אנומיה

אנומיה, מושג מתוך הגישה הסוציולוגית "פונקציונליזם סטרוקטורלי", היא מצב של בלבול המתקיים ברמת האינדיבידואל או הקולקטיב, כאשר נורמות חברתיות אינן ברורות, חלשות, סותרות או נעדרות. מצבים "אנומיים" הם בדרך-כלל תוצאה של שינויים חברתיים חדים שערערו קווים מנחים של ציפיות ודפוסי התנהגות. בהיעדרם של הקווים המנחים הללו, מועדים חברי הקולקטיב להתנהגות שעלולה להיות מוגדרת כסטייה חברתית.

בני אדם אנומיים דוחים או אינם מסוגלים למצוא להם נורמות חברתיות בעלות משמעות שבאמצעותן יוכלו לארגן את חייהם או למצוא בהם טעם. משאיבדו את תחושת השייכות החברתית הם עשויים לפנות לפשע, למאבק אנוכי על כוח, או אף להתאבדות. את המונח טבע לראשונה אמיל דורקהיים, בספרו "התאבדות" (1897).

תלמידו של דורקהיים, רוברט קינג מרטון פיתח בהמשך למושג אנומיה את "תאוריית המתח" - תיאורית האנומיה - וטבע את המונחים "נבואה המגשימה עצמה", ו"מודל לחיקוי" לדעתו ה"אנומיה" היא הפוכה, כלומר האנומיה היא ה"פער בין המטרות המוגדרות בתרבות לבין ההזדמנויות ויכולת של האדם להשיג אותם"(מרטון, 1957). הפער הוא הסטייה שנוצרת בחברה. המשמעות היא שהבעיה היא לא אי ציות האדם לנורמות, אלא ציות מוגבר וניסיון להשיג את מטרות החברתיות המוגדרות על ידי החברה. למעשה, התסכול שנוצר עקב הקושי ואי היכולת להשיג את אותן מטרות- יוצר סטייה ומכך עבריינות. יוצא שהמבנה החברתי גורם לאדם לפנות לפשע שכן הוא רוצה להשיג את מטרתו.