כרבוגא
 | |
| לידה |
המאה ה־11  |
|---|---|
| פטירה |
1102 |
  | |
קיוואם א-דאולה כרבוגא (טורקית: Kürboğa) היה האתאבג (Atabeg) של העיר מוסול בתקופת מסע הצלב הראשון.
עלייתו לשלטון במוסול
[עריכת קוד מקור | עריכה]חייו של כרבוגא מאז ילדותו לא תועדו באופן הסטורי, ולמעשה לא ידוע עליו אלא בהקשר של שלטונו במוסול ובעיקר חלקו בתולדות מסעי הצלב. ידוע, כי כרבוגא היה איש צבא ואציל ממוצא טורקי סלג'וקי. ידוע גם, כי במסגרת מאבקי הכוחות הפנימיים של האימפריה הסלג'וקית הוא תמך באשתו של מאליק-שאה הראשון, ובנה בן הארבע מחמוד הראשון (Mahmud I of Great Seljuk), שעלה לכס המלוכה עם מות אביו. בסדרת הקרבות בין המתמודדים על הכתר הייתה ידו של האח ברקירוק (Berkyaruq) על העליונה, ואף הוא היה טוען לכתר. עם מעבר שרביט השלטון חבר כרבוגא לברקירוק, ונשלח בשנת 1094 להילחם נגד תתש הראשון שהכריז על עצמו סולטן בסוריה. מערכה זו נסתיימה בכישלון, והוא נכלא יחד עם אחיו אלטונטש בחלב ואז בחומס. עם מותו של תותש הוא שוחרר על ידי המושל של חלב, רדואן (Fakhr al-Mulk Ridwan).
בשנת 1095 הוא כיהן תחת הח'ליף העבאסי אל-מוסתזהר בניסיון כיבושו מחדש של חלב. בשנת 1096 הוא הצליח לכבוש את נציבין ומוסול, ולסיים את שלטון השושלת האוקיילידית (Uqaylid dynasty). על שירות זה הוא זכה לתואר אתאבג כלומר המושל של מוסול.
במסע הצלב הראשון
[עריכת קוד מקור | עריכה]ערך מורחב – המצור על אנטיוכיה (1097–1098)
המצור על אדסה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך שנת 1098, כששמע שהצלבנים שמו את העיר אנטיוכיה במצור, הוא קרא לאמירים הסלגוקים הסרים למרותו ויצא בכוח צבאי גדול על מנת להסיר את המצור מעל העיר ולהשמיד את הפולשים, בלט בהיעדרו רידואן מחלב שחשש מכרבוגא יותר מהצלבנים. שלא במוצהר ניצל כרבוגא את ההפרה של שיווי המשקל הפוליטי בצפון סוריה שגרם מסע הצלב הראשון וקיווה ליצור מבנה פוליטי חדש תחת חסותו ושלטונו הישיר שיהיה לכאורה קשור ונאמן לח'ליף הסלג'וקי בבגדאד ברכיארק, במסגרת זו היה כיבוש אנטיוכיה אמור להיות גולת הכותרת אך רק חלק מתוכנית גדולה יותר שבה מחזיר כרבוגא את סוריה לתחומי ההגמוניה הסלג'וקית.[1] סדר הגודל של הקואליציה המוסלמית לא ידוע, מקורות ארמניים למשל מצטטים מספרים דמיוניים של מאות אלפי חיילים ופרשים והיסטוריונים מוסלמים מציינים כי הצבא לא היה ניתן לספירה. תומאס אסברידג' מעריך כי הצבא המוסלמי היה בן למעלה מ 35,000 חיילים.[2] בדרכו, הוא ניסה לכבוש את אדסה שנפלה לידיים צלבניות והפכה למדינה צלבנית עצמאית תחת שלטונו של בולדווין הראשון, הן על מנת לשחרר את העיר והן על מנת כדי לא להשאיר אחריו חיל מצב צלבני בדרכו לאנטיוכיה. במשך שלושה שבועות הוא נצר בלי טעם את העיר לפני שהחליט להמשיך לאנטיוכיה. התעכבות זו חרצה את הגורל של המערכה כולה. כשהגיע הצבא הסלגוקי אל מול חומות אנטיוכיה, בסביבות 7 ביוני, התברר כי הצלבנים כבר הצליחו לכבוש את העיר ביום ה -3 ביוני.
המצור על אנטיוכיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביום 4 ביוני הופיעו גדודי החלוץ של הצבא המוסלמי אל מול חומות אנטיוכיה, עם הופעתם נטשו הצלבנים את המצודות מלרגרד ומגדלו של טנקרד. ביום 5 ביוני חצה הגוף העיקרי של הצבא המוסלמי את גשר הברזל תקף והרג את חיל המצב הצלבני הקטן שהגן על המעבר. תחילה הקים כרבוגא את המחנה הראשי ומפקדתו במרחק 3 קילומטרים מצפון לעיר והפנה את תשומת לבו למצד הצלבני לה מהומרי בו שכן עדיין חיל מצב צלבני בן כ-500 לוחמים בפיקודו של רובר מנורמנדי, במשך שלושה ימים עמדו הצלבנים בפני גלי התקפות בלתי פוסקים ובלילה שבין 8 ביוני וה-9 ביוני נסוגו המגינים אל תוך חומות העיר והמצד נשרף.
כרבוגא העביר את מפקדתו בסמוך למצודת העיר ולאחר משא ומתן קצר וחד צדדי הועבר הפיקוד על המצודה לידי אחד מנאמניו של כרבוגא אחמד איבן מרוואן מתוך הבנה כי עם כיבוש העיר היא תעבור לידי כרבוגא. כוחות מוסלמים חסמו את הגישה לשערי העיר וביום 10 ביוני יצאה התקפה משולבת ראשונה במהלכה יצא חיל המצב מהמצודה ובמקביל תקף כרבוגא את חומות העיר ההתקפה נמשכה 4 ימים ללא הפסקה ונהדפה בקשיים ואבדות קשות, המורל של הצלבנים הגיע לשפל המדרגה ולוחמים רבים ערקו מהעיר כשהם יורדים מחומות העיר נאחזים בחבל, על כך הם זכו לכינוי הבוז "רקדני החבל הבוגדניים" (לטינית: furtivi funambuli)
על פי כל המקורות צלבניים בבני התקופה נשלחו ביום 24 ביוני פטר הנזיר עם בן לוויה למחנה של כרבוגא בהצעה לסיום המצור. על פי המקורות הללו פטר הנזיר דרש מכרבוגא לסגת מעל אנטיוכיה והבטיח לו כי הצלבנים יאפשרו לו לסגת בשלום מבלי שיאונה לו או לרכושו כל רע. מקורות לטיניים מאוחרים מוסיפים כי להצעה הצלבנית נוספה האפשרות לסיים את העימות בקרב בין 100 לוחמים צלבנים ל-100 לוחמים מוסלמים. במחקרו מציע תומאס אסברידג' אפשרות שלישית המתבססת על מקורות ארמניים ומוסלמים לפיה הציעו הצלבנים הצעה מציאותית יותר, הצעה זו כללה נסיגה צלבנית מהעיר ללא קרב והעברת השלטון באנטיוכיה לידי כרבוגא ללא התנגדות. הצעות אלו נדחו על הסף על ידי כרבוגא, הוא דרש כניעה ללא תנאי או מלחמה עד הסוף.[3]
עם הגב לקיר ללא סיכוי לתגבורת מבחוץ החליטו הצלבנים לתקוף את הצבא המוסלמי ולפגוש בו בקרב מחוץ לחומות אנטיוכיה שעתיד להכריע את עתיד העימות ומסע הצלב בכלל. הצלבנים בחרו בבוהמון כמפקד העליון של הקרב. הצבא הצלבני כלל יחידת פרשים קטנה יחסית - מאחר שרוב הסוסים מתו או נשחטו למאכל בעת המצור, ובניגוד לטקטיקה הפרנקית הרגילה היה רוב הכוח הצלבני מושתת על חיל רגלים. למרות נתוני הפתיחה הקשים ובעיקר עליונות מספרית מוסלמית עמדו לצד הצלבנים מספר גורמים טקטיים אותם הם ניצלו בצורה הטובה ביותר: הצבא המוסלמי היה פרוס לאורך חומות אנטיוכיה והתקשה לרכז כוחות וחמור מזה הצבא המוסלמי היה מפולג מאוד וכרבוגא הצליח להביא את האמירים המוסלמיים שתחת פיקודו למרדנות, על פי מקורות מוסלמים של התקופה שררה במחנה המוסלמי אווירה רעה ונכונות לערוק משדה הקרב ברגע האמת.
ביום 28 ביוני יצא הצבא הצלבני מתוך שער הגשר, בחסות הנהר התקיפו הקשתים הצלבנים את טבעת המצור המוסלמית וזמן קצר לאחר מכן פרצו הגדודים הצלבניים מהשער, חצו את הנהר ופנו לכוון דרום בתנועה חצי מעגלית. עם פריצת הצלבנים מהעיר קיבל כרבוגא את הידיעה על האירוע אך היסס והתעכב בתגובה. הצלבנים פרצו אל המישור שמול חומות אנטיוכיה נתקלו בכוחות מוסלמים שהוצבו מול שער הגשר ומיד לאחר מכן בכוחות ששמרו על השערים הצפוניים יותר ולאחר מכן הותקפו מאחור על ידי כוחות ששמרו על שער ג'ורג הקדוש. בקרב התנועה שהתפתח הצליחו הצלבנים לשמור על מבנה הדוק ולהדוף את ההתקפות המוסלמיות. הגל הראשון של התקפת הנגד המוסלמית נהדף וחלק גדול מלוחמיו החלו בנסיגה מבוהלת משדה הקרב, בשלב זה הופיע הגוף העיקרי של הצבא המוסלמי בפיקודו של כרבוגא. תחת הלחץ הצלבני התנגשו הגדודים המוסלמים שבנסיגה עם הגדודים המגיעים לשדה הקרב ושברו את שורותיהם, ברגע משבר זה התגלה עומק המשבר והפילוג במחנה המוסלמי ויחידות שלמות ערקו משדה הקרב. לאחר עימות קצר וחריף נשבר הצבא המוסלמי, כרבוגא נאלץ לחזור בבושת פנים למוסול. הצלבנים פשטו על המחנה המוסלמי בו מצאו שלל רב ברכוש ומזון והרגו את הלא לוחמים שנמצאו במחנה. מיד לאחר הקרב נכנע חיל המצב שבמצודה וכל העיר עברה לידי הצלבנים.
לאחר חזרתו למוסול
[עריכת קוד מקור | עריכה]למרות התבוסה הקשה לפני חומות אנטיוכיה ואדסה מעמדו של כרבוגא במוסול לא התערער והוא המשיך לשלוט בעיר עד למותו בשנת 1102.
- יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, א-ב, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, 1963, 1973. - המחבר זכה בפרס ישראל; במהדורתו בצרפתית זכה הספר בפרס "האקדמיה הצרפתית".
- יהושע פראוור, הצלבנים - דיוקנה של חברה פיאודלית, ירושלים: מוסד ביאליק, 1975, 1985.
- Steven Runciman, A History of the Crusades, Cambridge university press, 1952 ISBN 0521061628
- Christopher Tyerman. God's war: a new history of the Crusades, Harvard University Press, 2006
- Thomas S. Asbridge, The Creation of the Principality of Antioch, 1098–1130. The Boydell Press, 2000.
