סקיתים

סקיתים (מיוונית עתיקה: ביחיד: Σκύθης, ברבים: Σκύθαι) הם קבוצת עמים ממוצא הודו-אירופי שהתיישבו בין המאה ה-8 לפנה"ס למאה הראשונה לפנה"ס בערבות אוקראינה הדרומית לחופיו של הים השחור. אזור ההשפעה הסקיתי השתנה לאורך השנים, ובשיא התפשטותם הגיעו הסקיתים עד אזור אלטאי, הגובל בקצה הצפון מערבי של סין. הסקיתים היו הכוח הדומיננטי באזור הים השחור בתקופה המקבילה, פחות או יותר, לימיה של יוון הקלאסית, ששגשגה באירופה המערבית. הסקיתים היו בין הראשונים שהשתמשו במלחמותיהם בקשתים רכובים. לשון הסקיתים משתייכת למשפחת השפות האיראניות המזרחיות.

רוב השבטים הסקיתיים המוזכרים בטקסטים יוונים עתיקים שכנו בערבות הנרחבות שבין נהרות הדון והדנייפר. שבטים סקיתיים נוספים שישבו בשולי הערבות דיברו בשפות אחרות שאינם ממוצא פרסי, כך שייתכן שמקורם של שבטים אלה שונה. הסקיתים לא השאירו אחריהם עדויות כתובות, וכל המידע אודותם הגיע באמצעות ממצאי חפירות ארכאולוגיות או מכתבים יווניים.

האשורים קראו לסקיתים אישגוזה (Ishguza) ובמקרא אשכנז.^[1] על פי יוסף בן מתתיהו הסקיתים היו נקראים גם מגוגים ובאו מזרע מגוג.^[2]

הסקיתים נשלטו על ידי שכבה אריסטוקרטית והיו בעיקרם שבטים נודדים של פרשים, המטילים את חיתתם על פני הערבות. יצא להם מוניטין של קשתים רכובים מעולים, ורבים מהם מצאו את פרנסתם בתור שכירי חרב בצבאות העולם העתיק. האריסטוקרטים נקברו ב"קורגאנים" - מעין תלים קטנים, יחד עם מנחות לאלים וחפצים שהיו אמורים לשמש אותם לאחר המוות. ייתכן שהלוחמות הסקיתיות שימשו השראה לסיפורי האמזונות במיתולוגיה היוונית. הסקיתים, שהיו עם הודו-אירופי, היו בין ראשוני עמי אירופה שהשתמשו בקאנביס לצורכי פולחן^[3] ופנאי, וכמו כן היו ידועים בשימושם הנרחב בכתובות קעקע.^[4] כמו כן, היו הסקיתים, בדומה לעמי הערבה האירו-אסיאתית (Eurasian Steppe) האחרים, ידועים באכילת בשר סוס (בדומה להונים, ההונגרים והמונגולים) ובשתיית משקה אלכוהולי העשוי מחלב סוסה (קומיס).^[5] לדברי הרודוטוס, הם לא הקריבו קרבן חזיר וגם לא גידלו חזירים בארצם^[6].

אין עדויות חד משמעיות למקורם של הסקיתים, אך רוב החוקרים סבורים שהם היגרו לאזור מחייתם מאסיה המרכזית בין 800 ל־600 לפנה"ס. לפי הרודוטוס, אכלסו הקימרים את חבל הארץ שהפך עם הזמן לסקיתיה, והפלישה הסקיתית דחפה את הקימרים החוצה. הקימרים אחראיים לפשיטות שעשו שמות בפריגיה, באסיה הקטנה ובמקומות אחרים. הסקיתים הגיעו עד לנהר הדנובה ואף מעבר לו, והשפיעו על תראקיה ודאקיה.

הסקיתים מוזכרים בשירתו של הומרוס בתור "חולבי הסוסות", בשל המשקה שלהם הידוע בשם "קומיס" שעדיין נמצא בשימוש נפוץ באזור זה בימינו. הרודוטוס תיאר אותם בפירוט רב יותר - לדבריו הם לבשו מכנסי עור מרופדים וטוניקות פתוחות.

בתחילה, היו היחסים בין הסקיתים לאשורים מתוחים ומעשי האיבה לא אחרו לבוא. המלך אסרחדון הצליח לקנות בכסף יחסי שלום עם הסקיתים ואף הסכים לנישואי בתו עם המלך הסקיתי פרטאטואה. היחסים נותרו מתוחים, ובמהלך המאה ה־7 לפנה"ס, לבקשתו של אשורבניפל מלך אשור, התערבו הסקיתים בפוליטיקה במסופוטמיה, ופלשו למדי במחצית אותה מאה. הפלישה הסקיתית הייתה מוצלחת עד כדי כך שהם הצליחו לשלוט במדי במשך כמעט 30 שנה. כשהמזל החל להאיר פנים למדיים, שינו הסקיתים את נאמנותם וחברו למדי ולבבל במלחמתם נגד האשורים. הסקיתים השתתפו בביזת בירתם נינווה בשנת 612 לפנה"ס ובפשיטות לתוך אסיה, אך אחרי התנקשות בצמרת הסקיתית, חזר צבא הנוודים לערבות המוצא שלהם בסוף המאה השביעית.

על פי הרודוטוס, לאחר ביזת נינווה פלשו הסקיתים לסוריה וארץ ישראל והגיעו עד מצרים. אין למסורת זו אישור ממקורות מהתקופה ולא בטוח שאכן קיים קשר ישיר בין שמה היווני של בית-שאן, סקיתופוליס, לבין הסקיתים^[7].

בספרו, טען הרודוטוס, כי דריווש הראשון מלך פרס ניסה לנצח את הסקיתים בארצם אך לא הצליח. הסקיתים לא התעמתו חזיתית עם צבאו הגדול של דריווש אלא נקטו בשיטה של נסיגה קדימה מהלך יום אחד לפני הצבא הפרסי, במשך כל הזמן שהצבא התקדם לקראתם, תוך כדי השמדת כל המזון ושטחי המרעה בשטח שנטשו וסתימת מקורות המים. הסקיתים גם ביצעו גיחות התקפה קטנות על מחנה הצבא הפרסי. הסקיתים הובילו כך את הצבא הפרסי על פני כל ארצם וארצות שכניהם בצורה כזאת שהפרסים לא הצליחו להגיע אתם לעימות ישיר. בסופו של דבר דריווש התייאש והורה לצבאו המותש להימלט מפני הסקיתים חזרה לאסיה דרך הגשר שהקימו האיונים על נהר האיסטרוס (הדנובה)^[8].

בפלישה למסופוטמיה התוודעו הסקיתים לשריון הגוף ופיתחו מערכת מיגון מורכבת, אשר נועדה לגונן על הפרש מבלי לפגוע ביכולתו ההתקפית או שליטתו בסוס. משימה זאת הייתה קשה לביצוע בימים שבהם עדיין לא הומצאו האוכף והארכופים.

הסקיתים שגשגו בין המאה החמישית לשלישית לפנה"ס. כשהרודוטוס כתב את ספרו "היסטוריה" במהלך המאה ה־5 לפנה"ס, הבחינו היוונים בין "סקיתיה הגדולה" אשר השתרעה בין הדון והדנייפר ל"סקיתיה הקטנה" ששכנה דרומית לאגן נהר הדון. באותה תקופה שימש הדון כעורק תחבורה ומסחר חשוב וככל הנראה השיגו הסקיתים את עושרם מסחר והובלה בנהר, במיוחד מסחר העבדים עם היוונים.

אף על פי שהסקיתים נעלמו במאה הראשונה לפנה"ס, המשיכו הביזנטים להשתמש בשם זה לתיאור שבטי הברברים הנודדים.

בתחילת דרכו, היה הצבא הסקיתי מורכב בעיקר מפרשים, עם דגש על הקשתים הרכובים, אך בהמשך, על פי דיודורוס, פרסו הסקיתים גם מספר ניכר של חיילי רגלים. הדבר איננו מפתיע משום שהחברה הסקיתית החלה לעבור שינויים מחברת נוודים לחברת יושבי קבע עם צבירת ההון מהמסחר ומהפשיטות הרבות. רוב הפרשים הסקיתים היו קשתים קלים, המוגנים רק בשריון עור. כוח המחץ הסקיתי הורכב מפרשים כבדים שגם סוסיהם היו מוגנים בשריון. הטקטיקה הסקיתית כללה הטרדת האויב במטר חצים בעזרת הפרשים הרכובים והתשתו. כשהתערערו שורותיו, דהרו לתוכן הפרשים הכבדים במטרה לעשות שמות במערכו של האויב. אחרי שבירת האויב והברחתו, נהגו הסקיתים לנהל מרדף בעזרת הפרשים הקלים על מנת למוטטו סופית. החברה הסקיתית הייתה מיליטריסטית מאוד. כמעט כל הגברים וחלק ניכר מהנשים השתתפו בפשיטות ובקרבות. קשה להעריך את כוחו של הצבא הסקיתי, אך משערים שהוא עמד על כמה עשרות אלפי חיילים.

אחרי הפלישה למסופוטמיה, העתיקו הסקיתים את שריון הקשקשים שהיה בשימוש האשורים. שריון הקשקשים הסקיתי התאפיין בכיסוי כל חלקי גופו של הלוחם, כולל הקסדה, בלוחיות מתכת קטנות, בשונה מהשריון האשורי שכלל רק מעיל המכסה את גוף הלוחם. הקשקשים נתפרו כך שכל קשקש כיסה בדרך כלל שליש או חצי מהקשקש הסמוך, וכן כיסה את זה שמתחתיו, כך שחץ היה צריך לעבור שלושה או אף ארבעה קשקשים על מנת לפגוע בלוחם. במאה ה-6 לפנה"ס החלו מגני רגליים העשויים מיציקה שלמה של ארד להחליף את המכנסיים המרופדים בקשקשי מתכת.

בעוד שהחיילים הפשוטים השתמשו במגן עץ פשוט, השתמשה האצולה בדרך כלל במגן מסיבי המכוסה בברזל. המגן הורכב בצורה דומה לשריון הגוף עם קשקשי מתכת המכסים את הדופן החיצונית, אם כי נמצאו כמה מגנים שכוסו בלוח ברזל יחיד, והם נועדו ככל הנראה לשרת את האריסטוקרטים הבכירים. פריט חשוב נוסף היה חגורה רחבה, גם היא מכוסה בקשקשי מתכת, שנועדה להגן על הבטן. עם הזמן הלכה החגורה והצטמקה, עד שלבסוף נעלמה לחלוטין והבטן מוגנה בעזרת המעיל.

גם הסוסים הסקיתים היו מוגנים בשריון, שהיה בדרך כלל אריג בד עבה עם חתיכות מתכת המורכבות עליו, אם כי בצפיפות קטנה בהרבה מהשריון שלבש החייל.

נשקם העיקרי של הסקיתים הייתה הקשת. הייתה זאת קשת מורכבת הדומה בצורתה לאות סיגמה גדולה. הקשת הייתה בעלת משמעות כמעט מיתית לסקיתים ולוחמים רבים נקברו יחד עם קשתותיהם. הקשת הסקיתית הייתה מדויקת יחסית לשאר קשתות התקופה, ובשל גודלה הקטן התאימה מאוד לקשתים רכובים. למרות גודלה הקטן, היה כוח החדירה שלה גדול, ובקברים נמצאו שלדים עם ראשי חצים התקועים בעומק העצמות. גם בציורים עתיקים אפשר לראות לוחמים פצועים שחצי הסקיתים הצליחו לחדור דרך שריונם. מקורות עתיקים רבים מציינים שהחצים הסקיתים היו מורעלים. אשפת החצים הסקיתית הייתה גדולה למדי ואורכה היה בערך כשני שלישים מאורך הקשת. באשפה, פרט לקשת, היה מקום לכ-70–75 חצים.

גם לחרבות ולפגיונות (אקינקס) היו תפקידים חשובים בתרבות הסקיתית. מקורה של החרב הסקיתית היא ככל הנראה בחרב הקימרית. אורכה היה 60–70 ס"מ, והיא הייתה ישרה ומושחזת משני צידיה. הפגיונות היו בעלי צורה דומה, ואורכם נע בין 30 ל-40 ס"מ. עם הזמן חלו שינויים בעיצוב החרבות הסקיתיות. במאה החמישית אפשר למצוא חרב הדומה למשולש מוארך, וכמאה שנה לאחר מכן הופיעו חרבות המושחזות רק מצד אחד. הסקיתים גם השתמשו בחרבות קצרות בעלות עיקול קל, שמאז נודעו כ-"סכין סקיתי" או "סקית" (Schyte).

חניתות וכידונים היו גם כן בשימוש נרחב וכל לוחם צויד בדרך כלל בשניים ואף שלושה כידונים. הסקיתים השתמשו בדרך כלל בחניתות קצרות באורך של 1.7–1.8 מטר, אם כי נמצאו גם כמה רמחים ארוכים שהיו בשימוש הפרשים הכבדים. החנית הייתה קטלנית בטווח של עד 30 מטרים, אם כי השתמשו בהן גם בקרבות פנים מול פנים. הכידונים נועדו להטלה בלבד וחודיהם היו בעלי קצוות משוננים על מנת להקשות את הוצאתם מהפצע.

האלה הראשית של הסקיתים הייתה טאביטי, בת-דמותה של היסטיה, אלת הבית והאח היוונית. אל ראשי נוסף הוא אל-החרב, המזוהה עם אל המלחמה היווני ארס. לאל זה בלבד הם מקימים מזבחות ומקדשים^[9].

מדיה וקבצים בנושא סקיתים בוויקישיתוף

• אסף גולן, נמצאו כלים מזהב לעישון סמים, בני 2,400 שנה, באתר nrg
• יוגב ישראלי, עם עצמות אדם וסוסים: תל הקבורה הסיבירי ששפך אור על מקור הסקיתים, באתר ynet, 14 באוקטובר 2024
• סקיתים, דף שער בספרייה הלאומית
• סקיתים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• סקיתים, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)