העיר העתיקה של בית שאן

העיר העתיקה של בית שאן, היא ההתיישבות באזור תל בית שאן מראשית התקופה הפרה-היסטורית ועד הקמת העיר הישראלית לאחר מלחמת העצמאות. בית שאן מילאה תפקיד מרכזי בהיסטוריה, בשל מיקומה האסטרטגי על דרך הים שחיברה בין מצרים למסופוטמיה, ועל מפגש בקעת הירדן ועמק יזרעאל. בתקופת הברונזה שימשה מרכז שלטוני של מצרים. בתקופת הברזל הייתה עיר יהודית בממלכת ישראל המאוחדת. בתקופה היוונית הייתה לעיר הלניסטית בשם סקיתופוליס. בתקופה הרומית הייתה העיר בירת חבל דקאפוליס, וההתיישבות בה הייתה למרגלות התל ולא על תל בית שאן עצמו. שרידים מתקופה זו ניתן לראות בגן לאומי בית שאן.

שם העיר עבר גלגולים רבים, בין השאר נקראה "אשאן", "בֵּית שָׁן", "ביישן".^{[דרוש מקור]} נקראת, ככל הנראה, על שם האל שאן, שיושביה הקדומים הקימו לו בה מקדש.^[1]

ביוונית: Σκυθόπολις "סְקִיתוֹפּוֹלִיס", סקיתים + פוליס, על שם יושביה.^[2]

בערבית שם העיר הוא بيسان. בתעתיק מערבית לעברית: "בִּיסַאן".

בשנים 1921—1933 ערכה משלחת של אוניברסיטת פנסילבניה חפירות רחבות היקף בתל בית שאן.^[3] לפי מוביל המשלחת, הארכאולוג ג'רלד פיצג'רלד, ההתיישבות באזור תל בית שאן החלה בשלהי התקופה הנאוליתית, או בתחילת התקופה הכלקוליתית, באלף השישי או החמישי לפנה"ס, ככל הנראה עם הפסקה בתקופה הכלקוליתית המאוחרת.^[4]

הממצאים בתל בית שאן מעידים על התיישבות בתחילת תקופת הברונזה הקדומה, הפסקה בתקופת הברונזה התיכונה, ושוב חזרה בתחילת תקופת הברונזה המאוחרת.^[4][3]

בחפירות של האוניברסיטה העברית התגלה מבנה מתקופת הברונזה הקדומה, המתוארך למאות ה-31–32 לפנה"ס.^[5]

בחלקו הצפוני של התל היה בית קברות ששימש החל מתקופת הברונזה ועד התקופה הביזנטית. בשנת 1926 התגלו במקום קברים כנעניים המתוארכים לשנים 2000 עד 1600 לפנה"ס.^[6]

במאה ה-15 לפנה"ס נכבשה העיר על ידי תחותמס השלישי, והיא מוזכרת ברשימת כיבושיו שנמצאה באתר כרנך.^[7][8]

עד המאה ה-12 לפנה"ס הייתה העיר תחת שלטון מצרי, ונמצאו בה שרידים של בית מושל מצרי, ששימש ככל הנראה רצף של מספר מושלים. בזמן כמה מהם הייתה העיר מרכז שלטוני של כל האזור. בעיר נמצא פסל של רעמסס השלישי, וכן שתי מצבות מימיו של סתי הראשון.^[8] על אחת המצבות מצוינת חשיבותה האסטרטגית של בית שאן, ועל השנייה מוזכר שהיה בבית שאן נציב מצרי בתקופת רעמסס השני.^[9]

האזכור הכתוב הקדום ביותר של העיר עשוי להיות בכתבי המארות שנכתבו במצרים העתיקה, שם מוזכרת העיר בשם "אסאן",^[1] אך יש ויכוח על פענוח וזיהוי שם זה.^[8]

במכתב אל-עמארנה EA 289 הזכיר המלך עבדיחבה אסורים בבית שאן (באכדית: bît-sa-a-ni).^[10][8]

• 
  פסל רעמסס השלישי שנמצא בבית שאן
• 
  בית המושל המצרי
• 
  אסטלה מימי סתי הראשון
• 
  אסטלה שנייה מימי סתי הראשון
• 
  אריה ולביאה משתעשעים, תבליט בזלת מהמאה ה-14 לפני הספירה^[11]

ממצא מטמון כסף משכבה S-4 בחדר 10704 בבניין SD בלוקוס מספר 88866 מתקופת השלטון המצרי (סביבות 1250)^[12].

• 14 פריטים, במשקל 58.23 גרם (צד שמאל בתמונה). בהם: מוטות שונים, צמיד, קמיע, ועגילים בצורת סהר.
• 17 פריטים, במשקל 43.48 גרם (צד ימין בתמונה). בהם: מוטות כסף, סהרון מחורץ, עלי כסף, נטיף ושברי עגילים.
• 15 פריטים, במשקל 73.19 גרם (תמונה באמצע). בהם: גושי כסף, גיליון כסף מקופל, כפתור ופיסות בצורת "שוקולד" (‘chocolate-bar ingots’).

כמו כן נמצאו בחדר, בסמוך לצרורות: חרפושית, חותם מעוטר, גליל עצם עם עיטור חרוץ, שברי כסף נוספים שנתגלו בניפוי ושני עגילי זהב בצורת סהרונים.

ממצאים: בבדיקה מעמיקה של הטקסטיל בצרור 3, התברר שזהו בד מצרי (צורת האריגה) אך לא ניתן לדעת אם הבד יובא ממצרים או היה ייצור מקומי.^[13]

החופרים של התל קשרו את חדר הממצאים והחדרים ליד כבית מגורים, אך לא ברור האם הבית היה בבעלות ציבורית או פרטית. על סמך ממצאים שונים שנמצאו בחדר ובסמוך לו כמו: מטחנת חיטה, טבון וקנקני אחסון, ההנחה המקובלת שהבית שימש את פיקוד חיל המצב המצרי שהיה באזור. ממצאים אלו ואחרים מתוארכים לתקופת השושלת ה-20 במצרים ששלטה באזור, ומכילים כלים מצריים וכנענים. הבית היה מקורה ברובו והכניסה אליו הייתה מהכביש.

החותם המעוטר שנמצא, בסגנון חיתי, הוא דוגמה יפה לקשרים המדיניים והמסחריים באזור. חותמות דומות נמצאו באזור סוריה (תל נמי ותל אל פארסה) שהיו אזור שליטה חיתי בתקופה זו, כך שמציאת חותמת חיתית בתל בית שאן, שהייתה תחת כיבוש מצרי, מעיד על הקשרים שבין המעצמות בתקופה זו.^[1] אין קביעה חד משמעית אם המטמונים היו במקורם מתחת לרצפה (מוסתרים) או הושארו על רצפת הבית. כן לא ברור למה בדיוק שימשו מטמוני הכסף, כשהטענה המקובלת (פרופסור מזר 2009) שהם שימשו כאמצעי תשלום.

הרכב כימי: חלק מפריטי המטמון היו בעלי תכולת נחושת גבוהה (כ-60% נחושת). בנוסף נמצא כי הפרטים האלו היו מעושרים בכסף בחלקם החיצוני, וכך נראו כמו כסף על אף שהכילו אחוזים גבוהים של נחושת.^[14]

הוצע כי מדובר ב"זיוף", העלאת משקל הכסף לקבלת שווי "כספי" גבוה יותר מערכו האמיתי. הצעה נוספת שהועלתה היא: תוספת הנחושת בתקופה זו נבעה ממחסור בכסף, לא ברור אם בשל מצב מדיני (מלחמה) או בעיות סחר של הפיניקים שהיו היבואנים העיקריים של כסף לאזור.

מקורות הכסף: מכיוון שאין מרבצי כסף באזורינו, בדקו החוקרים מניין הגיע הכסף לאזור. בעזרת בדיקת איזוטופים נמצא שהכסף שהשתמשו בו במטמונים אלו הגיע בחלקו מאזור הרי הטאורוס ובחלקו מדרום מזרח יוון.^[1]

השימוש בכסף: שתי גישות לשימוש בכסף (מתכת) בתקופה זו: האחת, הפחות מקובלת היום, היא שמטמוני כסף וזהב שנמצאו באותו אזור, שימשו צורפים ליצור חפצי נוי שונים. אלא שלדברי תומפסון (2009) ברוב המקומות בהם נתגלו מטמוני כסף באזורים מסופוטמיה, הסהר הפורה, הלבט ואנטוליה, לא נתגלו ממצאים משמעותיים לאישוש טענה זו. הטענה המקובלת יותר כיום, בעקבות ממצאים שונים, היא הטענה שהכסף והזהב שימשו כאמצעי תשלום.^[1]

כיצד? כדי להשתמש בכסף כאמצעי תשלום התפתחו שני דברים חשובים: הכתב (שנבע מהעיור הגדל בתקופה זו והמסחר בין ערים ומקומות שונים) שענה על הצורך בתקשורת בלתי מילולית (אין אפשרות לזכור הכול בראש), והמשקל והמשקולות. אלה נועד כדי לתת ערך לדברים בצורה שווה בין מקומות שונים. כך למשל: אם שק חיטה היה שווה נאמר 2 בצעי כסף, היו "בוצעים" (חותכים) את הכסף לגודל מסוים לפי משקולת שנקבעה כ-שקל (משקל מסוים). היו משקולות גם בערכים נוספים כמו חצי שקל, 5 שקלים וכולי. משקולות שנבדקו במקומות שונים, הראו זהות (במידה רבה) בין האזורים השונים.

למה נבחר הכסף כאמצעי תשלום? ערך מתכת נקבע לפי נדירותו, מקום הפקתו (והעברתו ממקום למקום), הקושי שביצורו ומה ניתן לעשות ממנו.^[1] עפרות הכסף (כמו הזהב), יחסית לעפרות הברזל, הברונזה והאבץ (מהם מכינים את הארד), הן עפרות נדירות שלא מצויות בכל מקום. לשם שימוש בו, נדרש היה להביאו ממקומות רחוקים, מה שהעלה את מחירו. הפקת הברונזה, האבץ והברזל פשוטים לעומת הפקת הכסף המצריך זיקוק כפול ואמצעים מיוחדים. אך בניגוד לאחרים, מהכסף ומהזהב לא ניתן להכין כלים שימושיים (כלי עבודה) בגלל רכותם. מסיבות אלו, ובגלל שלזהב ולכסף יש מרקם בוהק, הם שימשו בעיקר להכנת תכשיטים ובמשך הזמן, בגלל ערכם הגבוה, הפכו לאמצעי תשלום.^[1]

בית שאן מוזכרת לראשונה בחלוקת הארץ לאחר כיבושה על ידי יהושע בן נון. בית שאן ניתנה לשבט מנשה.^[15] בספר שופטים מצוין: "וְלֹא הוֹרִישׁ מְנַשֶּׁה אֶת בֵּית שְׁאָן... וַיּוֹאֶל הַכְּנַעֲנִי לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ הַזֹּאת".^[16]

בתקופת שאול המלך מסופר כי לאחר שצבא ישראל נוצח בגלבוע בידי הפלשתים, שמו את גוויית שאול וגוויות בניו על חומת העיר בית שאן: ”וְאֶת-גְּוִיָּתוֹ תָּקְעוּ בְּחוֹמַת בֵּית שָׁן” (ספר שמואל א', פרק ל"א, פסוק י').

העיר נכללה ברשימת הנציבויות של שלמה המלך, כחלק מפירוט תחומה של ממלכת ישראל המאוחדת.^[17]

אמנם המשלחת של אוניברסיטת פנסילבניה לא זיהתה במקום תקופה של התיישבות כנענית, אך המשלחת של האוניברסיטה העברית זיהתה התיישבות כנענית במאה ה-11 לפנה"ס. עיר זו נחרבה בשרפה.^[5]

לא נמצאו באזור ממצאים של התיישבות פלשתית, אך אפשרי שכוח צבאי פלשתי עבר באזור והשתמש בחומות העיר לתליית שאול.^[5]

שתי המשלחות זיהו במקום שרידי מבנים מהמאה ה-10 לפנה"ס, ובהם כלים המשויכים לתקופת הממלכה הישראלית המאוחדת. השרידים עברו שרפה, ככל הנראה בכיבוש שישק.^[5]

בכרנך שבמצרים השתמרה רשימת הערים שנכבשו במסע שישק לארץ ישראל (925 לפנה"ס), ובהן נמנית בית שאן.^[18]

מבנה נוסף שויך למאה ה-8 לפנה"ס. בין הממצאים במבנה זה, תחתית צנצנת עליה רשום בכתב עברי עתיק. הריסתו משויכת לכיבוש של תגלת-פלאסר השלישי באותה מאה. בתקופת הכיבוש האשורי אין ממצאים להתיישבות, עד התקופה ההלניסטית.^[5]

בתקופת בית שני הייתה בית שאן עיר מעורבת שבה גרו יהודים שקראו לה ביישן, ויוונים שקראו לה סקיתופוליס. פרופסור מיכאל אבי-יונה אומר שנקראה כך על שם שכירי הצבא הסקיתים שהושיבו שם המלכים לבית תלמי.^[19]

הממצאים בתל מתקופה זו עשירים, וכוללים שרידי בתים, תנורים ושלל כלי חרס, בהם ידיות חתומות שהגיעו מהאי רודוס, קערות יצוקות שהגיעו מהעיר מגארה ודמויות טרקוטה (אנ'). מטבעות תלמאים ושקל צורי מלמדים על תקופת ההתיישבות: מסוף המאה ה-3 לפנה"ס עד המאה ה-1 לפנה"ס.^[5]

ממצאים רבים מהתקופה ההלניסטית נמצאו בתל סמוך, תל אצטבא. ייתכן שהעיר סקיתופוליס ההלניסטית כללה את שני התלים.^[5]

בתקופת ההתרחבות של ממלכת החשמונאים, כבש יוחנן הורקנוס הראשון את בית שאן, וכך תואר בספרו של יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים^[20]: ”וכה הלכו מחיל אל חיל ולא שבתו ממלחמה, עד אשר נגשו בראש צבאם עד העיר בית־שאן והשתערו עליה פתאם והחריבו את כל הארץ אשר מבית להר הכרמל.” לפי מגילת תענית, החשמונאים הגלו את אנשי בית שאן בט"ו בסיוון, בשנת 107 לפנה"ס.^[21]

• 
  שרידי התיאטרון הרומי
• 
  האמפיתיאטרון
• 
• 
  קארדו
• 
  כותרת עמוד עם גמלון

בשנת 63 לפנה"ס כבש פומפיוס את ירושלים ואת ממלכת יהודה החשמונאית, ובכללה את בית שאן. אולוס גביניוס בנה את סקיתופוליס מחדש כעיר רומית.^[22]

בתקופה הרומית כונתה העיר "ניסה סקיתופוליס", על-שם ניסה, שהייתה במיתולוגיה היוונית האומנת של דיוניסוס, אל היין והפריון ופטרונה של בית שאן. העיר הייתה בירת הדקאפוליס (ברית עשר הערים) בראשית התקופה הרומית, אף על פי ששאר הערים היו בעבר הירדן המזרחי.

בתקופת השלום הרומאי שגשגה העיר, כפי שניכר משרידי הבנייה המאסיבית, ובכללם התיאטרון, ההיפודרום, הקארדו, בתי המרחץ ועוד.

בחפירות ארכאולוגיות בתל בית שאן לא נמצאו ממצאים מהתקופה הרומית, פרט למקדש מונומנטלי בפסגת התל, וייתכן שהתל לא היה מיושב בתקופה הרומית, וכל ההתיישבות התרכזה מדרום לו. לדברי עמיחי מזר יש לראות בתל ובמקדש שבראשו חלק מהעיר הרומית, גם אם לא הייתה בו התיישבות.^[5] מדרום לתל התגלו ממצאים רבים מהתקופה הרומית.

בחפירות שהתקיימו במרכז הציבורי של העיר הרומית בין השנים 1960–1963 ו-1986–1999 נחשפו שני תיאטראות, אודיאון ואמפיתיאטרון.^[23]

בתחילת המרד הגדול נגד הרומאים, בשנת 66 לספירה, טבחו תושבי קיסריה, הסורים והיוונים ביהודים ורצחו 20,000 מהם. הנקמה לא איחרה לבוא:

"ולשמע המגפה הגדולה אשר הייתה בקיסריה, התעבר כל העם מאוד ופשט על כפרי הסורים ועריהם הקרובות להחריבם. היהודים התנפלו על פילדלפיה, ועל חשבון ועל גרסה ועל פלה ועל סקיתופוליס, ואחר כך גם על גדרה, ועל היפוס ועל ערי ארץ הגולן והרסו אחדות מהן, ואת שאריתן שרפו באש"

— מלחמת היהודים, ב, י"ח

בראשית המאה ה-3 לספירה, פטר רבי יהודה הנשיא את הקהילה היהודית בעיר ממצוות התלויות בארץ, מאחר שהעיר לא נכבשה שנית בידי עולי בבל ואין לה דיני קדושת הארץ לעניין מעשרות.^[24] במשנה^[25] מוזכרות חנויות מעוטרות בעבודה זרה שהיו בבית שאן. משם ניתן להבין כי התקיימה בעיר עבודה זרה לפני תחילת המאה ה-3, בה נחתמה המשנה.

בית שאן הייתה עיר נוצרית חשובה בתקופה הביזנטית. ברעידת אדמה בשנת 363 נהרסו מבנים בעיר, בהם הבזיליקה הרומית. בשנת 409 חולקה הארץ לשלוש פרובינקיות, וסקיתופוליס נבחרה לבירת הפרובינקיה פלשתינה השנייה. במהלך כל התקופה הרומית-ביזנטית הייתה סקיתופוליס עיר מפוארת עם מבני ציבור, בתי מרחץ, מתקני שעשועים, שווקים, נימפאונים, שערים מונומנטליים ורחובות מרכזיים צולבים (קארדו ודקומאנוס). בעיר היה בית כנסת עם פסיפס מרשים שנחשף בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20, ומקדשים אליליים גדולים שהפכו אחר כך לכנסיות. ב-2010 נחשף בית כנסת שומרוני שנבנה ככל הנראה בסוף המאה ה-5 לספירה.^[26]

רוב מבני העיר נהרסו ברעידות האדמה בשנת 659/60 וברעידה שאירעה בשנת 749, לאחריה הפכה לעיירה קטנה בשם הערבי: ביסאן.

בית שאן נכבשה על ידי טנקרד (1072 – 1112) במסע הצלב הראשון בשנת 1099, אך היא מעולם לא בוּצרה. למרות זאת הוקמה בה מצודה^[27] בחלקו המזרחי של ההיפודרום הרומי הנטוש. גם התל כנראה יושב בתקופה זו. בית שאן עמדה במתקפה הראשונה של צלאח א-דין ב-1182, אך מקץ שנה נפלה ונהרסה כליל בידיו. העיר נבנתה מחדש בשנת 1192, ועִז א-דין אֻסאמה אלצאלח מונה למושלה. ב-1217, הרסו הצלבנים את העיר שוב במסע הצלב החמישי בראשות אנדרי מלך הונגריה. הקטע האחרון של קרב עין ג'אלות (1260) בין המונגולים לממלוכים התרחש בבית שאן. בית שאן שוקמה מהריסותיה שוב באמצע המאה ה-13, כאשר מדי פעם התנפלו עליה המונגולים או הצלבנים. בד בבד, חשיבותהּ הלכה ועלתה עם תזוזת החזית המונגולית-ממלוכית צפונה לסוריה, והיותה תחנה בדרך הראשית (דרך הדואר) המחברת בין סוריה ומצרים. ב-1260 הפכה בית שאן לבירת אחת הנפות של מחוז דמשק, כאשר באותה עת נבנתה בה אכסניית-השיירות של האמיר סלאר (שכונתה "ח'אן אל-אחמר"), ליד השכונה הסמוכה למסילת הברזל דהיום.

במאה ה-14 חייתה בעיר קהילה יהודית קטנה. ר' אשתורי הפרחי (1313 והלאה) כותב בספרו "כפתור ופרח" מדוע בחר בבית שאן כמקום מגוריו: "בפלגת אדמת ישראל בחסד עליון עברתי. עירותיה, מדינותיה וכרכיה רובם דרכתי. הרי בשמים עם נרדים מצאתי בבית שאן למנשה,^[28] אשר בו חבר את זה ישיבתי בחרתי. יושבת על מים רבים, ארץ חמדה מבורכת, ושבעת שמחות כגן השם תוציא צמחה ולגן עדן פתחה".

כמה אישים נוצרים בולטים גרו בבית שאן, בהם קירילוס מסקיתופוליס, פרוקופיוס מסקיתופוליס (אנ') ויוסף הקומס בסוף ימיו.

במשך רוב התקופה העות'מאנית הייתה העיר כפר נידח וחרב. במאה ה-19 הגיעו לאזור בית שאן בדווים ומהגרים מצריים. הם הצרו והציקו לשאר המתיישבים המקוריים שהיו באזור עוד לפני כן. ב-1876 עלה עבדול חמיד השני על כס הסולטנות בטורקיה: הוא עשה סדר ברישום הקרקעות, גירש אנשים שלא עיבדו את האדמה והעלו לו מס יובלים, והגדיר את האדמות הלא מעובדות כג'יפתליק - אדמות ששייכות לסולטנות. בנוסף שיפץ הסולטן את גשר שייח' חוסיין, שיפר את מצב הביטחון והשקיע בתשתיות, איפשר התיישבות קבע וגירש חלק מהבדווים. דברים אלו שיפרו את מצב הביטחון וההתיישבות בעמק בית שאן ובה עצמה, והיישוב החל לצמוח. במחצית השנייה של המאה ה-19 נערכו מספר פעולות שיקום ושיפור במרחב כולו, העיר הוכרזה עיר מחוז, נבנו בה מספר מבני ממשל (חלקם קיימים עד היום), נוסדו בעיר שווקים ומונה נציב לאזור. המיזם המשמעותי ביותר בעיר, היה תחנה על תוואי רכבת העמק, שנחנכה ב-1904, ופעלה עד ליל הגשרים ב-1948, אז פסקה פעולת הקו. בעשור האחרון של המאה ה-19 הגיעו לעיירה הקטנה גם ראשוני המתיישבים היהודים. כתוצאה מפעילות השיקום, החלה זרימת אוכלוסייה אזרחית ליישוב הקטן, שמנה ערב מלחמת העולם הראשונה 2,000 נפש, והוא זכה למעמד של עירייה.

עד היום פזורים בבית שאן כמה עשרות מבנים מהתקופה המנדטורית. בתקופה העות'מאנית הבתים היו עשויים מחומר, ולרוב לא נותר מהם כמעט דבר.^[29]

בימי המנדט הבריטי הייתה ביסאן עיירה ערבית.^[30] על פי סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל מנתה 5,180 תושבים^[31] ושימשה כבירת נפת ביסאן במחוז הגליל (1945). בעיר הערבית^[32] שהו בשיאה של הקהילה היהודית בתקופת המנדט, בין 200 ל-250 יהודים שנמלטו בזמן מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. המאורעות פרצו ב-19 באפריל 1936, הערבים בבית שאן איימו בפרעות על הקהילה היהודית בבית שאן ולכן יומיים לאחר מכן פונו כל יהודי העיר.

על פי תוכנית החלוקה של ארץ ישראל (1947), יועדה העיר וסביבותיה להפוך לחלק מן המדינה היהודית. בחודש ינואר 1948 דווח כי הוועד הערבי העליון בראשות המופתי אמין אל-חוסייני סיכל ניסיון של מנהיגי העיר הערבים ותושבי האזור היהודים להגיע ל"הסכם בלתי רשמי של הבלגה הדדית". עמק בית שאן ובמרכזו ביסאן נתפס בעיני מטה "ההגנה" כאחד הנתיבים העיקריים דרכם צפוי הלגיון הערבי (צבא עבר הירדן) לפלוש למדינה היהודית. ב-22 באפריל המליץ יגאל אלון לכבוש את העיר ולהניס את תושביה הערביים. תושבי היישובים היהודיים באזור ויוסף ויץ הפעילו גם הם לחץ על מנהיגי היישוב וטענו כי צבא הלגיון נכנס לעיר ומחזק את ביצוריה. בעקבות כך, מסוף אפריל הוטל מצור חלקי על העיר ומשפחות אמידות בה החלו לעזוב לעבר הירדן. בראשית מאי הורה הלגיון הערבי על פינוי נשים וילדים מהעיר.

בליל 11 במאי כבשה מחלקה של "ההגנה" את תל בית שאן במבצע גדעון. בעקבות זאת, ב-12 במאי נכנעה העיר לחיילי "ההגנה".^[33] במהלך המשא ומתן על תנאי הכניעה, ברחו יחידות צבא השחרור הערבי ומרבית תושבי העיר, רובם לעבר הירדן ומיעוטם לג'נין. בעיר נותרו בין 700 ל-1,500 איש. תחילה הוטל עליהם עוצר ומשטר צבאי, אך קציני "ההגנה" באזור, שחששו מהפלישה העתידית של צבאות ערב ומקיומו של ריכוז ערבי גדול בסמוך לחזית, לחצו על פינוי הנותרים ובקשתם נענתה.^[34] בסוף החודש פונו גם אחרוני התושבים, רובם נוצרים, לנצרת.^[35]

ערך מורחב – גן לאומי בית שאן

גן לאומי בית שאן הוא גן ארכאולוגי הממוקם בתחום העיר בית שאן ובו נמצאים שרידי העיר מהתקופה הרומית ביזנטית. בגן מתקיימים סיורים מודרכים ומופע אור קולי "לילות שאן".

• 
  דגם של בית שאן העתיקה
• 
  עתיקות בית שאן, מבט ממרומי התל
• 
  מבט אווירי על התיאטרון העתיק
• 
  התיאטרון הרומי בן 7,000 המושבים שהוקם בעיר בשלהי המאה השנייה לספירה
• 
  המרחצאות בעתיקות בית שאן
• 
  בית השימוש העתיק (לטרינה) שליד התיאטרון הרומי בעתיקות בית שאן

• אתרים: בית שאן, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• תמונות מתל בית שאן
• גן לאומי בית שאן - בבלוג Check In/Out
• תמונות מהפארק הלאומי
• בית שאן העתיקה - סקיתופוליס, מצגת מאתר הבית של יגאל מורג
• אילן פחימה, פרויקט שימור בית שאן- תחזוקת שימור, אתר רשות העתיקות - מינהל שימור, 2013
• אילן פחימה - מנהל פרויקט, סקיתופוליס- שימור שרידי גשר רומי, אתר רשות העתיקות – מינהל שימור, מרס 2009.
• אילן פחימה ויורם סעד, פרויקט שימור בית שאן, אתר רשות העתיקות - מינהל שימור, 2013
• גדעון פוקס, ‏ייסודה של סקיתופוליס, קתדרה 8, יולי 1977
• גדעון פוקס, ‏סקיתופוליס, קתדרה 17, אוקטובר 1980, עמ' 39-24
• יהודית טורנהיים ואשר עובדיה, ‏דיוניסוס בבית-שאן, קתדרה 71, מרץ 1994, עמ' 34-22
• חפירות ארכיאולוגיות בבית שאן, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים, 1952
• חפירות ארכאולוגיות בבית שאן, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים, 1960