ויטוריו גסמן

ויטוריו גסמן
Vittorio Gassman

לידה	1 בספטמבר 1922 ג'נובה, ג'נובה, ממלכת איטליה
פטירה	29 ביוני 2000 (בגיל 77) רומא, איטליה
מקום קבורה	קמפו ורנו
מדינה	איטליה
תקופת הפעילות	1942–1999 (כ־57 שנים)
עיסוק	שחקן תיאטרון וקולנוע, במאי, תסריטאי
מקום לימודים	האקדמיה הלאומית לאמנויות הבמה על שם סילביו ד'אמיקו
בן או בת זוג	שלי וינטרס (1952–1954) דילטה ד'אנדראה (6 בדצמבר 1970–29 ביוני 2000) נורה ריצ'י (12 באפריל 1944–1952) ז'ולייט מניאל (1964–1968)
צאצאים	אלסנדרו גסמן, פאולה גסמן, Jacopo Gassman
מספר צאצאים	4
פרסים והוקרה	פרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל קאן - בסרט "בושם נשים" (1975)
פרופיל ב-IMDb

ויטוריו גסמן (באיטלקית: Vittorio Gassman, בלידה Vittorio Gassmann;‏ 1 בספטמבר 1922 – 29 ביוני 2000) היה שחקן ובמאי תיאטרון וקולנוע, תסריטאי איטלקי ממוצא יהודי וגרמני.

גסמן היה מייסדו ומנהלו של "תיאטרו ד'ארטה איטליאנו".זכה להערכה רבה בגין מקצועיותו, קולו הנעים, הוורסטיליות והקסם האישי. כונה Il Mattatore (המטדור) לפי שם הסרט שבו השתתף ובעיקר לפי התוכנית בעלת אותו השם שהנחה בטלוויזיה. גסמן היה שחקן מועדף של הבמאים מריו מוניצ'לי, דינו ריזי ואטורה סקולה. השתתף בסרטים חשובים באיטליה ובחו"ל וכן בעשרות סרטי בידור שהביאו לו פופולריות רבה. לצידם של אלברטו סורדי, אוגו טוניאצי ונינו מנפרדי גסמן נחשב לאחת ה"מפלצות" של הקומדיה האיטלקית (לפי ההגדרה המפורסמת של המבקר ג'אן פיירו ברונטה), אליהם צירפו בשנות ה-1960 גם את שמו של מרצ'לו מסטרויאני. הוא זכה שבע פעמים בפרס דוד די דונטלו לשחקן הקולנוע הטוב ביותר וב-1975 בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל קאן עבור תפקידו בסרט "בושם נשים".

ויטוריו גסמן נולד בשנת 1922 ברובע סטרופה של ג'נובה, שהיה בזמנו יישוב אוטונומי, כשני בין שני הילדים של מהנדס הבניין הגרמני היינריך גסמן ושל השחקנית לשעבר לואיזה לבית אמברון, יהודיה ילידת פיזה. משפחת האב הייתה רומית-קתולית והסב, קרל גסמן, כיהן כמנהל תיאטרון בקרלסרוהה. אחותו הבכורה, מריה לואיזה, נולדה בקרלסרוהה.^[1][2] בגיל 5 חיה המשפחה בפאלמי במחוז רג'ו קלבריה, בו עבד האב בבניית השכונה החדשה "פרובטון", עבודה שבה הודגש נושא הגנת המבנים מפני רעידות אדמה. גסמן שמר זכרונות יפים מנופי ילדותו בקלבריה.

בשנת 1936 עברה המשפחה לגור ברומא. האב לקה בסרטן המעי הגס ונפטר באותה שנה.^[3] גסמן שירש מאמו את האהבה לשירה ולדיקלום, למד לימודים קלאסיים בתיכון-גימנסיה ע"ש טורקוואטו טאסו (שבו למד באותה תקופה גם הפוליטיקאי העתידי ג'וליו אנדראוטי). אחרי בחינות הבגרות, בשנת 1941, בעידוד אמו, ויתר על לימודי המשפטים כדי להירשם^[4] באקדמיה הלאומית לאמנות הבמה שבניהולו של סילביו ד'אמיקו. עם חבריו ללימודים נמנו פאולו סטופה, רינה מורלי, אדולפו צ'לי, לואיג'י סקוארזינה, אליו פנדולפי, רוסלה פאלק, לאה פדובני ואחר כך פאולו פאנלי, נינו מנפרדי, טינו בואצלי, ג'יאנריקו טדסקי, מוניקה ויטי, לוקה רונקוני ואחרים. בעל גוף אתלטי, הצטיין גסמן באותן השנים כשחקן כדורסל בקבוצה ס.ס. פריולי והשתתף בנבחרת הלאומית לכדורסל.

בתום לימודיו באקדמיה בשנת 1943 הופיע לראשונה על הבמה, בתיאטרון אודיאון מילאנו, עם הלהקה של אלדה בורלי, במחזה "Nemica" (האויבת) מאת דריו ניקודמי.^[5] בהמשך שיחק בעונה 1943–1944 בלהקה של אלזה מרליני וב-1945–1946 יחד עם לאורה אדאני וכן עם טינו קארארו וארנסטו קלינדרי שאיתם יצר על במת תיאטרון אליזאו שלישיית שחקנים מפורסמת. הצטיין ביצירות שונות ומגוונות - מקומדיות בורגניות ועד לתיאטרון אינטלקטואלי - לרבות "אדם" מאת מרסל אשאר ו"מכונת הכתיבה" מאת ז'אן קוקטו.

את הצלחותיו הגדולות כשחקן תיאטרון בשל השיג בלהקה של לוקינו ויסקונטי, לצידם של סטופה, רינה מורלי ופאולה בורבוני. גסמן שיחק את סטנלי קובלסקי במחזה "חשמלית ושמה תשוקה" מאת טנסי ויליאמס, בכטוב בעיניכם מאת שייקספיר ובהפקת הבכורה האקסטרווגנטית של "אורסטה" מאת אלפיירי^[6] בהמשך שיחק ב"להקת התיאטרון הלאומי" של גידו סלוויני, יחד עם מסימו ג'ירוטי וארנולדו פואה בהצגה המצליחה של פר גינט מאת איבסן בתרגומו של גסמן עצמו. הבכורה התקיימה בתיאטרון ואלה ברומא. אמנם היו מבקרים שמצאו כי משחקו בדמויות טרגיות כמו פר גינט והמלט היה פחות מעמיק^[6]

הופעת הבכורה של גסמן בקולנוע אירעה בשנת 1945 בסרט "Incontro con Laura" (פגישה עם לאורה) בבימוי קרלו אלברטו פליצ'ה, אולם סרט זה אבד. כך שהסרט הראשון שבו שיחק גסמן וששרד עד ימינו הוא Preludio d'amore משנת 1946 בבימוי ג'ובני פאולוצ'י. שיחק בסרט זה את תפקידו של חייל שחזר מן המלחמה ומצא כי סביבתו המוכרת השתנתה.

בשנים 1947–1951 שיחק גסמן בסרטי הרפתקאות ופעולה ("בת הקפטן" 1947 של מ. קמריני, Il cavaliere misterioso - "האביר המסתורי",1949, של ר. פרדה, Il lupo della Sila "הזאב מסילה" של דויליו קולטי, 1949, "Lo sparviero del Nilo" - הנץ של הנילוס, 1951, בבימוי ג'.ג'נטילומו, Il leone din Amalfi - האריה מאמאלפי 1950, בבימוי פייטרו פרנצ'ישי, Il tradimento/Passato che uccide - הבגידה/העבר שהורג, בבימוי ר. פרדה, 1950), הסרט המצרי "הבז" בימויו צלאח אבו סיף, 1950) בהם גילם לרוב את תפקיד הרשע.^[7] מבין כולם משך תשומת לב מיוחדת משחקו ב"דניאלה קורטיס" של מריו סולדטי (1947)

אולם את ההצלחה הגדולה הראשונה קטף האמן בשנת 1949 בסרט "Riso amaro" (האורז המר) לצידה של סילבנה מנגנו בבימויו של ג'וזפה דה סנטיס, והנחשב לאחד מיצירות המופת של הקולנוע הנאוריאליסטי האיטלקי. באותה שנה שיחק דמות של עיתונאי לצידם של קונטנס דאולינג, נינו פאבזה ובנימינו ג'ילי בסרט Una voce nel tuo cuore של אברטו ד'אוורסה. ב-1951 הופיע שוב לצידה של מנגנו בסרט אנה.

ב-1952 יחד עם לואיג'י סקוארזינה הקים גסמן וניהל את להקת Teatro d'Arte Italiano (תיאטרון האמנות האיטלקי) והפיק בה את הגרסה הראשונה השלמה באיטליה של המלט, וכמו כן יצירות נדירות יותר כמו "תיאסטס" מאת סנקה ו"הפרסים מאת איסכילוס. במחזור השלושה עשר של ההצגות הקלאסיות בסירקוזה בשנת 1954 שיחק גסמן את "פרומטאוס כבול" מאת איסכיולוס. מאוחר יותר, ב-1960 גם כן בסירקוזה שיחק את "אורסטיאה " מאת סופוקלס בבימויו ותרגומו של פייר פאולו פזוליני.

שנת 1956 נחשבת לשנת מפתח בקריירה האמנותית של גסמן, שבה גילם את אותלו ואת יאגו לחליפין עם השחקן הגדול סאלוו רנדונה. כעבור שלוש שנים הנחייתו את תוכנית הטלוויזיה: "Il Mattatore" (המטדור) זכתה בהצלחה בלתי צפויה. הכינוי "המטדור" ליווה אותו בכל שאר חייו. שנת 1953 הוחתם גסמן על חוזה עם חברת מטרו גולדווין מאייר והשתתף מתוקפו בארבעה סרטים אמריקאים -"Cry of the Hunted" (זעקת הנרדף) (1953) בבימוי ג'וזף לואיס, "The Glass Wall" (חומת הזכוכית) (1953) בבימוי מקסוול שיין, "Sombrero" (סומבררו) של נורמן פוסטר (1953) והסרט המוזיקלי "Rhapsodie" (רפסודיה) של צ'ארלס וידור, שבו שיחק יחד עם אליזבת טיילור.

החוזה עם MGM הופסק די מהר וגסמן שיחק בשנים הבאות כמה סרטים איטלקיים עם הפנים אל הקהל הבינלאומי^[8]:"Mambo" (ממבו) בבימוי רוברט רוסן (1954), La Donna più bella del mondo (Beautiful but Dangerous) (היפה בנשים) של רוברט ז. לאונרד, לצידה של ג'ינה לולובריג'ידה (1955), "Guerre et paix" ("מלחמה ושלום)" של קינג וידור (1956) ב-1957 שכנע את פרנצ'סקו רוזי, אחד מעוזרי ויסקונטי לשעבר, לביים אותו בעיבוד הקולנועי Kean - Genio e sregolatezza לגרסתו של ז'אן-פול סארטר למחזה "Kean" ("קין") של דיומא שהייתה אחת מהצלחותיו הגדולות על במת תיאטרון.^[6] הסרט, בעל רמזים אוטוביוגרפיים המוקדש ל"זוהר ולמצוקות" של כוכב על הבמה^[9] זיכה את משחקו של גסמן ביולי 1957 בפרס Grolla d'oro ("גרולת הזהב") בפסטיבל הסרטים של סן ונסאן, במחוז ואל ד'אוסטה.

שנות השישים היו עדות לתנופה נוספת בקריירה הקולנועית של ויטוריו גסמן אחרי ההצלחה ב"אורז מר" מ-1949 הועסק גסמן בקולנוע באיטליה ובהוליווד, בתפקידים "אתלטיים" ושל נבזים פתיינים הבמאי מריו מוניצ'לי שינה לו את ההופעה החיצונית ותפר לו תפקידים קומיים, שהיו מנוגדים לנטייתות האישית הידועה. והוא הצטיין בהם. שיחק ב "La grande guerra" המלחמה הגדולה) וב"דיפטיך" ההיסטורי (1966) "L'armata Brancaleone" (צבא ברנקלאונה) ו- ""Brancaleone alle crociate" (ברנקלאונה במסעות הצלב), ידע הצלחה גדולה בתפקיד הגנב העלוב בסרט "I soliti ignoti"("עסקים מלוכלכים ברחוב מדונה") של מוניצ'לי (שהיו לו שני המשכים מאוחרים "l'Audace colpo dei soliti ignoti" ‏ (1959) של נאני לוי ו "I soliti ignoti vent'anni dopo" של אמאנציו טודיני (1985). עם הבמאי דינו ריזי שיתף פעולה בסרטים כמו "Il mattatore" (המטדור, 1960), "Il sorpasso" ("התאונה" או "החיים הקלים",משנת 1962 לצידו של ז'אן לואי טרנטיניאן), La" marcia su Roma" ("המצעד על רומא" משנת 1962), "I mostri" (המפלצות, משנת 1963), "Il gaucho" (משנת 1964), "שבע פעמים אישה" (1967) "Il tigre" (‏ The Tiger and the" Pussycat" משנת 1967), "Il profeta" )("הנביא" משנת 1968)

חידש את העבודה עם דינו ריזי בקומדיות בקורתיות "מרירות"^[10] ‏ "In nome del popolo italiano" ("בשם העם האיטלקי" משנת 1974), "Anima persa" (נשמה אבודה, משנת 1977),"Caro papà" (אבא היקר משנת 1979) מאוחר יותר "Tolgo il disturbo" ("אני אומר לכם שלום" משנת 1990) התחבר עם אטורה סקולה ביצירת סרטים כמו C'eravamo tanto amati ("אהבנו כל כך" משנת 1974), La terrazza (משנת 1980), La famiglia (משנת 1987). בשנת 1978 רוברט אלטמן קרא לו לארצות הברית והעניק לו שני תפקידים גדולים^[11]: אחד של מהגר איטלקי עשיר בסרט "חתונה" (A Wedding) והשני - של כומר שטני בסרט "Quintet" (קווינטט) בחו"ל זכה גסמן להערכה גסמן גם הודות למשחקו בסרטים כמו "הסערה" של פול מזורסקי (1982), "בנוונוטה" של אנדרה דלוו (1983) ו"החיים הם רומן" מאת אלן רנה (1983).

בעשור האחרון לחייו המשיך גסמן להופיע בקולנוע ב "חורף הארוך" בבימויו של חיימה קמינו (1992), Sleepers של בארי לוינסון (1996), שבו הצטיין בגילום דמות איש המאפיה קינג בני וב"ארוחת ערב" של אטורה סקולה. בשנת 1990 גילם את סינבד בסרט "אלף לילה ולילה" שביים פיליפ דה ברוקה על פי סיפורי העם 'סיפורי אלף לילה ולילה'.

על אף הצלחותיו בקולנוע, לא נטש גסמן מעולם את התיאטרון. בתקופה האחרונה של הקריירה העמיד גם את השירה במקום מרכזי בקריירה שלו, וסייע בהפצתן של מספר יצירות זרות בקרב הקהל האיטלקי. פרפקציוניסט בגישתו, גסמן שנא דיקציה לקויה או את היגוי דיאלקטלי, אם כי כשנדרש ידע טוב מאוד לבטא ברוב הניבים האיטלקיים. הייתה לו התעוזה להסכים בשנת 1960 לביים את "אדלקי", אחת היצירות הפחות ידועות והפחות "קלות" של אלסנדרו מנצוני, מיוזמתו נבנה ברומא מבנה זמני של תיאטרון-קרקס ענק, בשם "התיאטרון העממי האיטלקי",(Teatro Popolare Italiano) שמוקם יד הפארק דיי דאיני ווילה בורגזה. המבנה נועד להיות נודד, אולם התברר לא היה מתאים להנעה. בהמשך הסתפק גסמן במבנה קרקסי אחר שאיתו, נדדה להקתו ברחבי איטליה וריתקה כחצי מיליון צופים (1960) באותה שנה הציגו וגסמן ולהקתו בתיאטרון הלירי במילאנו מחזה חדש מאת אניו פלאיאנו, (שכתב עם פליני את התסריט של דולצ'ה ויטה, "תושב מאדים ברומא" (Un marziano a Roma) על חייה הריקניים של החברה הרומאית. הצגה זו נכשלה. .^[12] גלסמן הפיק הפקות עם יצירות של גדולי המחברים של המאה ה-20, אך גם של קלסיקונים כמו שייקספיר, דוסטויבסקי והמחזאים היוונים הקלאסיים. בשנת 1963 ביים ושיחק ב "Il Gioco degli eroi" (משחק הגבורים),מופע אנתולוגי של תיאטרון איטלקי שכללה טקסטים מאת רוזאנטה, גולדוני, אלפיירי, פירנדלו, בטי, דנילו דולצ'י, פטרוני גריפי ואחרים. עם מופע זה סייר גם בצרפת, אנגלי וניו יורק.

בשנים 1979–1991 ניהל בפירנצה בית ספר לתיאטרון משלו - Bottega Teatrale di Firenze - שהפכה לשם בחיי התרבות של העיר הזאת. הצליח לגייס במסגרתה דמויות ידועות של עולם התיאטרון והקולנוע האיטלקי והעולמי, כמו ג'ורג'ו אלברטצי (שהיה סגנו למשך שנים רבות), אוראציו קוסטה, אדולפו צ'לי, אנתוני קווין, אנטונלה דאוויזו, אטורה סקולה, איב לה ברטון, סירו פרונה ואחרים.

• (1945) Incontro con Laura ,בימוי של קרלו אלברטו פליצ'ה
• (1946) Preludio d'amore, בימוי של ג'ובני פאולוצ'י
• (1947) Daniele Cortis, (דניאלה קורטיס) בימוי של מריו סולדאטי
• (1947) Le avventure di Pinocchio (הרפתקאות פינוקיו) ,בימוי של ג'אנטו גוארדונה
• (1947) La figlia del capitano , בימוי של מריו קמריני
• (1948) L'ebreo errante, בימוי של גופרדו אלסנדריני (היהודי הנודד)
• (1948) Il cavaliere misterioso , בימוי של ריקדרו פרדה
• (1949) Il lupo della Sila , בימוי של דויליו קולטי
• (1949) Riso amaro", בימוי של ג'וזפה די סנטיס
• (1949) Una voce nel tuo cuore,בימוי של אלברטו ד'אוורסה
• (1950) I fuorilegge, בימוי של אלדו ורגאונו
• (1950) Ho sognato il paradiso, בימוי של ג'ורג'ו פאסטינה
• (1950) Lo sparviero del Nilo, בימוי של ג'אקומו ג'נטילומו
• (1950) Il leone di Amalfi, (האריה מאמלפי) בימוי של פייטרו פרנצ'ישי
• (1951) Il tradimento ,(הבגידה) בימוי של ריקרדו פרדה
• (1951)(La corona negra), (הכתר השחור) בימוי של לואיס ססלאבסקי
• (1951) Anna (אננה) בימוי של אלברטו לאטואדה
• (1952) Il sogno di Zorro, בימוי של מריו סולדאטי
• (1952) La tratta delle bianche,בימוי של לואיג'י קומנצ'יני
• (1953) Sombrero, (סומבררו) בימוי של נורמן פוסטר
• (1953) Il muro di vetro' (The Glass Wall),בימוי של מקסוול שיין
• (1953) L'urlo dell'inseguito (Cry of the Hunted), בימוי של ג'וזף ה. לואיס
• (1954) Rapsodia (Rhapsody), בימוי של צ'ארלז וידור
• (1954) Mambo,(ממבו) בימוי של רוברט רוסן
• (1955) La donna più bella del mondo, בימוי של רוברט ז.לאונרד
• (1956) Kean - Genio e sregolatezza, בימוי של ויטוריו גסמן ופרנצ'סקו רוזי
• (1956) Giovanni dalle Bande Nere , בימוי של סרג'ו גריאקו
• (1956) Guerra e pace,(מלחמה ושלום) בימוי של קינג וידור
• (1956) Difendo il mio amore , בימוי של ג'וליו מאקי
• La ragazza del Palio, בימוי של לואיג'י צאמפה (1957)
• (1958) I soliti ignoti, בימוי של מריו מוניצ'לי
• (1958) La tempesta (הסערה), בימוי של אלברטו לטואדה
• (1959) Le sorprese dell'amore , בימוי של לואיג'י קומנצ'יני -תפקיד קמאו
• (1959) La cambiale, בימוי של קמילו מסטרוצ'ינקווה
• (1959) La grande guerra, בימוי של מריו מוניצ'לי
• (1959) Vento di tempesta (The Miracle), בימוי של אירווינג ראפר
• (1959) Audace colpo dei soliti ignoti, בבימוי של נאני לוי
• (1960) Il mattatore, בימוי מאת דינו ריזי
• (1960) Mario Camerini Crimen , בימוי של מריו קמריני
• (1961) Fantasmi a Roma, בימוי מאת אנטוניו פייטראנג'לי
• (1961) Il giudizio universale,בימוי של ויטוריו דה סיקה
• (1961) Barabba (בראבא) בימוי מאת ריצ'רד פליישר
• {1961) I briganti italiani, בימוי מאת מריו קמריני
• (1961) Una vita difficile, בימוי של דינו ריזי - כקמאו
• (1962) Il sorpasso, בימוי מאת דינו ריזי
• (1962) Anima nera , בימוי של רוברטו רוסליני
• (1962) La marcia su Roma, בימוי של דינו ריזי
• (1962) La smania addosso, בימוי מאת מרצ'לו אנדראי
• (1962) L'avaro, פרק בסרט L'amore difficile, בבימוי של לוצ'אנו לוצ'יניאני
• (1963) Il successo, בימוי של מאורו מוראסי
• (1963) I mostri, בימויו של דינו ריזי
• (1964)Frenesia dell'estate, בבימויו של לואיג'י צאמפה
• (1964) Se permettete parliamo di donne, בימוי של אטורה סקולה
• (1964) Il gaucho , בימוי של דינו ריזי
• (1965) Slalom, בימוי של לוצ'אנו סאלצ'ה
• (1965) La guerra segreta, בימוים של כריסטיאן-ז'אק ,ורנר קלינגלר, קרלו ליצאני וטרנס יאנג
• (1965) La congiuntura, בימוי של אטורה סקולה
• (1965) Una vergine per il principe, בימוי של פסקואלה פסטרה קמפנילה
• (1966) Le piacevoli notti , בימוי של ארמנדו קריספינו ולוצ'אנו לוצ'יניאני
• (1966) L'arcidiavolo ', בבימוי של אטורה סקוןה
• (1966) L'armata Brancaleone, בבימוי של מריו מוניצ'ל
• (1967) Lo scatenato, בבימוי של פרנקו אינדובינה
• (1967) Sette volte donna, בימוי של ויטוריו דה סיקה - שבע פעמים אישה
• (1967) Il tigre,בימוי של דינו ריזי
• (1967) Questi fantasmi , בימוי של רנאטו קסטלאני
• (1968) La pecora nera (הכבשה השחורה) ,בימוי של לוצ'אנו סאל'צה
• Il profeta (הנביא), בימוי של דינו ריזי (1968)
• (1969) L'alibi , בבימוים של אדולפו צ'לי, ויטוריו גסמן ולוצ'אנו לוצ'יניאני
• (1969) ? Dove vai tutta nuda, בבימוי של פסקואלה פסטה קמפנילה
• (1969) Una su 13, בימוי של ניקולס גסנר
• (1969) L'arcangelo, בימוי מאת ג'ורג'ו קפיטאני
• (1970) Brancaleone alle crociate (ברקנלאונה במסעי הצלב), בימוי של מריו מוניצ'לי
• (1970) Il divorzio , בימוי של רומולו גואריירי
• (1970)Contestazione generale, בימוי של לואיג'י צאמפה
• (1971) Scipione detto anche l'Africano (סקיפיו המכונה גם "האפרקיאי") בימוי של לואיג'י מאני
• (1971) In nome del popolo italiano, בימוי של דינו ריזי
• (1972) L'udienza, בימוי מאת מרקו פררי
• (1972) Senza famiglia, nullatenenti cercano affetto,בבימוי של ויטוריו גסמן
• (1972) Che c'entriamo noi con la rivoluzione?,ביומי מאת סרג'ו קורבוצ'י
• (1973) La Tosca (טוסקה) בימוי של לואיג'י מאני
• (1974) Profumo di donna,בימוי של דינו ריזי
• (1974) C'eravamo tanto amati , בבימוי של אטורה סקולה
• (1975) A mezzanotte va la ronda del piacere , בימוי של מרצ'לו פונדאטו
• (1976) Come una rosa al naso ,בימוי של פרנקו רוסי
• (1976) Telefoni bianchi, בימוי של דינו ריזי
• (1976) Signore e signori, buonanotte, בבימוים של לואיג'י קומנצ'יני

נאני לוי, לואיג'י מאני, מריו מוניצ'לי ואטורה סקולה

• (1976) Il deserto dei Tartari , בבימוי של ולריו צורליני
• (1977) Anima persa, בבימוי של דינו ריזי
• (1977) I nuovi mostri, בבימוים של מריו מוניצ'לי, אטורה סקולה ודינו ריזי
• (1978) Un matrimonio (A Wedding), בבימוי של רוברט אלטמן
• (1979) Quintet, בימוי של רוברט אלטמן
• (1979) Caro papà , בבימוי של דינו ריזי
• (1979) Due pezzi di pane , בימוי של סרג'ו צ'יטי
• (1980) The Nude Bomb- Il ritorno di Maxwell Smart , בימוי של קלייב דונר
• (1980) La terrazza, בימוי של אטורה סקולה
• (1980) Sono fotogenico,בימוי של דינו ריזי - קמאו
• (1981) Il turno, בימוי של טונינו צ'רווי
• Camera d'albergo, בבימוי של מריו מוניצ'לי
• (1981) Pelle di sbirro, בימוי של ברט ריינולדס
• (1982) La tempesta ,בבימוי של פול מזורסקי
• (1982) Il conte Tacchia , בימוי של סרג'ו קורבוצ'י
• (1983) La vita è un romanzo , בבימוי של אלן רנה
• (1983) Benvenuta , בבימוי של אנדרה דלבו
• (1985) Il potere del male , בימוי של קשישטוף זנוסי
• (1985) I soliti ignoti vent'anni dopo , בימוי של אמאנציו טודיני
• (1987) La famiglia, בימוי של אטורה סקולה
• (1987) ' I picari , בימוי מאת מריו מוניצ'לי
• (1989) Mortacci , בימוי של סרג'ו צ'יטי
• (1989) Lo zio indegno, בימוי של פרנקו ברוזאטי
• (1990) Dimenticare Palermo , בימוי של פרנצ'סקו ריזי
• (1990) Tolgo il disturbo, בימוי של דינו ריזי
• (1990) Le mille e una notte ,בימוי של פיליפ דה ברוקה
• (1990) I divertimenti della vita privata , בימוי של כריסטינה קומנצ'יני
• (1991) !Rossini!Rossini, בימוי של מריו מוניצ'לי - קמאו
• (1992) Quando eravamo repressi ,בימוי של פינו קוארטולו
• (1992) Il lungo inverno , בימוי של חיימה קמינו
• (1994) Cento di questi anni ,בימוי מאת קוראדו פרינה
• (1994) Tutti gli anni una volta l'anno , בימוי של ג'אנפרנצ'סקו לזוטי
• Sleepers , בימוי של ברי לוינסון (1996)
• (1998) La cena, בימוי של אטורה סקולה
• (1999) La bomba, בימוי של ג'וליו באזה

גסמן נמנע מלהופיע יתר על המידה בתוכניות פופולריות במסך הקטן, אך יחד עם זאת השתתף באלו של הזמרת מינה, של קוראדו מנטוני ופיפו באודו, תוך יצירת רגעים שנחקקו לזמן רב בזיכרון הצופים. הציבור זכר גם הופעתו בשנת 1997 כנוסטרדמוס בפרסומת לבנק סן פאולו מטורינו, במיוחד את התשובה: "את זה אינני יודע". בשנות ה-1990 השתתף בתוכנית הטלוויזיה "Tunnel" שבה דיקלם ברצינות אירונית טקסטים כמו חשבון הגז, תפריט של מסעדה או מלוח המודעות.

גסמן ביים מספר סרטים בעלי אופי אוטוביוגרפי בולט, כמו "קין - גאונות ואי סדר" (1956), "האליבי" (1969), "Di padre in figlio" ("מאב לבן", בוים ומשוחק על ידי גסמן ובנו, אלסנדרו, בהשתתפות בני המשפחה) וכן את הסרט "באין משפחה" (במקור: Senza famiglia, nullatenenti cercano affetto - חסרי משפחה, חסרי בית, דרושה חיבה), מעין פרודיה למלודרמות רגשניות.

גסמן עסק גם בכתיבה ספרותית.

• 1965 - Luca dei numeri (לוקה של המספרים) - רומן בכורה

כרכים אוטוביוגרפיים:

• 1981 - Un grande avvenire dietro le spalle (עתיד גדול מאחוריו)
• 1990 - Memorie del sottoscala - (זיכרונות מן הארון)
• 1992 - Ulisse e la balena bianca (אוליסס והלויתן הלבן)
• 1992 - Mal di parola (מחלת מילים)
• 1996 - Lettere d'amore sulla bellezza (מכתבי אהבה על היופי) יחד עם ג'ורג'ו סואבי.

דובב בסרט של פרנקו זפירלי "רומיאו ויוליה" ובתפקיד מופסה - בגרסה האיטלקית של הסרט המוייר של אולפני וולט דיסני "מלך האריות" (1994) (במקור התפקיד דובב על ידי ג'יימס ארל ג'ונס)

לוויטוריו גסמן היו שלוש נשים רשמיות ושלוש בנות זוג, כולן מתחום המשחק.

• אשתו הראשונה: נורה ריצ'י, אם בתו, השחקנית פאולה גסמן, ומאוחר יותר אמו של אוגו פאליאי. נישואיה עם גסמן בוטלו על ידי בית הדין של הכנסייה הקתולית - Sacra Rota.

נורה ריצ'י הייתה בתם של השחקנים רנצו ריצ'י ומרגריטה באני.

• אשתו השנייה: שלי וינטרס, אם הבת ויטוריה (טורי), שגדלה בארצות הברית והפכה לימים לרופאה גריאטרית. התגרשו בארצות הברית.
• ג'ולייט מייניאל - בת זוג ללא נישואים, אמו של השחקן אלסנדרו גסמן, שהיה בעצמו לשחקן ולבמאי.
• אשתו השלישית, עד סוף חייו - דילטה ד'אנדריא (Diletta d'Andrea), אמו של בנם - יאקופו גסמן, במאי. גסמן היה גם אביו החורג של אמנואלה סאלצ'ה, בנה של דילטה מנישואיה הראשונים לבמאי לוצ'אנו סאלצ'ה.
• לגסמן היה בשנים 1953–1960 קשר זוגי מסעיר וארוך עם אנה מריה פררו.
• בשנים 1961–1963 נמצא בקשר זוגי עם השחקנית הדנית אנט סטרייברג.

חייו הפרטיים בעיקר ריבוי קשריו הזוגיים והרומנים שניהל, עוררו נגדו בקורות תכופות בשנות ה-1950- 1960.

בהתחלה אתאיסיט מוצהר, במשך הזמן אימץ לעצמו אמונה מיוחדת משל עצמו.

גסמן הלך לעולמו בגיל 77 בביתו ברומא בעקבות התקף לב פתאומי בעת שינה. אפרו הובא לקבורה בקבר המשפחתי של בני ד'אנדריאה, משפחת אשתו השלישית, בבית הקברות וראנו. לזכרו הוצב שם לוח קטן מאבן בצורה ספר פתוח עם הכתובת "Non fu mai impallato" ("לא הוצא מעולם מאור הזרקור")

פסטיבלים

• 1957 פרס "גרולת הזהב" (Grolla d'oro) של פסטיבל סן ונסאן על משחקו בסרטו "Kean"
• 1971: פרס צדף הכסף לשחקן הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים ה-19 של סן סבסטיאן עבור תפקידו ב"ברנקלאונה יוצא למסע הצלב"
• 1975: -פרס השחקן הטוב ביותר בהפסטיבל הסרטים ה-28 של קאן עבור משחקו בסרט "בושם נשים"
• הפרס דוד די דונטלו לשחקן הקולנוע הטוב ביותר:
  • 1960 בסרט "המלחמה הגדולה" (La Grande Guerra)
  • 1962 עבור Il Sorpasso ("התאונה" או "החיים הקלים")
  • 1965 עבור La Congiuntura
  • 1967 עבור Il Tigre (הטיגריס)
  • 1975 עבור בושם נשים (Profumo di donna)
  • 1979 עבור Caro papà (אבא היקר)
  • 1987 עבור La famiglia (המשפחה)
• 1982 מדליית זהב מטעם משרד התיירות והמופעים
• 1984 אות מיוחדת
• 1987 עבור La Famiglia (המשפחה) - הפרס לשחקן הקולנוע הטוב ביותר
• סרט הכסף (Nastro d'argento) מטעם האיגוד האיטלקי לעיתונאי קולנוע לשחקן הקולנוע הטוב ביותר:
  • 1959 עבור I soliti ignoti (עסקים מלוכלכים ברחוב מדונה)
  • 1963 עבור Il Sorpasso
  • 1975 עבור בושם נשים
  • 1990 עבור Lo zio indegno
• סרט הכסף (Nastro d'argento) לשחקן המשנה הטוב ביותר
  • 1999 עבור La cena

• Giacomo Gambetti Vittorio Gassman, Gremese Editore, Roma 1999
• 2002 Luisella Bolla, Flaminia Cardini - Vittorio Gassman, una vita di mattatore RAI ERI
• 2003 D Enrico Lancia (ed) Dizionario del cinema italiano, Gremese Editori, Roma,

• ויטוריו גסמן, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• ויטוריו גסמן, באתר AllMovie (באנגלית)
• ויטוריו גסמן, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
• ויטוריו גסמן, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• ויטוריו גסמן, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• ויטוריו גסמן, באתר Discogs (באנגלית)
• ויטוריו גסמן, באתר DNCI
• כתבות על גסמן בעיתון "לה רפובליקה"
• אלף הפרצופים של שחקן ראשי בחיים ועל הבמה - כתבה בעיתון "לה רפובליקה"Maria Pia Fusco Il mille volte di un protagonista 30.6.2000
• Onofrio Pirrotta Vittorio Gassman, l'artista della parola 2 19.07.2010 באתר Superfuji
• האנציקלופדיית הקולנוע טרקאני

2003 Enzo Siciliano art,Vittorio Gassman in Enciclopedia della cinema Treccani

• ,Jean-Loup Passek Dictionnaire du Cinéma Larousse-Bordas, 1998
• ויטוריו גסמן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)