מצעד הדייקיות

מצעד הדייקיות (באנגלית: Dyke March) הוא אירוע גאווה המובל על ידי נשים מקהילת הלהט"ב (בעיקר לסביות), הכולל התכנסות, צעדה ומחאה, בדומה למצעדי הגאווה האחרים. צעדת הדייקיות מתרחשת בדרך כלל יום או יומיים לפני מצעד הגאווה המרכזי, כולל מגוון אירועים (מסיבות, התרמות, ריקודים) המכוונים למטרת פיתוח קהילתי. כולל אירועים למגזרים ספציפיים בקהילה (נשים מבוגרות, אומנויות, קבוצות הורות, וכדומה). בין המטרות המוצהרות של המצעד היא הגברת הנראות הלסבית ועידוד אקטיביזם. היוזמה של האירוע מקורה בקהילה הלסבית, אך עם השנים האירוע הפך לכוללני יותר, ומיועד לנשים-שאוהבות-נשים ללא קשר לתוויות, כולל נשים ביסקסואליות, אינטרסקס, וטרנסג'נדריות. 

מצעדי דייקיות נערכים בברלין ולונדון באירופה; בטורונטו, מונטריאול, קלגרי, אוטווה, ווונקובר בקנדה; ובסיאטל, פילדלפיה, אטלנטה, בוסטון, שיקגו, וושינגטון די. סי., פורטלנד (מיין), סן דייגו, אוקלנד, מיניאפוליס ובערים אחרות ברחבי ארצות הברית והעולם.

אחת מצעדות הגאווה הלסביות הראשונות המתועדות בצפון אמריקה התקיימה במאי, 1981, במרכז העיר ונקובר שבקנדה. הצעדה, אשר כללה כ-200 לסביות, הייתה חלק מהוועדה הלסבית הדו-לאומית.^[1] באוקטובר 1981 ארגון בשם "לסביות נגד הימין" ארגן צעדה נוספת בטורונטו, אונטריו.

המצעד הכלל-ארצי הראשון התקיים בוושינגטון די. סי. ב-24 באפריל 1993.^[2] האירוע תוכנן על ידי ארגון "הנוקמות הלסביות" (Lesbian Avengers). יותר מ-20,000 נשים צעדו. הצעדה הלסבית התרחשה באותו יום של המצעד על וושינגטון למען שוויון זכויות ושחרור לסביות, הומואים ובי, מה שתרם להשתתפות הגדולה. הצעדה עצמה נועדה לנשים בלבד, וחברי הקהילה הגברים ההומואים והביסקסואלים התבקשו לעודד את המשתתפות מצידי המסלול, מסורת הנמשכת עד היום.

למצעדי הדייקיות יש גוון פוליטי מובהק, ובין הסיבות שקמו מצעדים אלה בערים ברחבי עולם היא התפישה שאירועי הגאווה המרכזיים מתנהלים על ידי גברים הומוסקסואלים לבנים על חשבונן של נשים לסביות, ובעיקר על חשבונן של נשים של צבע. 

מצעד הדייקיות הראשון בסן פרנסיסקו התקיים כמה חודשים לאחר מכן, ביוני 1993, ועדיין נחגג בכל שנה ביום השבת האחרון בחודש יוני.^[3] המצעד בסן פרנסיסקו מאופיין באי-פורמליות, ומושך אלפי צופים נלהבים, בעיקר גברים הומוסקסואלים, בתמיכה לנשים. המצעד מתחיל בדולורס פארק בנאומים, והופעות, ומסתיים בקסטרו, שם ממשיכות ההופעות.^[4] את הצעדה מובילות הדייקס און בייקס, מועדון אופנועניות לסביות. יש מקורות הטוענים להשתתפות של 200,000 צועדות, אך המספר המקובל יותר לצעדת 2010 הוא כ-50,000, המספר המצוי באתר הרשמי.

בשנים הראשונות של המצעד בסן פרנסיסקו ועדת "הדייק מארץ'" לא ביקשה ולא קיבלה היתר מן העירייה. הפעילות ראו בכך עשייה פוליטית, דרכה הן מממשות את זכותן החוקתית להתקהל, ולעיתים קרובות היו משנות את המסלול, כדי להימנע מהמשטרה.^[5]

בשנות ה-70, התקיימו מצעדי גאווה נפרדים של לסביות, אבל הם לא הפכו למסורת רציפה. בעקבות הצעדה המאורגנת בוושינגטון, הסניף המקומי של "הנוקמות הלסביות" ארגן בניו יורק מצעד דייקיות ביוני 1993. מאז, המצעד הפך למסורת שנתית, המושך כ-15,000 צועדות. 

בשבת שלפני מצעד הגאווה המרכזי, המשתתפות מתכנסות בבריאנט פארק וצעדות משם לאורך השדרה החמישית לכיוון וושינגטון סקוור פארק. הצעדה פתוחה לכל מי שמזדהה כ"דייק". בני ברית ואחרים, אשר אינם מזדהים כדייקיות, מתבקשים לעודד מן המדרכות. כמו בסן פרנסיסקו, המארגנות לא מבקשות היתר, ושמות את הדגש על הפן הפוליטי של המצעד. 

הפוליטיקה של המצעד בניו יורק, כמו בצעדות רבות אחרות, כוללת התנגדות לשליטה גברית לבנה בארגון אירועי הגאווה, ובמיוחד לדה-פוליטיזציה של המצעד לטובת חסויות תאגידיות וקבלה ממסדית וממשלתית. הצעדה שמה לה למטרה לכלול נשים מקבוצות דיכוי, ובעיקר נשים של צבע.

מצעד הדייקיות של סיאטל מתרחש ביום שבת לפני מצעד הגאווה המרכזי, וכולל עצרת גדולה עם דוברות מכל הקשת הלט"בית. הצעדה של סיאטל שמה דגש על נושאים חברתיים ונגישות - הנאומים מתורגמים לשפת הסימנים, והנושאים והמיזמים שכלולים באירוע נוגעים לנושאים כגון אלימות במשפחה.

אירוע זה כן פועל במסגרת היתרים מן העירייה, במיוחד מכיוון שזה מבטיח רחובות מפונים שמאפשרים נגישות, והכללת אוטובוס מיוחד בצעדה עבור משתתפות נכות.

מצעד הדייקיות של שיקגו מתרחש כל שנה סביב יום השנה של מהומות סטונוול, ב-28 ביוני 1969, ומתקיים מאז 1995. במשך מספר שנים המצעד נערך בשכונת אנדרסון, שנחשבה לאזור להט"ב-פרנדלי, אך מאז 2008 המארגנות החליטו שהצעדה לא תתקיים יותר משנתיים רצופות בכל מיקום, והתקיימה מאז בשכונות פילזן, החוף הדרומי, ובצפון העיר. הסיבה - הגברת נראות קווירית ברחבי שיקגו.^[6]

העיתונאית והפעילה הפוליטית הקווירית יסמין נאיר היא ביקורתית כלפי פן זה של הצעדה בשיקגו, עליה כתבה: 

In Chicago, for instance, we have an alternative Dyke March, but it became, over the course of a decade, a predominantly white and middle-class event. Even after it moved locations (first to the predominantly Latin@ west side, then to the largely African-American South Shore) there’s a great deal of talk about alternative politics, but not very much conscious conversation about what it means to, essentially, stage Dyke March in these communities and not very much explicit engagement with people, including queers, who live there. Instead, one day a year, we "take over the streets," and then disappear. I’ve been to the alternative Dyke three out of the four years so far, and I can see its value as a kind of annual resting space/networking tool for queers with alternative politics, but I wish we would drop the pretense that moving the location is more than just marching in a different place.^[7]

בצעדה שנערכה בשיקגו ב-2017 מספר צועדות התבקשו לעזוב את האירוע בעקבות ויכוח שהתפרץ לנוגע לדגלי הגאווה עם מגן דוד שהן נשאו. תקרית זו ודומות לה מפורטות להלן.

צעדת הדייקיות בברלין, שבגרמניה, מתרחשת כל שנה ביוני, יום לפני מצעד הגאווה המרכזי של ברלין. צעדת ברלין מתקיימת מאז 2013, בשכונת קרויצברג.

מצעד הדייקיות של לונדון מתרחש בכל שנה בחודש יוני, מאז 2012. המצעד של לונדון כולל עצרת עם נאומים, כולל נציגה מפרויקט ספרא, צדקה למען לט"ביות מוסלמיות, שרה בראון, פעילות טרנסג'נדריות, ופוליטיקאיות קוויריות. המצעד בלונדון מדגיש גיוון, ובין משתתפותיו נכללות נשים בזהויות הכוללות: טרנסג'נדריות, bois, קוויריות, פמיות, בוצ'ות, "לסביות ליפסטיק" ועוד רבות.

בצעדה שנערכה בשיקגו ב-2017, מספר צועדות התבקשו לעזוב את האירוע בעקבות ויכוח שהתפרץ לנוגע לדגלי הגאווה עם מגן דוד שהן נשאו.^[8][9] מארגנות הצעדה הצהירו מראש שהצעדה היא בסולידריות עם התנועה הפלסטינית, והצועדות - חלקן פעילות ציוניות - וידאו מראש שהדגל יתקבל בברכה כסמל יהודי, והדבר אושר.^[10] אך במהלך האירוע עצמו, התעוררה שאלה מצד צועדות אחרות האם הדגלים הם בעצם סמלים ציוניים, בטענה שאין הדבר עומד בעקרונות הצעדה, שהיא אנטי-ציונית. לבסוף, הצועדות התבקשו לעזוב את האירוע, לאחר שהן אישרו שעמדתן ציונית, בניגוד לעמדה אנטי-ציונית מוצהרת של המארגנות.^[11]

בדומה למצעד מ-2017,^[12] גם במצעד שנערך ב-2018^[13] הונפו דגלי פלסטין ונשמעו ססמאות לשחרור פלסטין.

לקראת הצעדה בוושינגטון די. סי. ב-2019 פרסמו מארגני המצעד מדיניות לפיה לא ניתן להציג בו "סמלים לאומיים", לרבות דגל ישראל, דגל ארצות הברית או דגלים שבמרכזם מגן דוד, בטענה שסמלים אלה מייצגים "לאומיות אלימה". למרות זאת, ביום הצעדה הגיעה קבוצת צועדות שנשאו את דגל הגאווה היהודי. לאחר דין ודברים הן הורשו להשתתף במצעד.

בשנת 2021 פרסמו מארגני הצעדה איור באינסטגרם בו מוצגים דגל ארצות הברית ודגל ישראל עולים בלהבות. לאחר שהתעוררה ביקורת ציבורית, האיור הוחלף באיור דומה בו הדגלים טושטשו.^[14]

עיינו גם בפורטלים:
	פורטל להט"ב
	פורטל פמיניזם

מדיה וקבצים בנושא מצעד הדייקיות בוויקישיתוף