלה המרכזית של סין, לאחר שנבחר בידי ועדה. ראש המנהלת ממונה על 'ועד המנהלת', קבינט המונה 7–11 חברים.

בית המחוקקים של מקאו הוא "האספה המחוקקת", המורכבת מ-23 חברים, 8 מהם נבחרים, 8 נוספים מהם ממונים כנציגי קבוצות וארגונים, ועוד 7 שממונים על ידי ראש המנהלת. המועצה המחוקקת אחראית על חקיקה כללית.

המערכת המשפטית של מקאו מבוססת בעיקר על החוק הפורטוגזי. למקאו יש מערכת שיפוט עצמאית, הכוללת בית משפט גבוה – "בית המשפט לערעורים סופיים" (Tribunal de Ultima Instancia). השופטים נבחרים על ידי ועדה מיוחדת, וממונים על ידי ראש המנהלת.

הטריטוריה המיוחדת של מקאו מורכבת מחצי האי מקאו שבים סין הדרומי, ששטחו 7,850 דונם והוא מחובר לסין במצר יבשה, ומהאיים טייפה (5,800 דונם) וקולואן (7,800 דונם). אורך קו החוף הוא כ-40 ק"מ. מקאו מרוחקת 60 ק"מ מהונג קונג ו-150 ק"מ מגואנגג'ואו בירת המחוז. חצי האי מוקף בנהר ג'וג'יאנג שהוא הנהר השלישי בגודלו בסין, ושפכו מגיע למזרחו של נהר סיג'יאנג.

האיים מחוברים ליבשת באמצעות גשרים, שנבנו במסגרת פרויקט ענק של ממשלת סין, שמטרתו להפוך את מקאו לאזור תיירות חוץ. כחלק מהפרויקט פועל במקום קזינו של חברה אמריקאית גדולה, ואתרי נופש רבים.

בעבר הייתה גם מקאו אי, אך היא חוברה עם השנים ליבשה. בחיבור היבשתי של מקאו וסין, באורך 340 מטר בלבד, מפרידה ביניהן חומת אבן עתיקה שנבנתה על ידי סין בשנת 1573, וגבול זה תקף עד היום.

שטחה של מקאו גדל בהתמדה עקב בנייה ועקב ייבוש חלקי ים נוספים והיא גדלה מ-15 קמ"ר בשנת 1972 ל-21.3 קמ"ר בשנת 1994; רוב הגידול מתרחש באיים. כמעט כל שטחה של מקאו הוא שטח עירוני מיושב בצפיפות.

האקלים הוא סובטרופי חם ולח עם ממוצע טמפרטורה שנתי של 25 מעלות צלזיוס. הטמפרטורה מגיעה ל-30 מעלות מיוני עד ספטמבר. כמות המשקעים הממוצעת גבוהה מאוד, 2,030 מ"מ בשנה, ומקאו חשופה לסופות טרופיות שמקורם באוקיינוס השקט במהלך הקיץ.

ערך מורחב – הימורים במקאו

כלכלת מקאו מבוססת בעיקר על תיירות, אך גם על טקסטיל, הימורים למיניהם, וייצור זיקוקין די-נור. הניסיונות לגוון את כלכלת מקאו הביאו לשיפור בתעשייה הזעירה, כגון בייצור צעצועים, פרחים מלאכותיים, ומוצרים אלקטרוניים למיניהם. תעשיית טקסטיל היא המקור של שלושה רבעים מרווחי הייצוא של מקאו, וההימורים מהווים יותר מ-40% מהתמ"ג.

יותר מ-8 מיליון תיירים ביקרו במקאו בשנת 2000. למרות המספר ההולך וגדל של תיירים מחוץ לסין, רוב התיירים שבאו למקאו הם אזרחים סינים.

במשך ארבע השנים האחרונות, שיעור הצמיחה של כלכלת מקאו הוא כ-10% בכל שנה.

מקאו היא מדינת החסות בעלת הצפיפות הגדולה ביותר בעולם. אוכלוסיית מקאו מורכבת מ-95% סינים, בעיקר דוברי קנטונזית, רובם מגואנגדונג הסמוכה. השאר פורטוגלים או ערבוב של סינים-פורטוגלים. יש מספר יפנים, הכוללים צאצאים של יפנים-קתולים. השפות הרשמיות הן פורטוגזית וקנטונזית, אך יש רבים המשתמשים במנדרינית. אנגלית מדוברת רק באזורים התיירותיים.

• ארצות הברית לאס וגאס, נבדה, ארצות הברית
• פורטוגל פורטו, פורטוגל

• 
  תותח במבצר מקאו
• 
  מגדל מקאו
• 
  רחבת הליאל סנאדו
• 
  תצפית על מקאו

• סין (אזור)
• אזור מנהלי מיוחד של סין - ביחד עם הונג קונג
• טאיוואן

מיזמי קרן ויקימדיה
מדריך למטייל בוויקימסע: מקאו
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מקאו

• אתר האינטרנט הרשמי של מקאו
• אתר לשכת התיירות של מקאו
• אתר כלכלי ממקאו
• place/Macau-China מקאו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

מחוזות הרפובליקה העממית של סין
מחוזות	אַנְחְװֵי • גַאנְסוּ • גֶ'גְ'יַאנְג • גְװַאנְגְדונְג • גווֵיְג'וֹאוּ • גְ'יַאנְגְסוּ • גְ'יַאנְגְשִׂי • גִ'ילִין • הַאיְנַאן • חֶבּיי • חֶנַאן • חוּבּײ • חוּנַאן • חֵייְלוֹנְגְגְ'יַאנְג • יוּנַּאן • לְיַאונִינְג • סצ'ואן • פֿוּגְ'ייֵן • צִ'ינְגְהַאי • שַאַנשִׂי • שַאנְדונְג • שַאנְשׂי
מחוזות אוטונומיים	גְװַאנְגְשִׂי • טיבט • מונגוליה הפנימית • נינְגְשְׂיַה • שׂינגְ'יַאנְג
מחוזות עירוניים	בּייְגִ'ינְג • צ'וּנְגְצִ'ינְג • שאנגחאי • טייֵנְגִ'ין
אזורים מנהליים מיוחדים	הונג קונג • מקאו
ראו גם	מעמדה הבין-לאומי של טאיוואן

האימפריה הפורטוגזית
צפון אפריקה	אגוז (1506–1525) • אל קאסר אס-סגיר (1458–1550) • ארזילה (1471–1550, 1577–1589) • אזמור (1513–1541) • סאוטה (1415–1640) • מזאגאן (1485–1550, 1506–1769) • אסואירה (1506–1525) • ספים (1488–1541) • אגאדיר (1505–1769) • טנג'יר (1471–1662) • ואדאן (1487–אמצע המאה ה–16)
אפריקה שמדרום לסהרה	אקרה (1557–1578) • אנגולה (1575–1975) • אנובון (1474–1778) • ארגן (1455–1633) • קבינדה (1883–1975) • כף ורדה (1642–1975) • סאו ז'ורז'ה דה מינה (1482–1637) • ביוקו (1478–1778) • חוף הזהב הפורטוגזי (1482–1642) • גינאה ביסאו (1879–1974) • מלינדה (1500–1630) • מומבסה (1593–1698, 1728–1729) • מוזמביק (1501–1975) • קילווה קיסיוואני וסונגו מנארה (1505–1512) • טירת סאו זואו בפטיסטה דה אז'ודה (1680–1961) • סאו טומה ופרינסיפה 1753–1975 • סוקוטרה (1506–1511) • זנזיבר (1503–1698) • זיגינשור (1645–1888)
מערב אסיה	בחריין (1521–1602) • הורמוז (1515–1622) • מסקט (1515–1650) • בנדר עבאס (1506–1615)
תת-היבשת ההודית	ציילון הפורטוגזית (1518–1658) • לקשאדוויפ (1498–1545) • האיים המלדיביים (1518–1521, 1558–1573) • וסאי-ויראר (1535–1739); מומבאי (1534–1661); קז'יקוד (1512–1525); קנאנור (1502–1663); צ'אול (1521–1740); צ'יטגונג (1528–1666); קוצ'י (1500–1663); קאנור (1536–1662); דאדרה ונאגר הבלי (1779–1954); דאמאן (1559–1962); דיו (1535–1962); גואה וגואה העתיקה (1510–1962); הוגלי (1579–1632); נגפטינאם (1507–1657); פוליקאט (1518–1619); פאליפורם (1502–1661); סלסט (1534–1737); מצ'יליפטנאם (1598–1610); מנגלור (1568–1659); סוראט (1540–1612); טהואוטהוקודי (1548–1658); סן תומא דה מליאפור (1523–1662; 1687–1749)
מזרח ודרום מזרח אסיה	איי בנדה (המאה ה-16 עד המאה ה-18) • פלורס (המאה ה–16 עד המאה ה–19) • מקאו (1557–1999) • מקאסאר (1512–1665) • מלאקה (1511–1641) • איי מאלוקו (אמבון 1576–1605, טרנאטה 1522–1575, טידורה 1578–1650) • נגסאקי (1571–1639) • טימור הפורטוגזית (1702–1975)
אמריקה הצפונית	ניופאונדלנד (1501–1570?) • לברדור (1501–1570?) נובה סקוטיה (1519–1570?)
אמריקה המרכזית והדרומית	ברזיל (1500–1822) • ברבדוס (1536–1620) • הפרובינציה הציספלאטינית (1808–1822) • גיאנה הצרפתית (1809–1817) • קולוניה דל סקרמנטו (1680–1777)
מדיירה והאיים האזוריים	שתי קבוצות איים אלה היוו חלק מהאימפריה הפורטוגזית החל במאה ה-15, וב-1976 היו למחוזות אוטונומיים.