כורדיסטן הסורית

המנהל האוטונומי של צפון ומזרח סוריה (חבל אוטונומי)
الإدارة الذاتية لشمال وشرق سوريا
Rêveberiya Xweser a Bakur û Rojhilatê Sûriyeyê
ܡܕܰܒܪܳܢܘܬ݂ܳܐ ܝܳܬ݂ܰܝܬܳܐ ܠܓܰܪܒܝܳܐ ܘܡܰܕܢܚܳܐ ܕܣܘܪܝܰܐ

סמל כורדיסטן הסורית דגל כורדיסטן הסורית
מדינה	סוריה סוריה
מושל	הדיה יוסף (נשיאה שותפה) מנסור סלום (נשיא שותף)
רשות מחוקקת	המועצה הדמוקרטית הסורית
בירת החבל האוטונומי	קמישלי
שפה רשמית	כורדית, ערבית, סורית
תאריך ייסוד	2013
אוכלוסייה	‏
‑ בחבל האוטונומי	2,000,000 (2018)
קואורדינטות	37°03′N 41°15′E / 37.05°N 41.25°E / 37.05; 41.25
אזור זמן	UTC +2
מפת מיקום מפה מפורטת (למפת רוז'אבה מוגדלת)   קמישלי אל-חסכה תל אבייד כובאני טורקיה עיראק כורדיסטן הסורית (למפת רוז'אבה רגילה)   קמישלי אל-חסכה תל אבייד כובאני טורקיה עיראק כורדיסטן הסורית tabBackground:;tabBorder:#aaa;defaultTab:0;

המנהל האוטונומי של צפון ומזרח סוריה, הידוע גם בשמות כורדיסטן הסורית, צפון ומזרח סוריה או רוז'אבה (בכורדית: Rojavayê Kurdistanê, "מערב כורדיסטן") הוא חבל אוטונומי רב-לאומי בצפון ומזרח סוריה, שהכריז אוטונומיה חד-צדדית בשנת 2013 במהלך מלחמת האזרחים בסוריה^[1]. בצפון ומזרח סוריה חיים זה לצד זה כורדים, ערבים, אשורים, טורקמנים ובני עמים נוספים.

ראשי הוועד הפועל המרכז את פעולות שלושת הקנטונים של החבל האוטונומי הם הדיה יוסיף (נשיאה שותפה ממוצא כורדי) ומנסור סלום (נשיא שותף ממוצא ערבי סוני). הארגון הפוליטי העיקרי שהוביל את המהלך של הכרזת אוטונומיה וכינון שלטון עצמאי הוא המפלגה הדמוקרטית המאוחדת בסוריה (PYD), שמזוהה עם כורדים סוציאליסטים, בראשותם של סאלח מוסלים מוחמד ויושבת-הראש השותפה אסיה עבדאללה.

החבל האוטונומי מוכר בידי כורדיסטן העיראקית ובמידה חלקית בידי משטר אסד, שרואה בו אמצעי חצי-רשמי למאבק נגד המדינה האסלאמית (דאעש) ומקיים עמו הבנות הפסקת אש. גם ארצות הברית וחלק ממדינות אירופה מכירות חלקית בישות זו, מנהלות איתו קשרים ומספקות ציוד ללחימה נגד דאעש. טורקיה מתנגדת נחרצת לקיום האוטונומיה הכורדית בסוריה עקב הקשר הלא רשמי בין המפלגה הדמוקרטית המאוחדת לבין מפלגת הפועלים של כורדיסטן שנלחמה שנים רבות נגד טורקיה.

מנגד מדינות ערב שתומכות באופוזיציה הסורית מסתייגות מהאוטונומיה הכורדית עקב חשש מבדלנות וקשריה העקיפים עם המשטר של נשיא סוריה, בשאר אל-אסד. במארס 2016, עם התגברות הקרבות בסוריה, הכריזה רוז'אבה על ייסוד פדרציה עצמאית והתנתקות מממשל סוריה, אך עדיין לא ברור מה יעלה בגורל הכרזה זו^{[דרוש מקור]}.

חבל רוג'בה איננו מדינה, והקו האידאולוגי אותו מובילה מפלגת ה-PYD המושפעת מהגותו של עבדוללה אג'לאן הוא של התנגדות למבנה המדינתי באמצעות המבנה שכונה על ידו 'דמוקרטיה קונפדרטיבית' ועומדת בראש קואליציית מפלגות המכונה 'התנועה לחברה דמוקרטית' (Tevgera Civaka Demokratîk - TEV-DEM) שהיא הכוח המוביל את מנגנוני המינהל העצמי. המבנה הדמוקרטי של המינהל העצמי הוא רב שכבתי, ומטרתו לקדם זרימת רעיונות והחלטות מלמטה למעלה, וחזרה אל השטח, וזאת על פי מעין חוקה שמהווה את המסמך המכונן של התנועה - 'החוזה החברתי של רוג'בה', שנחתם בינואר 2014. היחידה הקטנה ביותר שלה הן למעלה מ-4000 'קומונות' קטנות המייצגות רחוב או כפר קטן, השולחות נציגים ל'בית-עם' (Mala Gel) שכונתי או אזורי. בתי העם שולחים נציגיהם למועצה רחבה יותר ברמה העירונית, אשר בתורן – שולחות נציגים למועצת הקנטון. האוטונומיה כולה כוללת שלושה קנטונים (כובאני, עפרין וג'זירה), בכל אחד מהם מועצה בת 22 'שרים' הבוחרת שני יושבי ראש – גבר ואישה. לשלושת הקנטונים גוף מתאם המכונה Kordînasyon. מועצות הקנטונים גם מבקרות את החלטות והתנהלות המועצות הקטנות יותר הנכללות בתוכן, בהתאם ל'החוזה החברתי'^[2].

האוכלוסייה הכורדית במזרח התיכון מחולקת בין מספר מדינות שונות, שבכל אחת מהן הם מיעוט. כורדים רבים לחמו למען עצמאות או אוטונומיה, אך לא הייתה כל תמיכה מצד הממשלות האזוריות או מכוחות חיצוניים לשינויים בגבולות האזוריים. האוטונומיה הכורדית בסוריה לצד האוטונומיה הכורדית בצפון עיראק הם ההישגים המשמעותיים ביותר של האומה הכורדית לבדלנות.

אחרי כיבוש סינג'אר, טבח היזידים ושביית למעלה מ-7,000 נשים יזידיות כשפחות מין, עברו כוחות המדינה האסלאמית (דאעש) בספטמבר 2014 למתקפה על העיר כובאני, כבשו אותה ב-2 באוקטובר 2014 ובנוסף כבשו חלק גדול מהכפרים של המחוז המיושבים על ידי כורדים. ההתנגדות החזקה ביותר לכוחות המדינה האיסלאמית הייתה מצד תנועת הפועלות הכורדית (המפלגה הדמוקרטית המאוחדת- PYD) שהצליחו לכבוש חזרה את כובאני בינואר 2015. מאז דעיכת המדינה האיסלאמית, האיום העיקרי על קיומה של רוג'בה הוא הצבא הטורקי, אשר פלש לשטחה מספר פעמים במסגרת הסכסוך הכורדי-טורקי. בשנת 2018 כבשה טורקיה את העיר עפרין שבמערב רוג'בה (מבצע ענף זית).

חבל כורדיסטן הסורית משתרע על פני צפון סוריה והוא כולל פדרציה של שלושה אזורים אוטונומיים - קנטון כובאני וקנטון עפרין (חופפים חלקים ממחוז חלב הסורי לשעבר) וקנטון ג'זירה (החופף את מחוז אל-חסכה לשעבר); כמו כן, המיליציה של הממשל הכורדי האוטונומי למעשה שולטת על חלק צפוני של מחוז א-רקה הסורי החל מיוני 2015. רוב תושביו של חבל כורדיסטן הסורית הם כורדים (לרוב חילונים או מוסלמים מהזרם הסוני), וישנם מיעוטים אתנו-דתיים משמעותיים של אשורים נוצרים, ערבים מוסלמים (לרוב סונים), טורקמנים ויזידים. בהיעדרו של מפקד תושבים רשמי, ומפאת חוסר יציבות אזורית, האומדן הקיים למספר התושבים בחבל הכורדי בסוריה הוא כ-4 מיליון תושבים בשנת 2014. אולם המספר משתנה בקצב מהיר, בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה.

פרק זה טעון עדכון. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לעדכן אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

באוקטובר 2019 הודיע נשיא ארצות הברית לשעבר, דונלד טראמפ, על הוצאת הכוחות האמריקניים מצפון סוריה. במקביל פתחה טורקיה במתקפה על עמדות כורדיות, ומאות אלפי פליטים כורדים החלו להימלט מהאזור. במצוקתם ביקשו הכורדים את עזרת ממשלת סוריה, ובתיווך רוסי הושג הסכם לפיו חיילי אסד יוצבו בנקודות מפתח לאורך הגבול הטורקי.

טורקיה שאפה לחלץ הסכמה שבשתיקה מהרוסים והאמריקנים למבצע צבאי נוסף, כזה שיבצע נתח נוסף במרחב הגבול של סוריה עם טורקיה. מטרתה היא לא רק להרחיק בהדרגה את הכוחות הכורדיים מהגבול, אלא גם לפורר את הממשל האוטונומי לרסיסים קטנים ולמנוע שרוסים יצליחו לדחוף אותם להסכמות עם הנשיא בשאר אל-אסד.^[3]

עיינו גם בפורטל:
	פורטל המזרח התיכון

• כורדיסטן העיראקית

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: כורדיסטן הסורית

• צור שיזף, מסע אל מפתנו של השטן, סרט מבט שני 2015
• רונאהי טי.וי. - רשת החדשות הרשמית של כורדיסטן הסורית
• אוריאל לוי, ‏פמיניזם ושוויון בלב המזרח התיכון המדמם: סיפורה של האוטונומיה הכורדית בסוריה, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 17 באוקטובר 2019
• אוריאל לוי, ‏בצומת דרכים, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 29 בדצמבר 2016
• צבי בראל, גם לכורדים יש מלחמת אזרחים, באתר הארץ, 18 במרץ 2017
• יונתן יעקבזון, ההאקר שיצא ללחום בדאעש, באתר הארץ, 7 במרץ 2018
• דור שלטון, בלב המזרח התיכון מתבצע הניסוי החברתי הרדיקלי ביותר של המאה ה-21, באתר הארץ, 16 במאי 2019