פר גינט

פר גינט
Peer Gynt

פסטיבל זלצבורג 2012 – פר גינט
כתיבה	הנריק איבסן
מבוסס על	Norwegian Huldre Fairy Tales and Folklore
מוזיקה	אדוורד גריג
סוגה	verse drama
הצגת בכורה	24 בפברואר 1876
שפה	נורווגית

"פֶּר גִינְט" (בנורווגית: Peer Gynt) הוא מחזה מחורז בן חמש מערכות מאת המחזאי הנורווגי הנריק איבסן, שהגדיר אותו תחילה כפואמה דרמטית.^[1] המחזה, שיצא לאור בשנת 1876 בנורווגית,^[2] הוא אחד המחזות הנורווגיים המוצגים ביותר ברחבי העולם. במאה ה-19 נאלצה דנמרק לוותר על שליטתה בנורווגיה לטובת שוודיה, והשאיפה לעצמאות חוללה גל של יצירות בשפה הנורווגית. איבסן גרס כי ל"פר גינט", סיפור העם הנורווגי שהמחזה בנוי עליו פחות או יותר, יש בסיס עובדתי, וכי אחדות מהדמויות בו מעוצבות על פי משפחתו של איבסן עצמו, בייחוד הוריו, קנוט איבסן ומריכן אלטנבורג. תיאור ביתו של פר גינט, דמות אביו העולה מזיכרונות האם אוזה, אוזה עצמה והיחסים שבינה לבין בנה, הם זיכרונות ילדותו של איבסן, בית אמו ואביו, כעדות עצמו, "רק בהפרזה מסוימת - מחמת דרישותיה של האמנות".^[3] הוא הושפע גם באופן כללי מאוסף סיפורי העם והאגדות הנורווגיים של פטר כריסטן אסביירנסן, שיצא לאור בשנת 1845 ("Huldre-Eventyr og Folkesagn").^[4]

ב"פר גינט" ניכרת השפעת "ברנד", מחזה של איבסן משנת 1865, העוסק גם הוא בחירות הרצון והבחירה ותוצאותיהן. נקודה מכרעת היא הדיון בהיעדר אהבה. "ברנד", כמו "פר גינט", יצא בתרגום לעברית של לאה גולדברג ואחר של איתמר אבן-זוהר, מנורווגית.

המחזה תורגם לעברית בידי לאה גולדברג, בהוצאת דביר, שנת תשי"ד (1953). תרגום זה נעשה לא משפת המקור, אלא מארבעה תרגומים, שניים בגרמנית (הטוב בהם מאת המשורר כריסטיאן מורגנשטרן, בהוצאת ס. פישר), אחד מרוסית, מאת האנזן, ואחד מאנגלית, מאת ר. פראקהרסון שארפ,^[5] ואי-ידיעת השפה הנורווגית גרמה להאחדה בשפת הדמויות הדוברות, שכולה שפה מתוקנת ברמה גבוהה, כפי שהיה מקובל בשנות החמישים בתרגומים לעברית. איבסן חרג בלשון המחזה מן המקובל בנורווגית, והיחס לתרגום עברי היה דומה במידה רבה למה שהיה בנורווגיה באמצע המאה ה-19.^[6] כמו כן תורגם בידי איתמר אבן־זהר בשנת תשל"א (1971) להצגה ב"הבימה". תרגום זה נעשה מהמקור הנורווגי.

איבסן כתב את "פר גינט" בהתעלמות מכוונת מן המגבלות שאמנות הבמה של המאה ה-19 כפתה על הדרמה. ארבעים התמונות של המחזה נעות ללא מעצורים בזמן ובמרחב ובין מודעות לאי-מודעות, ממזגות בהן פנטזיה מן הפולקלור הסקנדינבי עם ריאליזם נטול סנטימנטים. ריימונד ויליאמס השווה את "פר גינט" לדרמה המוקדמת של אוגוסט סטרינדברג, "מסעו של פטר בר-המזל" (1882), וטען ששני המחזות בוחנים סוג חדש של פעולה דרמטית, שהייתה מעבר ליכולות התיאטרון באותם ימים; שניהם יצרו "רצף דימויים בשפה וביצירה חזותית", שהתאפשר מבחינה טכנית רק בקולנוע.

איבסן התחיל לכתוב את הפואמה הדרמטית ברומא בינואר 1867, והמשיך את הכתיבה בדרום איטליה, בטמפרטורה של קרוב ל-40 מעלות. הוא כתב ללא הפסקה, בחרוזים, גם כשעיניו נעצמו כמעט, וכשהשלים את שלוש המערכות הראשונות הזדרז להדפיסן ולשלוח אותן לסוכן שלו, אם כי שתי המערכות הבאות שתכנן לא היו אפילו בטיוטה. בסופו של דבר הושלמה העבודה, והפואמה הדרמטית הודפסה ויצאה לאור בנובמבר 1867.^[7]

המחזה מתעד את מסעו של "פר גינט" מהרי נורווגיה אל המדבר של צפון אפריקה וחזרה. לדברי קלאוס ואן דן ברג, "מקורות המחזה רומנטיים, אבל הוא גם צופה את ההתפרקות לרסיסים של המודרניזם בראשיתו" ו"הטקסט הסינמאטי משלב שירה עם סאטירה חברתית וסצינות מציאותיות עם סוריאליסטיות." פר גינט תואר גם כסיפור חיים המבוסס על דחיינות והימנעות. המחזה נכתב באיטליה, והמהדורה הראשונה הייתה בת 1,250 עותקים, ויצאה לאור ב-14 בנובמבר 1867 בהוצאת הספרים הדנית גילדנדאל בקופנהגן. אף כי מהדורה ראשונה זו נמכרה כולה תוך זמן קצר, הדפסה חוזרת של עוד 2,000 עותקים, שיצאה לאחר ארבעה-עשר יום בלבד, לא נמכרה כולה אלא שבע שנים אחר כך.

את הפואמה הדרמטית "פר גינט" כתב איבסן באיטליה ואולי דווקה משום כך, כה עזה וכה חריפה ביצירה הזאת אווירת מולדתו הצפונית. מחמת הניגוד המתמיד שבין מראה העיניים של סביבתו בימים ההם לבין רשמי עברו, מוארת אור זכרונות-ילדות וגעגועים עולה כאן נורווגיה הסלעית, הערפילית, על הפיורדים שלה, הרריה, אורניה, שלגיה ואייליה, בכל ממשותה האגדית. הפולקלור מנוצל פה לא כיסוד רומנטי-סנטימנטאלי מתוך התמוגגות שבמרחק, אלא בהרגשת אותה צמרמורת פיסית כמעט, שיש לו לילד עם שמיעת אגדת-אימים, או בפנים זועפות של מי שיודע את הקשר האמיתי בין עם עני היושב על קרקע צחיחה וצייקנית ובין אגדותיו ושיריו.^[3]

לעומת ביירנסטיירנה ביירנסון, שהתפעל מן ה"סאטירה שמציג המחזה על האנוכיות, צרות האופקים וההסתגרות האופייניות לנורווגים" ותיאר אותו כ"כביר",^[8] הנס כריסטיאן אנדרסן, גאורג ברנדס וקלמנס פטרסן הצטרפו כולם לעוינות הכללית. פטרסן כתב, שהמחזה איננו שירה, משום שבהמרת המציאות לאמנות הוא איננו עומד בדרישות, לא של אמנות ולא של מציאות. איבסן זעם בייחוד על דברי הביקורת של פטרסן ויצא להגנת יצירתו בטענה, ש"זו הינה שירה; ואם לא, היא תהיה לכזאת. מושג השירה בארצנו, בנורווגיה, יעצב את עצמו בהתאם לספר זה". על אף הגנה זו להישג הפיוטי לו ב"פר גינט", המחזה היה האחרון בו השתמש איבסן בפסוקי שירה. מ"ליגת הנעורים" (1869) ואילך. כתב איבסן דרמה אך ורק בפרוזה.^[9]

עלילת המחזה מזכירה עלילות דומות מן המיתולוגיה היוונית, כגון האודיסיאה של הומרוס, מסעו רב ההרפתקאות של אודיסאוס וציפייתה רבת-השנים של פנלופה, הממתינה באמונה שלמה לשובו של בעלה, כמוה כסולוויג.^[4]

פר מספר לאמו, אוֹזֶה, נסים ונפלאות על מעלליו בשעות האחרונות, לתרץ את השתמטותו מעבודות המשק. אוזה, אלמנה מרת-נפש וקשת יום, מתקשה להתמודד עם אחזקת החווה וקובלת על הידרדרות מצבם הכלכלי מאז מות בעלה, ועל בנה, פר החסון בן העשרים, שמעדיף להתהולל עם חבריו במקום לסייע לה בעבודה. תחילה היא מסתייגת מסיפוריו ומלגלגת עליהם, אבל בהדרגה היא נכבשת לכושר התיאור שלו ונסחפת בעלילות הסכנה המדומות שהוא שוזר לפניה, אחוזת אימה ודאגה לשלומו, עד שהיא מתעשתת ומבינה, שנפלה שוב ברשת הבדותות שלו. פר מנסה לשכנע את אמו, שיש לו סיכוי לשאת לאישה את אינגריד, בת עשירים שאביה בעל אחוזת הגסטד וכלולותיה לאחר נועדו ליום המחרת. אמו מבכה את הסיכוי שהיה לבנה לרשת אחוזה עשירה ולחלץ את שניהם מחיי העוני, אך פר מושיבה על גבו ודוהר איתה אל בית "כלתו", בביטחון מלא שיוכל לשכנע את אביה לתתה לו ולא לחתנה המיועד. אוזה מבטיחה לספר לאביה של אינגריד את כל מעללי בנה הסורר, ועל כן מושיב אותה פר על גג טחנת הקמח, כדי שלא תקלקל את סיכוייו, ומתעלם מצעקותיה וקללותיה המלוות אותו.^[10]

פר הולך אל אחוזת הגסטד, אך בהגיעו אל הגדר הוא נרתע למחשבה על כל קרואי החתונה שיראו אותו ויבוזו לו. הוא משתרע על הדשא, בוהה בעננים ושוקע בהזיות גבורה, הוד והדר, עד שקבוצה מאנשי הכפר מגיעה אל פתח האחוזה והוא שומע את דברי הלעג והבוז עליו ועל אמו. הוא מנסה להתעלם מן העלבון ומתכוון לשוב אל אמו, היושבת על הגג, אבל צלילי המחול העולים ממשתה החתונה מושכים את לבו ואין הוא יכול לעמוד בפיתוי הבנות המחוללות, כשדה פרחים צבעוני.^[11]

נשף החתונה בעיצומו, אך הכלה מסתגרת בחדרה ומסרבת לצאת אל החתן, שבא לקבול ולתנות את עלבונו לפני אביו. פר גינט בא ומנסה להזמין נערה לרקוד עמו, אבל כולן מסרבות ומשתמטות ממנו. הנפח, אויבו משכבר, מסית את קרואי החתונה נגד פר. בכל קבוצת אורחים שהוא ניגש אליה נפסקים הדיבורים ואין איש מדבר אליו. הם מחייכים ומביטים בו בלעג. אז מגיעה סולוויג עם הוריה ואחותה הקטנה, הלגה. הם זרים במקום ואינם מכירים את פר. הוא חוסם את דרכם ושואל, אם יוכל לרקוד עם סולוויג. אביה משיב בחיוב, אך אומר שתחילה עליהם לברך את בעלי השמחה. בינתיים ניגש הטבח, המשמש גם כשר המשקים, ומציע לפר כוס משקה מכדו, אך פר מסרב בנימוס והולך לחפש את סולוויג, שמצאה חן בעיניו. סולוויג מסכימה לרקוד אתו לזמן קצר, כצו אמה, אבל כשהיא שומעת את שמו, היא נרתעת בבהלה. בחורים מקיפים את פר ומשדלים אותו לשתות עמם ולספר להם מעלילות הגבורה שלו, בהן הסיפור על השד שכלא באגוז והורה לנפח לפצח אותו בקורנס, וכאשר נמלט השד מן האגוז, שרף את ידי הנפח ומכאן האיבה ביניהם. הבחורים לועגים לבדותות ולסיפורי הרהב שלו, כולם מלבד החתן הפתי, שממשיך להתלונן על כלתו הסרבנית. סולוויג עוברת עם אחותה הקטנה, אבל מסרבת לרקוד עם פר, כי שמעה בינתיים שהוא פרא אדם. פר איננו מרפה ממנה, לועג לה ולהוריה החסודים ומאיים להפוך לטרול ולשתות את דמה - עד שהוא נבהל מעצמו וחוזר ומבקש ממנה בקול תחנונים לרקוד עמו, אבל היא מסרבת ומסתלקת. החתן מבטיח לפר שור אם יעזור לו להגיע אל כלתו, המסתגרת במזווה, ופר נעתר לו. הנפח מגיע עם קבוצה גדולה של שיכורים, פושט את מעילו ומודיע על כונתו להכות את פר עד שיוכרע מי מהם המנצח. אביה של סולוויג מנסה להרגיע אותו, אך לשווא. בינתיים מגיעה אוזה עם מקל בידה, רותחת מזעם על בנה, אך כשהנפח מחדש את איומיו, היא משנה כיוון ומאיימת עליו אם יעז לפגוע בבנה. החתן מופיע נרעש כולו, כי פר חטף את הכלה ונמלט עמה אל ההר. אוזה מאיימת ומתרה חליפות, על פר הנמלט ועל אבי הכלה, המאיים לערוף את ראשו.^[12]

פר גינט ואינגריד מטפסים בהר, מיד אחרי עלות השחר. פר מגרש מעליו את אינגריד ומצווה עליה לחזור הביתה. אינגריד, לבושה בשמלת הכלה שלה, המומה ואינה מבינה, איך הוא יכול לגרש אותה אחרי שזה עתה חטף אותה מביתה ומחתנה. עם זאת, פר לועג לה, מטיח בפניה את כל התכונות שמצא בסולוויג ואיננו מוצא באיננגריד, ובסופו של דבר צועק לעומתה,"שייקח אתכן הדבר! שתרד עמוק לקבר כל אשה!" ואינגריד מחזירה לו בלעג ובבוז: "חוץ מאחת". בזאת הם נפרדים.

עקב פעולתו הנמהרת של פר בחטיפת הכלה ונטישתה, אין הוא יכול עוד לשוב לכפרו מחשש נקמת אביה של אינגריד ושאר בני הכפר. בכך מתחילים נדודיו, מהם במציאות ומהם בדמיון.^[13]

אוזה, נואשת למצוא את בנה האבוד, נאבקת בסערה על שפת האגם. סולוויג, הוריה ואחותה הקטנה הולכים אחריה, ספק מנסים לעודד אותה וספק מייחלים לסופו של פר. סולוויג משדלת את אוזה לספר לה עוד ועוד על פר ומעלליו ואוזה חוזרת על סיפורי הבדים של בנה, בעוד הוריה של סולוויג נדים למשוגותיה. היא מדמה לראות את בנה על ראש צוק ומנסה לטפס בעקבותיו על ההר.

פר ממשיך בדרכו לבדו, משוכנע שכל אנשי הכפר, עם הזקן מהגסטד, רודפים אותו חמושים במקלות וברובים, אבל הוא מתייהר בכוחו הרב לעמוד בפניהם. שלוש בוקרות מופיעות בדרכו, מחפשות את הטרולים בני זוגן. פר מציע את עצמו במקומם. השלוש מרקדות על הגבעות, מתגרות בפר מרחוק, ועל אף סיפורי הרהב שלהן על נפלאות בני זוגן הטרולים, סופן ששלושתן מסתפקות בפר.

פר, שיכור ותשוש מליל תענוגות, כושל בהרים בשעת ערביים. הוא מתייסר בדמיונות שווא ומגנה את עצמו על השקרים שסיפר. ברגע של חרטה הוא מבטיח להיטהר מחטאיו ולהתעופף משם והלאה, אך מיד חוזר לחלומות הגדולה והפאר כמקודם, רואה עצמו בדמיונו כמלך בריטניה ומדמה לראות את בית סבו, משופץ ומואר כולו בנשף חגיגי. במרוצתו הוא נתקל בסלע, נחבט בו ומתעלף.

על גבעה פוסעת אישה לבושה ירוק, ופר הולך בעקבותיה ומחזר אחריה בהתלהבות, מתרברב ומבטיח לה כל שתאבה נפשה, אם רק תלך אחריו. שניהם מתחרים זה בזה בסיפורים, זו על אביה מלך דוברה וזה על אמו המלכה אוזה, ועל מעללי הגבורה והתפארת שלהם. האישה מסבירה לו, שאצלם לכל שני פנים, ועל כן, ארמון אביה ייראה לו כמדבר שממה זרוע אבנים, אבל זה רק נדמה לו, והוא מחזיר לה בהסבר, שבביתו השיש והזהב נראים כפיח ועובש ווילון הקטיפה נראה כסחבה, וכיון שאצל שניהם הכל מהופך, אות הוא שנבראו זה לזה זה מכבר. האישה קוראת לרכב הכלולות, וחזיר גדול מתייצב לפניהם. פר והאישה בירוק יושבים על גבו. האישה ששה ושמחה במזלה הטוב ופר מצליף בחזיר להאיץ בו ואומר, "ניכר איש אציל בסוסו האביר!"

בארמון רונדה של מלך הטרולים מתעוררת מהומה, כשאיש נוצרי מופיע עם היפה בבנות מלך דוברה. הטרולים והמכשפות מתחרים זה בזה בהצעות כיצד להעניש אותו, אבל המלך סובר אחרת - בזמן האחרון הידרדר מעמד הטרולים, ואם לבן האנוש ראש אחד בלבד, הרי גם לבת המלך רק ראש אחד, וקשה כבר למצוא בעלי שני ראשים בעם הטרולים, שלא לדבר על משולשי ראשים, ועל כן, אם הגיע איש בריא וחסון למראה, ואפילו נאה, הוא מוכן לתת לו את בתו לאישה. פר מסכים, בתנאי שגם המלכות תינתן לו עם ידה. המלך מסכים לתת לזוג את חצי המלכות מיד ואת חציה השני לאחר מותו. פר מסכים, אך המלך דורש ממנו להתחייב לתנאי הטרולים, ואם יסטה מהם, לא זו בלבד שיאבד את מלכותו, אלא שגם חי לא ייצא מארצם. הוא נדרש להישאר לעד בגבולות ארץ הטרולים, הרחק מאור השמש ולא להפר את כלליה אף במחשבותיו. פר איננו נרתע, כל עוד מובטחת לו המלוכה. המלך מנסה אותו בחידה, שפר מתקשה לפתור, והמלך מסביר לו את ההבדל בין אדם לבין טרול, שחשיבותו במילה "דייך", שתהיה לו לסיסמה מכאן ואילך. בעיה חדשה מתעוררת, כשפר נדרש להצטייד בזנב כתנאי לנישואיו עם בת המלך. הוא נרתע תחילה, אך משלים עם הגזירה. ואף מתפעל מסובלנות הטרולים, שאינם דורשים ממנו להמיר את דתו ומסתפקים בלבוש ובנוהג.^[14]
למרבה הצער, חושיו של פר נשארים חושי אדם גם בלבוש טרול, וכשהוא תוהה למראה פרה הפורטת על נבל וחזירונת יוצאת במחול, נסערות כל בנות הטרולים וכלתו הטריה בוכה על העלבון שעלב בה ובאחיותיה. המלך יודע איך לפתור את הקושי - לעקור את עיניו. אבל פר מתנגד בכל עוז ודורש לעזוב את ממלכת הטרולים כאדם, לא כטרול. פר מגלה לטרולים את האמת, כי איננו מלך ולא בן-מלך וגם עשיר איננו, והמלך מצווה לרוצץ את גולגולתו, אבל הטרולים הצעירים מתחננים שירשו להם לשחק בו קודם. הם מקיפים אותו מכל עבר, נושכים ונאחזים בו, והוא נס על נפשו, מחפש פתח מילוט וזועק אל אמו שתושיע אותו. ברגע זה עולה השחר וקול פעמוני הכנסייה נשמע. הטרולים נמלטים בזעקה, אולם הארמון מתמוטט ונעלם.^[15]

עלטה כבדה. פר מכה על סביבותיו בענף גדול, מנסה לברר מי עומד בדרכו, אך התשובה "אני עצמי!" איננה עונה על שאלתו והוא מנסה להבריח את בעל הקול, הנסתר מעיניו. הדובר המסתורי מתגרה בו: "אני עצמי! התוכל להגיד זאת עליך?" פר מאיים על בעל הקול וחוזר על שאלתו: "מי אתה?" כשהוא נענה באותה תשובה כמקודם, הוא משנה את שאלתו ל"מה אתה?" והקול עונה: "אני בויג - העקום הגדול!" (טרול ענק, רואה ואינו נראה, המופיע לעיתים קרובות באגדות סקנדינביות.)
פר מצווה עליו לפנות לו את הדרך, וכשהבויג מסרב, הוא מצליף לעומתו בענף, אך כשהוא מנסה לעבור, הוא נתקל במשהו, ומבין מדברי הבויג, שכך לא ייפטר ממנו, גם לא באגרופים. הוא מנסה להמשיך בדרכו, אך מוצא שבכל כיוון שילך, דרכו חסומה, כי הבויג הנסתר מעין מכתר אותו סביב סביב במעגל קסמים. הוא מסרב להילחם בפר, המתגרה בו, ומסביר, כי "בויג הגדול בשלום עם הזמן ישיג את הכל!"
להקת ציפורים גדולות מצטרפת אל הבויג והן מנסות לשסות אותו בפר, שנופל ארצה וקורא לעזרתו את סולוויג עם ספר התפילות שלה. צלצול פעמון כנסייה רחוק מבריח את הציפורים ומציל את פר.

פר מתעורר משנתו ליד בקתת אמו. הלגה הקטנה מופיעה עם סל מזון, אך סולוויג מסרבת להתקרב אל פר ובורחת כשהוא מנסה להתקרב אליה ולשדל אותה בסיפורי גבורתו בארמון הטרול. הוא מנסה לשדל את הלגה שתדבר בזכותו אל סולוויג ומנסה לשחד אותה בכפתור כסף, אך היא נמלטת בעקבות אחותה.

פר כורת עץ גדול ביער, רגע שוגה שוב בדמיונות הרהב הרגילים שלו ומיד מתעשת ומכיר במצבו העגום - אמו שוב לא תדאג לצרכיו, ואם הוא רוצה בבית, בגד וארוחה, יהיה עליו להשיגם לעצמו. תוך כדי העבודה הוא שומע קול צעדים ונבעת, שמא אביה של אינגריד בא לצוד אותו, אך מיד הוא רואה שאין זה אלא בחור צעיר ומבוהל, המחזיק חרמש בידו, ובעוד פר מסתכל בו בתימהון, מניף הבחור את החרמש וקוטע לעצמו אגודל. פר מבין את תכלית המעשה - שחרור מהצבא - אך מתקשה להבין איך אפשר להוציא מחשבה כזאת לפועל. הוא מניד ראשו וחוזר לעבודתו.

אוזה וקרי שכנתה מנסות להכניס סדרים בבקתת אוזה ההפוכה, לאחר שבעליה של אחוזת הגסטד הוציא ממנה כל דבר בעל ערך והחרים את חוותה ושדותיה של אוזה, ואילו פר נעלם ואיננו. השכנה מטילה על פר את האשם במצבה העגום של אמו, אך אוזה, חולה, חלשה ודואבת, ממשיכה להגן עליו ומאשימה בכל את השטן המדיח, מה גם שאינגריד חזרה לבסוף הביתה בריאה ושלמה. אוזה מוצאת תרווד ישן ונזכרת, איך היה פר הילד מתיך בו כפתורים ויוצק מטבע, וכשביקש מאביו כפתור בדיל, נתן לו האב כפתור כסף טהור, כי רק הוא יאה לבנו. אוזה מבינה, שהיה זה היין שעירפל את שכלו, עד שלא ייחס ערך לכסף על פני בדיל. לשמחתה היא מוצאת שתי חולצות צמר שנשכחו, ומתכננת לשלוח לו מיד אחת מהן, כי חולצתו כבר קרועה ובלויה. לשכנה היא מסבירה, שגם אם חטא פר, הרי הכומר אומר שכל חטא לבסוף יכופר.

פר משלים את עבודתו על הבקתה החדשה בקביעת מנעול על הדלת. סולוויג מופיעה על מגלשיים, נענית לבשורה שהביאו לה אחותה הקטנה, ואמו של פר, והרוחות הגדולות, וחלומותיה בלילות הארוכים וגעגועיה בימים הריקים. למען פר עזבה הכל לעד, וקשה עליה הפרידה מאחותה ומהוריה, אך בלכתה אל פר ידעה, כי הביתה היא הולכת. פר החושש מנסה להזהיר אותה מן הצפוי להם בבקתת העוני הקטנה, הרחק מכל, בידיעה שאסור לו לצאת מן היער כי כל הפוגש בו יהרגנו, אך סולוויג איננה חוששת, כאן ביער היא מרגישה בביתה, חופשייה מכל. פר מכניס אותה אל הבקתה ויוצא, אך בחוץ עוצרת אותו אישה מזדקנת בשמלה ירוקה ועמה ילד צולע, עם בקבוק שיכר בידו. היא מזכירה לו מי היא - בת מלך הטרולים - וטוענת שהילד הוא בנו. כשפר מכחיש בזעם, היא מצווה עליו לגרש את האישה שהביא אל ביתו ואז יראה איך יופיה שלה מתחדש כמקודם. פר מנסה לגרשה, אך היא צוחקת ומבטיחה לו, שלא יוכל להיפטר ממנה, כי היא תימצא תמיד בינו לבין אהובתו, תשב עמם ליד האח ותשכב עמם במיטתם, וגם אם ינסה לפגוע בה, לא יוכל. פר מבין, שחטאי העבר לא יניחו לו, לא אינגריד ולא האישה בירוק, ואסור לו להביאה למחיצתה של סולוויג, הזכה והטהורה. כשסולוויג עומדת בדלת וקוראת לו לבוא, הוא מבקש ממנה לחכות לו, בלי שיידע אם ומתי יוכל לחזור אליה.^[16]

אוזה חולה, ומרגישה שזמנה אוזל. ביתה ריק מכל, לאחר שאויביו של פר רוקנו אותו, והיא חוששת שלא תזכה עוד לראות את בנה לפני מותה, אך פר מופיע לפתע. בכל שמחתה על שובו, אוזה דואגת לשלומו, כי יש מי שמתנכל לו, אבל פר מבטל את דאגותיה. הוא איננו מבין תחילה שאוזה קרובה לסופה, וכשהוא תופס, הוא עושה כל שביכולתו להביאה שקטה ורוגעת אל קיצה. הוא מעמיד פנים, שמיטתה היא מזחלת, כפי שעשתה היא בילדותו, וכמו מסיע אותה, בפטפוט בלתי פוסק, אל שערי גן העדן. אוזה מקשיבה לדברי הדמיון והרהב שלו, כרגיל, ואט אט נסחפת אל מותה ללא כאב או פחד. כשהשכנה נכנסת לראות מה שלומה, היא מוצאת את פר לצד אמו המתה. הוא מבקש ממנה לעשות עמה חסד של אמת ואילו הוא יימלט מן החוק, למרחקי-מרחקים.

על חוף דרום-מערב מרוקו מיסב פר, לבוש הדר, עם ארבעה גברים - אמריקאי, צרפתי, גרמני ושוודי. פר מתייהר ומתרברב, כדרכו, בעושרו הרב, בניסיונות שהתנסה בהם בארמון הטרול כדי לשמור על חירותו כאדם וכרווק. קהל מאזיניו מקבל את כל דבריו ורואה בו מלומד ואיש עסקים מצליח. הוא מתאר לפניהם במלל רב את הצלחותיו עסקיות, במכירת פסלים לעובדי אלילים מצד אחד ובמכירת כלים נחוצים למסיונרים לעבודת הקודש שלהם להכנסת העכו"ם בברית הנצרות. לצד העושר שצבר בדרך זו, נחה דעתו בידיעה, שעל כל אליל שמכר, שלח מסיונר לשבור אותו, כך שלמעשה, כל עמלו היה תעמולה לכנסייה. גם בסחר עבדים עסק, אבל כשקהל פילנתרופים רדף אחריו, כיפר על עוונו במשלוח הכושים לאי שקנה בדרום, שם הושיב אותם בבתים טובים, האכיל אותם לשובע וגם בנה בתי ספר לבניהם, אבל לבסוף משך ידו מכל העניין, מכר את המטע ברווח טוב ולפני לכתו, גם דאג לכל אחד מהם, כולל התינוקות, למנה יפה של גרוג ולטבק לאלמנות. בכך, סבור הוא, כיפר על העוולה והעוון והוא שלם בנפשו. הוא פורש לפני הארבעה את משנת העם הנורווגי, לאטום את האוזניים מלשמוע לנחש המסית, ולדאוג תמיד לגשר צר, שעליו יוכל כל איש לחזור על עקבותיו, וכך ימצא תמיד את דרכו בין טוב לרע. הוא נורווגי, אך רואה עצמו כאזרח העולם, שלקח מארצות העולם מה שמצא בהן לתועלתו. לשאלת קהלו, מה יעשה בהון שצבר, הוא מודיע להם, שבכוונתו להיות קיסר, כי "האני הגינטי" הוא, ודרוש לו רק זהב, כדי שיהיה קיסר מושלם, וכל מה שיש לו יספיק רק לקיסרות בממלכה זעירה למשך שלושה ימים, ואילו הוא שואף להיות פר גינט מושלם עד לבלי די, מקודקוד עד כף רגל.
אך בשיא התלהבותם של השומעים, כשבהערצתם לפר הם סבורים, שהוא מתכוון להושיט עזרה ליוון במלחמתה עם הטורקים, הוא מצנן את התלהבותם ומסביר, שאת כספו ילווה דווקא לטורקים, ואם הם רוצים להילחם לצד היוונים - אדרבא, כך יזכו לשם ולכבוד, אך בלעדיו. הוא, סר פיטר גינט הנהו, איש חופשי. הוא פונה עורף לידידיו-מעריציו לשעבר, המגלים בשיחתם את הסיבות האמיתיות לתמיכתם במלחמת השחרור של יוון. מאכזבתם נולדת תוכנית חדשה - לשדוד, או כדבריהם, להחרים, את ספינתו של פר בעזרת הצוות, שישחדו לעמוד לצדם. בזה אחר זה הם מקבלים את התוכנית, על אף התנגדות מוסרית לכאורה.
^[17]

פר מגלה את דבר השוד, מתרוצץ נואש על החוף, פונה אל אלוהים בתחינות, דורש ממנו להחזיר את הספינה אל החוף, ומזכיר לו את המסיונרים ששלח אל הכושים, הנצרות שהפיץ, ועכשיו הוא מצפה להצלה. ואכן, בעוד הוא מתמקח עם אלוהים, פורץ סילון אש מן הספינה ולנגד עיניו היא מתפוצצת ונעלמת במימי הים. פר מאושר ומהלל את אלוהיו, שעשה בו חסד על אף כל חטאיו. הוא בטוח שהאל לא יכזיב אותו.^[17]

מחנה צבא מרוקאי. חיילים יושבים סביב מדורה. עבדים באים במרוצה בזה אחר זה ומודיעים, כי סוס המלך ולבוש המלכות נגנבו. המפקד נכנס ומודיע, שמי שלא ימצא את הגנב, דינו מאה מלקות. החיילים עולים על סוסיהם ודוהרים.

פר יושב על ענף עץ. קופים מתעללים בו, רוגמים אותו בבוץ וגללים. הוא מנסה להתרפס לפני הקוף הזקן, אך לשווא.

במערה במדבר מתחבאים הגנבים שגזלו את סוס המלך וגלימתו. הם רואים פרשים במרחק, נבהלים ונמלטים, ואת השלל הם משאירים מאחוריהם. פר מופיע, מתענג על יפי השחר ועל נפלאות הבריאה סביבו, לטאות, צפרדע, חיפושית - מכולן הוא מתפעל, כי הן מסתפקות במועט ואינן מייחלות לדבר. הוא בטוח ביכולתו לעמוד בניסיון ועל אף חרדתו ממצבו הנוכחי, הוא בטוח שיצליח לעלות מחדש. למראה גבעה, עולות בו תוכניות גרנדיוזיות, איך, בשתי ידיו, יפלס תעלות בגבעה, יפרוץ את הסכר ויהפוך את מדבר סהרה לגן פורח, אדמה פורייה, גשמי ברכה, עורקי תחבורה, וגם את סגנון אירופה יביא לאפריקה, והוא המלך, יקים את גינטניה מדינתו הצעירה. לו רק סוס ניתן לו, היה יוצא למסע צלב!
הסוס הגנוב צוהל, ופר מגלה לתדהמתו את המערה עם כל השלל, שהגנבים נטשו במנוסתם. פר מתקשה להאמין למראה עיניו, אך מקץ רגע הוא מקבל את המצב, לובש את הגלימה, מתחמש בחרב, עולה על הסוס ודוהר אל המדבר.

באוהל בנווה מדבר יושב פר בלבוש שיך ערבי, מעשן להנאתו וצופה בלהקת נערות, המחוללת ומזמרת את תהילת הנביא, הוא פר. אניטרה רוקדת ושרה סולו את תהילת הנביא. פר מסכם: אכן, "אין נביא בארצו". הוא משבח את חיי הנביא הנוכחיים, היאים לו הרבה יותר מחיי הסוחר שידע בצ'ארלסטון. הוא בז לעיטורים שרכשו לו מקום של כבוד בחברה, כגון שעון זהב וטבעת, שכן הם אינם הוא עצמו, בניגוד לעמדת הנביא, עמדה חברתית כלבבו, שבזכותה אנשים משתחווים לפניו בזכותו הוא, ולא בזכות עושרו. תוארו החדש בא לו מאליו, כשבני המדבר פגשו אותו בדרכו וקראו: "הנביא בא!" לדעתו, גם לא כיזב בדבר, ובכל רגע שירצה, יוכל לעלות על סוסו ולהסתלק כלעומת שבא. הווה אומר: הוא שולט במצב
אניטרה ניגשת אליו ומבקשת, שיואיל להיראות לפני בני השבט, אך פר מסרב בכל תוקף לפגוש גברים, שאותם הוא מגנה בפה מלא. הוא מצווה על אניטרה לרקוד ולשיר לפניו. הוא מתבונן בה ומשווה אותה לבנות הצפון, ואף כי אינה נקייה ביותר, הרי בעיניו היא משובצת פנינים ממש. הוא מציע לה לתת לו את דודיה, ובזכות זאת תבוא אל גן העדן. אך אניטרה סותרת את דבריו - לגן העדן לא תוכל לבוא, כי אין לה נשמה.

פר מנגן בכלי מיתרים ערבי ליד אוהלה של אניטרה, מספר את עלילות נדודיו בים ובמדבר ואת תהילת אניטרה. אניטרה מתעוררת משנתה והם משוחחים ביניהם, כלומר, פר מדבר ואניטרה עונה קצרות ומודה, שאת מחצית דבריו לא הבינה כלל. פר מבטיח לה, כי יעניק לה הן נשמה והן שאר רוח. שוב אין הוא מבקש להפוך את המדבר לגן פורח, אך הוא מנסה לבאר לאניטרה את פשר המילה חיים, שבעיניו משמעה להיות תמיד הוא, ה"אני" שלו הוא ישותו, בנעוריו ובבגרותו. הוא בטוח, שבזכות נעוריה של אניטרה הפתיה, יוכל למשול בממלכתו. אך בעודו מהלל את אניטרה ויתרונותיה, נרדמת זו לצדו ונוחרת. פר חושש לרגע, שלשווא אמר את מיטב דבריו באוזניה, אך מיד מתנחם באמונה, שהיא חולמת עכשיו ונישאת על גלי הזמר שזימר באוזניה. הוא מעניק לה בשנתה תכשיטים ואבני חן וכך מכתיר אותה בחלומה. פר גינט השיג הלילה את השיא של ה"אני", רק בזכות עצמו הלילה, אישיותו היא ניצחונו!

פר חוטף את אניטרה ורוכב עמה במדבר על סוסו הלבן. אניטרה מתנגדת, מאיימת לנשוך אותו אם לא יניח לה. פר מסביר, שאל להם להישאר זמן רב מדי באותו מקום והגיעה שעתו להמשיך בדרכו, כי עכשיו אין הוא נביא, אלא קיסר. לבקשתה, הוא מעניק לה טבעת מאצבעו, יורד מן הסוס ומוליך אותו תוך שירת הלל ליופיה ולו עצמו, הצעיר ועול הימים. אניטרה שואלת אם יש לו עוד טבעת, והוא ממשיך ומתייהר לפניה, רוקד ומשווה עצמו לתיש ולשכוי יפה-כרבולת. אניטרה מבקשת ומקבלת מידיו את בגדיו ואת צרור הזהב שלו, ופר כורע לפניה ומבקש: "תני לי סבל, יגון וכאב, מתוקים עד אין חקר פצעי אוהב". אניטרה חוקרת, היכן הוא אותו גן עדן שלו. עוד אלף פרסה, מבטיח לה פר, ושם תזכה בנשמה המובטחת, אך אניטרה עונה, "לא תודה, גם באין נשמה לי שלום, אך ביקשת סבל... ושפחתך תעשה ותשמע! שלום!" היא מצליפה בו בשוט ומדהירה את הסוס למדבר. פר מביט אחריה כמוכה רעם, ומסכם, לאחר שתיקת תדהמה ממושכת: "אבל זהו... השד..."

כעבור שעה, באותו מקום, פר פושט מעליו את בגדי הטורקי ועומד כתייר אירופי, חבוש כובע קטן במקום התרבוש. הוא תוהה על עצמו, איך הלך שולל ומסביר לעצמו, שלא הוא ששגה, זה היה הנביא, כי להיות נביא זה עסק ביש, כי מנקודת ראותו של נביא, הן עליך להיות שוטה גמור, ורק משום כך נמשך אחרי אותה אווזה פותה. הוא צוחק לעצמו כשהוא חושב, איך כרכר ופיזז לפניה. היא לקחה אומנם את רוב כספו, אבל עוד נשאר לו די הצורך לחיות כזעיר בורגני, בלי דאגות לסוסים, כרכרה ורכב, והעיקר - הוא שולט במצב. לאחר שיקול מהיר, הוא מחליט לחיות מעתה כנוסע-חוקר, לעבור ממדינה למדינה ולעמוד על טיב האדם, מרחוק, כאחד מקהל הצופים. הוא משוחרר ומאושר, מושל החיים, הקיסר! אין לו עוד עניין לא בחיי ההווה ולא בנשים, רק את העבר יחקור ובכך אושרו.

בקתה ביער נורווגי. סולוויג, אישה בגיל העמידה, יושבת בפתח הבקתה וטווה בפלך. היא שרה שיר געגועים לפר, שבשובו אליה היא ממשיכה להאמין לאחר השנים הרבות שחלפו.^[18]

פר מתהלך במצרים והוגה במסע שיערוך אל עברו. הוא מדמה את עצמו במרחבי מצרים, בגנים התלויים בבבל, בטרויה, ביוון העתיקה - רק שאז הוא נזכר שביוון נטושה מלחמה, ואם כך, עדיף להתרחק ממנה - ובשבתו למרגלות פסל ממנון הוא שומע שירה, מציין זאת בפנקסו למען החוקרים, אך מחליט שהייתה זו רק אשליית חושים חסרת חשיבות.

בקרבת גיזה, רואה פר את הספינקס, שמזכיר לו את הבויג העקום, שפגש בארץ הטרולים. הוא שומע קול דובר בגרמנית מכיוון הספינקס ונדהם, אך מיד מופיע מאחורי הפסל איש גרמני, שמודיע לפר כי מאחר שהשיב על השאלה מי הוא הספינקס - "הוא - הוא עצמו!" כי כך אמר לו הספינקס בכבודו ובעצמו, הרי שפר גינט הוא המושיע, המשיח אשר לו חיכה עד בוש... פר גינט מזדהה לפניו בדרכונו, להוכיח כי הוא אכן פר גינט, והגרמני מודיע לו כי הוא קיסר החזון, ומושכו אחריו.

הגרמני מביא את פר גינט אל בית משוגעים בקהיר, נועל את השער אחריו ומספר לו, כי זה כלוב החוקרים, המפרשים את מסתרי תבל. הוא נועל את השומרים בכלובים, משליך את המפתחות לבאר ומספר בסוד לפר, כי הוד מלכותו ההגיון מת אמש בחצות הלילה. פר מקשיב להסבריו התמוהים ומגיע למסקנה, כי האיש, מי שהיה מנהל בית המשוגעים, מטורף. הוא נבהל ורוצה להסתלק משם, אך המנהל המשוגע הולך אחריו ומסביר לו, כי "היציאה הזאת מדעת האני" תגרום להפיכה בקנה מידה אדיר, וכל מי שנחשב קודם למשוגע, היום שפוי הוא, בעידן של הגיון חדש שישליטו הוא ופר גינט. הוא פותח דלת והמשוגעים יוצאים בזה אחר זה לחצר. המנהל שהשתגע מבקש מהם להריע לקיסר, אך פר נרתע ודוחה מעליו את הכבוד הזה, אלא שהגרמני מסביר לו את אשר יראה כל ילד: כל איש כאן בתוך עצמו, הוא ועולמו ואין אחר בלעדיו. איש אינו שופך דמעה על זולתו או עוסק ברעיון של אחר בלעדי עצמו, ועל כן פר גינט הוא הטוב מכולם להיות להם לקיסר.
בהמשך פוגש פר את שוכני בית המשוגעים שיצאו לחופשי, בהם מי שרואה את עצמו כאורנגאוטן, שריד יחיד לעמו המשמר את שפת בניו, לפני שבאו פולשים למלבר מפורטוגל ומהולנד להכרית את יער מושבם ואת שפתו; פר שולח אותו למרוקו, שם, לדבריו, שפת התושבים היא הניב של מלבר ולשם יהגר האיש כשלוח עמו. אחר הוא פוגש פלח עני, המאמין שרוחו של מלך אפיס, בונה הספינקס והפירמידות, נכנסה בו ואינו יודע איך לסגל לעצמו תואר ודמות של מלך. פר מציע לו לתלות את עצמו, ובקברו יוכל לנהוג כמלך אדיר ועז. פר מזדעזע לגלות, שהאיש אכן תלה את עצמו, אך הגרמני מסביר לו, שאין זה אלא מעבר, מצב זמני בלבד. פר רוצה להסתלק, אבל אין מניחים לו. שיח מטורף מתנהל בין פר למיניסטר, כשכל אחד מהם מציג עצמו בחפץ דומם. בסוף הדיאלוג השגעוני, לוקח המיניסטר אולר וחותך את צווארו. פר מתחלחל, זועק לאל שאת שמו שכח ומתגולל בעפר. הגרמני מכתיר אותו בכתר קש - יחי פר, קיסר האני! ושומר בית המשוגעים מריע לקיסר מכלובו.^[19]

בים הצפון, ספינה שטה בסערה מול חופי נורווגיה; פר גינט, זקן ששערו וזקנו שיבה, עומד על הסיפון בלבוש ספן. הוא משוחח עם הקברניט, שעומד ליד ההגה. הוא מדבר על ההרים המוכרים לו, ומתעניין באחרים, שאינו יכול לראות ממקום עמדו. הקברניט מעיר, שניכר כי פר מכיר את המקום, ופר מעלה זכרונות משנים רחוקות. הוא מציין, שאין איש מחכה לו על החוף, ועל כן הוא מוכן לסייע במעט הכסף שיש לו לנצרכים מבין המלחים. הקברניט מספר לו, שהם כולם אביונים, אך הטבח הוא העני מכולם, ואישה ובנים מחכים לו בבית. הוא מברך את פר, על רצונו לסייע לו, אך פר ממהר לחזור בו מכוונתו. אין הוא מוכן לזרוק את הכסף, שעליו עמל כעבד, לאישה ובן, משום שהוא מקנא בטבח, שיישב הערב מול אח מבוערת, אל שולחן ערוך, מוקף באשתו ובילדיו, בעוד שלו, לפר, אין איש מחכה. הוא מייחל לכך, שהימאים השבים לבתיהם ישתכרו, יקללו, יכו בשולחן, והנשים תצווחנה בפחד - חזון זה משמח את לבו של פר. בים הסוער נראית ספינה נטרפת, ועל סיפונה שלושה אנשים, אך הקברניט מסרב להוריד סירה להצילם, על אף בקשותיו הנמרצות של פר, שהפקרת אנשים חיים לגלי הים מעוררת את זעמו, כשהוא חושב על האישה והבנים המצפים לשובם. הספינה שוקעת, ופר פוצח בקינה על החסד והאהבה הנוצרית שפסו מן העולם, ורק הוא לבדו איננו אשם, כי לא חס על ממונו. בים הסוער, הוא אומר, אין יתרון לצדיק על פני רשע, והאדם לא יהיה הוא עצמו לעולם. צר לו על עצמו, כי רך ועדין היה, וגמלו לו רעה תחת טובה. הוא מבטיח לעצמו, כי בשובו לכפר ישיב לעצמו את בית אמו, יסתגר בו ולא יניח לאיש להיכנס, גם אם יעמדו כעניים בפתח כל בני כפרו - אדרבא, שיזחלו לפניו!
אדם זר מופיע בחשיכה מאחורי פר ופונה אליו בדברים. פר תוהה על קנקנו, כי מעולם לא ראה אותו קודם על סיפון האוניה וחשב, שהוא הנוסע היחיד, אך האיש, שפניו חיוורים כסיד, מסביר, שאיננו עולה לסיפון במשך היום. פר מציין את עוצמת הסערה האיומה, והאיש עונה, "מצוינת, מה?" פר משתומם, אך האיש מתענג בקול על הסיכוי למספר האוניות העומדות לשקוע בים והפגרים שיהיו מאכל לדגים. פר מזדעזע, אך האיש ממשיך באותו קו וחוקר אותו, אם ראה פעם איש תלוי, או גווייה של טובע. פר מנסה להתנער מדיבורים אלה, אך בן-שיחו איננו מרפה. הוא חוזה אסון לאוניה, ומבקש מפר להעניק לו, במקרה זה, את פגרו הנכבד, תשורה שרק למדע יש עניין בה. פר פוקד עליו להסתלק ואומר, שאם אכן תטבע הספינה, יראה בו את האשם. האיש מסתלק, וכאשר מופיע סוור מצוות הספינה, שואל אותו פר אם ידוע לו, שמטורף חסר-מצפון נוסע בספינה. אך הסוור אומר לו, כי הוא הנוסע היחיד ומלבדו אין אף נוסע.
הצופה על התורן מכריז על אדמה. פר מצווה להעלות את קופת הברזל שלו, אך לצוות יש דאגות דחופות יותר, כשהתורן נשבר, דופן הספינה נפרצת והיא מיטלטלת ברוח.

הספינה טבעה. פר והטבח נאחזים בתורן סירת ההצלה, הקרובה לטבוע גם היא. שניהם נאבקים על אחיזה בתורן, הטבח טוען שזכותו גוברת כי יש לו ילדים קטנים, ופר טוען להפך, דווקא הוא זכאי להינצל, כי לעת עתה אין לו בנים. הטבח טובע ואילו פר מצליח לטפס על שבר הסירה. הנוסע המוזר מופיע לפתע על שבר הסירה לידו ומברך אותו בשעה טובה, שמח בהצלחת נבואתו שהתקיימה. פר מנסה לסלק אותו, והוא ניאות לשחות לצד הסירה ורק לאחוז בה בקצה אצבעו. הוא מתמקח עם פר על גווייתו ופר משתיק אותו בגסות, אך כשהוא משתתק, הוא מנסה לדלות ממנו את זהותו ואת חפצו. הנוסע אומר, כי ימתין לטרפו ולשאלתו הנחרדת של פר הוא משיב, כי הוא ידידו. שיחה מוזרה מתנהלת ביניהם, כשפר דוחה באי-אמון את דברי הנוסע משום שהוא בטוח שקצו קרוב ואילו הנוסע מרגיע אותו: "הן הגיבור איננו מת לפני סיום המחזה." ונעלם. פר מסכם לעצמו, "עכשיו נהיר לי העניין: היה זה מורליסט טרחן..."

פר מגיע אל בית קברות הררי כשמתקיים בו טקס קבורה. פר משער, שמי מבני כפרו מובא כאן לקבורה, ושמח שלא הוא האיש. מדברי ההספד שנושא הכומר מתברר לנו, שהנקבר הוא אותו עלם, שפר פגש לפני שנים רבות, כשכרת לעצמו את האגודל כדי להשתחרר משירות בצבא, ומאז היה טומן תמיד את יד ימינו במעיל כדי שלא יראה איש שרק ארבע אצבעות בידו. אך על אף הבוז והלעג שהיו מנת חלקו על המעשה שעשה, הצליח האיש בחייו, בנה בית, נשא אישה וגידל שלושה בנים, פר מתברך בלבו: "יהי-נא גורלי גורל אכזר, אבל פר גינט לנצח הוא עצמו - אם גם עני ודל הוא - הוא ישר".

פר מגיע בדרכו אל מכירה פומבית לאחר מות במשפחה. אנשים סביבו מזכירים את שמו בלי להכירו. בין השאר מוצג למכירה התרוד, שבו היה מתיך כפתורים בילדותו, ואנשים נזכרים במעשה האייל, שפר דהר על גבו אל ראש ההר, מראים לנפח אסלק את הקורנס שבו ניפץ את האגוז שפר הביא לו עם שד בתוכו ומציגים כביכול את מעיל הקסמים, שבו נכנס פר, רואה ואינו נראה, אל אינגריד ביום כלולותיה. פר מצטרף לשיחה ומציע את ארמון רונדה המפואר. בחור מציע תמורתו כפתור ופר נוזף בו על המחיר הנמוך. הוא מוסיף ומציע סחורות למכירה, כולן פרי דמיון ובדיות, לרבות קיסרות לכל דורש, כולל כתר של קש יבש. כשמאיימים עליו בבית סוהר על רוב שקריו, הוא שואל, כשכובעו בידו, מי היה פר גינט? הנשאל משיב, כי מספרים על פר גינט שהיה משורר ובעל הזיות, וכשפר הנלהב דוחק בו להמשיך לספר, הוא מוסיף, שהאיש היגר לארצות הנכר, ושם כמובן העלו אותו לגרדום. פר מתפעל: "נאמן היה גינט לעצמו עד הקבר!"

פר גינט זוחל ביער, אוכל בצל ברעבונו ואחר מקלף אותו ומשווה אותו, קליפה אחר קליפה, לעצמו, בכל גלגוליו. הוא מבקש להגיע אל לב הבצל, אך מוצא רק קליפות.
לתמהונו הוא רואה לפניו בקתה, שנראית לו מוכרת. הוא שומע את שירת סולוויג שעודה מחכה לו מתוך הבקתה וקם על רגליו, חיור מאוד. "כאן אחת הזוכרת ואחד שכח, זו חיכתה נאמנת, זה בגד-הלך... הה אמת החיים! אין עוד שביל עד ביתי! הה אימת לבבי! כאן הייתה ממלכתי!"

יער אורנים לאחר שריפה. עצים חרוכים. פר מתהלך ביניהם, שומע קול מוזר, כבכי של ילד. נתקל בפקעות המתגלגלות לרגליו על הארץ ובועט בהן. הפקעות אומרות לו, כי הן מחשבותיו, והאם היטב חשב אותן? האם הציב אותן על רגליים ללכת עליהן? פר עוקף את הפקעות ואומר, כי ממחשבותיו נולד רק בעל מום צולע ואמו מרשעת. הפקעות ממשיכות להציק לו בדבריהן, מאשימות אותו במר-גורלן, כי בגללו לא נשאו פרי והיו למאכל תולעים. היו מזמוריו, והוא לא שר אותן, צמחו בלבו, ושם קבר אותן, כי מת בלבו כל אשר חלם.
גם קני קש שבורים מצטרפים למקהלת המאשימים, ואליהם נוסף קולה של אוזה, המאשימה אותו בעוד שקרים ומכנה אותו שד. פר נואש, מבקש לברוח: "לשאת אין לי כוח גם את חטא השד!"

עדיין ביער, פר קורא בשיר אל הקברן ואל הכלבים, שיבואו ויעזרו לו לקבור את מתיו. מתיך הכפתורים מופיע, ואחרי שהוא מוודא כי פר גינט הוא הוא האיש שלפניו, הוא שמח על מזלו, כי פר גינט הוא האיש שהוטל עליו לקחת. פר מתפלא, אך מתיך הכפתורים מציג עצמו לפניו ומסביר לו, כי ישים אותו בתרוודו. פר מבין כי הגיעה שעתו, אבל איננו סבור, שעוונו גדול די הצורך לכך שיתיכוהו בתרווד, כי אומנם היה שוטה, אבל רשע גמור לא היה. הוא מתווכח, מנסה לשנות את גזר הדין ולסלק מעליו את מתיך הכפתורים, אך זה מסביר לו, שאומנם לא הגיע לדרגת פשע גדול, הדורש כוח ומרץ ושכל ואון, אבל גם אם אין מקומו בשאול, להסתלק שוב לא יוכל ואחת דינו - להיות מותך בתרווד. פר ממשיך להתווכח, כי איננו מוכן שיתיכו אותו עם פלוני ואלמוני בגוש אחד, אך מתיך הכפתורים משיב לו, כי כך נהוג בעולם כולו, במטבע שאינו עובר עוד לסוחר.
פר איננו מרפה - על עצמו איננו מוכן לוותר. הוא מוכן להיענש במאה שנים בתופת, כי זה מוסרי בעיניו, אבל לאחר מכן יוכל לנסות שוב את מזלו, אבל לקבל שפר גינט יותך בתרווד ויהיה כחומר ביד היוצר - לא, לכך אינו מוכן, כי ה"אני" שלו לנצח יאבד. מתיך הכפתורים מתפלא על צעקה זו על דבר כה קטן, כי הרי פר מעולם לא היה הוא עצמו. על טענותיו הנרעשות של פר, כי כל-כולו היה פר גינט, רק פר ולא אחר, הוא משיב, שלפי הפקודה שקיבל, עליו "להביא את פר גינט. נשמתו אבודה. הוא המרה את פי גורלו, ועל כך, עם הפסולת בתוך התרווד יותך." פר ממשיך להתווכח, טוען כי אולי טעות היא, מזכיר את שמות אביו ודודו, אך הם הותכו כבר מזמן בתרווד. פר מבקש אורכה, להביא הוכחות להיותו הוא עצמו, ומתיך הכפתורים נענה באי רצון ומשחרר אותו - עד לפגישתם הבאה. ואכן, פר גינט, עם כל גאוותו העצומה ב"אני" שלו, שאינו תלוי באיש מלבד עצמו, הוא למעשה השתקפות בעיני כל מי שנקרה בדרכו. כל חייו הם התחזות, בדיה והעמדת פנים, וה"אני" שלו יוכל לבוא לידי ביטוי רק באהבת אמת, אהבתה האישה הנאמנה הממתינה לו בבקתה שביער.^[20]

פר אץ-רץ לחפש עד שיאשר את זהותו. קבצן ישיש פונה אליו לבקש נדבה, פר מסרב, אך הישיש מזהה אותו כנסיך פר ומזדהה לפניו כמלך דוברה, לפנים זקן רונדה, טרול עריץ ומושל בהרים, אך מלכותו נגזלה, הונו נשדד והוא רעב, בן-בלי-בית, קבצן נודד בדרכים. פר שש עליו - הנה העד שביקש. השניים מעלים זכרונות, פר מתנצל על משוגותיו מימים עברו, כשהיה צעיר וחם מזג, והטרול אומר לו, כי בחוכמה עשה כשדחה את כלתו, שמצאה לה אחר, אותו טרול שממנו גזל אז פר את שלוש הבוקרות. פר איננו מתעניין במשפחת חותנו לשעבר, ואך מבקש ממנו תעודה לאישור זהותו ובתמורה מבטיח לו כוס משקה. הטרול מסכים לעזור לו, אך מבקש טובה תחת טובה, ופר מתחמק בטענה כי אין לו כרגע מזומנים, ומזכיר לטרול את הוויכוח שהיה ביניהם, כשמלך דוברה רצה לנקר את עיניו כדי להפכו לטרול ולאלץ אותו לוותר על עצמו, אך פר התנגד בכל תוקף: "אהבה וכבוד, כל זה טוב - אך איני מוותר על עצמי! עצמותי היא אני, ואני - עצמי! אשר נא לי זאת אישור רשמי." אך הישיש מסרב להישבע שבועת-שקר, כי הרי פר לבש זנב טרול בביתו ואף שתה מי דבש. הוא ממשיך וטוען, כי הסיסמה שרשם אז לצד אוזנו של פר, "מה מבדיל בין אדם לטרול? - טרול אתה ודייך באשר הנך!" הפכה אותו לטרול, ואכן, פר חי כל חייו על פי סיסמה זו, ובזכותה היה לאיש גדול. פר מתנגד, זועם, מכחיש, אך הטרול שולף מכיסיו צרור עיתונים ומראה לו את הכתוב במאמר בעיתון הטרולים - "זנב וקרניים אינם העיקר, כי הטרול ניכר ב"דייך שלנו!" ומסכם: "אתה המשל לסיסמה שלנו!"
פר תוהה: וכי טרול אני? והישיש עונה: "אלא מה אתה, פר?" פר דוחה את דבריו כשטות והבל, מציע לו פרוטה ומסלקו מעליו. הישיש מספר לו, כי צאצאיו מתנכרים לו כולם, טוענים כי איננו קיים אלא בספרים, בדמיונות ושקרים. פר מנחם אותו, כי זו צרת רבים, אך הישיש מתלונן, כי לטרולים אין עזרה סוציאלית, וגם לא יאה למלך רונדה לפנות למושב זקנים...

בפרשת הדרכים מופיע מתיך הכפתורים ותובע מפר את התעודה, אך מבין מארשת פניו, שלא השיג אותה. לאחר דין ודברים, מסכים מתיך הכפתורים לדחות את גזר הדין עד לפרשת הדרכים הבאה, כדי לאפשר לפר למצוא כומר מוודה.

הוא ממשיך בדרכו. איש בא לקראתו עם מלכודת ציפורים בידו ופר חושב אותו לכומר, אך בשיחה ביניהם מסתבר, שמדובר בשטן בכבודו ובעצמו. השטן מציע לו חדר חם בביתו, אך פר מסתייג ומבקש אפשרות לעבוד בעתיד לדירה אחרת. לחיזוק טענתו הוא מונה את חטאיו הרבים - סחר עבדים, משלוח אלילים לסין, התחזות לנביא - אך השטן איננו מתרשם. פר מוסיף ושולף את מעשה הטבח שהטביע בים כדי להציל את נפשו, אך השטן מתנער ממנו: "סבור אתה, עת מחיר הדלק מאמיר יום-יום, נבזבז עליך אש גיהנום?", לא, חובבים כמוהו נידונים רק לתרווד. הוא מוסיף ומסביר לפר, כי רק מי שהיה הוא 'עצמו כל הימים, הוא חוטא של ממש, ולא פר ושכמותו. פר שואל לשמו של אותו איש, שבמעשיו השחיר את עצמו עד תום, ושומע, כי שם האיש הוא פר גינט. הוא משיב לשאלת השטן, כי לאחרונה ראה את פר גינט בכף התקווה הטובה, והשטן נחפז לשם בכל המהירות.
פר שמח שהוליך את השטן שולל והרחיקו מעליו, אך רוחו נופלת כשהוא חושב, כי איש לא יזכור אותו לאחר מותו. תהלוכת מתפללים עוברת בשירה, ופר אחוז פחד, אומר לעצמו, "הלא מת הייתי עוד לפני המוות".

בפרשת הדרכים, פונה מתיך הכפתורים אל פר גינט ותובע את הרשימה. פר מודה, שלא הצליח להשיג אותה ומתיך הכפתורים מודיע לו, שתמה האורכה. פר מצביע אל אור במרחק, בקתה, שממנה עולה קול שיר של אישה. פר אומר, כי שם ימצא את רשימת כל חטאיו. מתיך הכפתורים אוחז בידו ואומר לו להכין עצמו לשוב לביתו, אך פר אומר כי ביתו הנה הוא שם, לפניו, ומגרש את מתיך הכפתורים מלפניו, כי תרוודו לא יוכל להכיל את כל חטאיו. מתיך הכפתורים מסתלק ופר קרב לבקתה. באותו רגע יוצאת סולוויג מפתחה, נשענת על מקל, כמעט עיוורת, פניה מפויסים וספר תפילות בידה. פר כורע לפניה ומציג עצמו: "הנה החוטא, פסק דינו פסקי." סולוויג מאושרת, נושאת ברכה לאל, ובניגוד לדברי פר, מצהירה כי הוא לא חטא מעולם. מתיך הכפתורים מופיע ודורש את הרשימה. פר מבקש מסולוויג לזעוק חמס על כל חטאיו, אך היא מכירה רק בשמחה שהביא לחייה ומברכת על שובו כאשר הבטיח.
פר אומר לה, כי אבוד הוא אלא אם תוכל היא לפתור את החידה: איפה היה פר גינט מאז ראתה אותו לאחרונה? אם לא תדע את הסוד ופתרונו, יהיה פר אבוד לעד. סולוויג מחייכת: "היה היית באמונתי, בתקוותי ובאהבתי." פר מתרפק עליה והיא שרה לו שיר ערש ומרדימה אותו בחיקה. מתיך הכפתורים מזכיר לו, כי עוד ייפגשו על אם דרך אחרונה - ובכך תמו דבריו.^[21]

סוף המחזה

קלאוס ון דן ברג טוען, ש"פר גינט"

... הוא שדה מוקשים סגנוני: מקורותיו רומנטיים, אבל המחזה צופה גם את ההתפרקויות של המודרניזם העולה ובא. בכרוניקה של מסע פר מהרי נורווגיה למדבר הצפון-אפריקאי, ממזג סיפור העלילה הסינמאטי שירה עם סאטירה חברתית, וסצנות ריאליסטיות עם סוריאליסטיות. האירוניה של פרטים בודדים בתוך המון כללי מחדירה לסיפור של פר, סיפורם של שני אוהבים שאינם תואמים לכאורה - סולוויג, המסורה ללא שיור ופר השטחי, שהוא יותר משטח משקף מאשר דמות קוהרנטית. המסקנה הפשוטה ביותר שעשוי אדם להסיק מ"פר גינט" באה לביטוי בפרוזה הרהוטה של המחבר: "אם אתה משקר; האם אתה אמיתי?'"

בספרו "הקנון המערבי" קורא מבקר הספרות הרולד בלום תגר על הקריאה המקובלת של "פר גינט", בקביעה:

הרבה יותר מפאוסט של גתה, פר הוא הדמות האחת של המאה התשע-עשרה שיש בה הגדלות של הדמויות המפוארות ביותר של דימויי הרנסאנס. לדיקנס, לטולסטוי, לסטנדאל, להוגו, אפילו לבלזק אין ולו דמות אחת תוססת, שערורייתית, חיונית כל כך כמו פר גינט. הוא רק "נראה" תחילה כמועמד בלתי סביר לגדולה כזאת: "מה הוא בכלל", אנו אומרים, "סתם נער נורווגי שואג." - מרהיב בכוחו לצודד נשים, מעין משורר כוזב, נרקיסיסט, מאדיר-עצמו עד גיחוך, שקרן, מדיח ומפתה, אלוף בהונאה עצמית בומבסטית. אבל זו היא רק הטפת מוסר חסרת-ערך - דומה מדי למקהלה המלומדת הזועקת נגד ג'ון פלסטף. נכון, פר, שלא כפלסטף, איננו מפליא בשנינותו. אבל במובן התנ"כי, פר, הממזר המגודל, נושא את הברכה: עוד חיים.^[22]

בשנת 1906 הציגה אגודת הבמה הפרוגרסיבית של ניו יורק תמונות מתוך המחזה. ההפקה הראשונה של "פר גינט" בארצות הברית נפתחה בבית הגרנד אופרה של שיקגו ב-24 באוקטובר 1906, בכיכובו של השחקן הנודע ריצ'רד מנספילד באחד מתפקידיו האחרונים לפני מותו. ב-1923 שיחק ג'וזף שילדקראוט בתפקיד פר גינט בברודוויי, בהפקה של גילדת התיאטרון, עם סלנה רויל, הלן וסטלי, דאדלי דיגס ומי שיהיה בהמשך לשחקן קולנוע, אדוארד ג'י רובינסון. ב-1944, באולד ויק, הופיע ראלף ריצ'רדסון בתפקיד, בחברת כמה מגדולי השחקנים הבריטיים של אותם ימים בתפקידים משניים או קטנים, בהם סיביל ת'ורנדייק כאוזה ולורנס אוליבייה כמתיך הכפתורים. ב-1951 הגשים ג'ון גרפילד את משאלתו לככב בהפקת ברודוויי, שבה הופיעה מילדרד דאנוק כאוֹזֶה. הפקה זו לא נחלה הצלחה, ויש אומרים שתרמה למותו של גרפילד בגיל 39.

בקולנוע, שנים לפני שהיה לכוכב-על, שיחק צ'ארלטון הסטון בן השבע-עשרה בתפקיד פר בגרסת סטודנטים של סרט אילם דל-תקציב על פי המחזה בשנת 1941. מכל מקום, מעולם לא נוצרה גרסה שלמה של "פר גינט" בסרט מדבר באנגלית אף כי היו כמה הפקות טלוויזיה, וסרט מדבר הופק בגרמנית ב-1934 (אנ').

ב-1957 הפיק אינגמר ברגמן גרסה בימתית באורך חמש שעות^[23] של "פר גינט" בתיאטרון העירוני של מאלמה, שוודיה, עם מקס פון סידוב בתפקיד פר גינט. ברגמן חזר והפיק את המחזה כעבור 34 שנים,^[24] בתיאטרון הדרמטי המלכותי של שוודיה, הפעם עם בריה אלסטדט בתפקיד הראשי. ברגמן בחר שלא להשתמש במוזיקה של גריג, וגם לא ביצירה המודרנית יותר של האראלד סוורוד, אלא במוזיקת עם נורווגית מסורתית, וגם בה רק בצמצום.

ב-1993 כיכב כריסטופר פלאמר בגרסה קונצרטית משלו למחזה^[25] עם התזמורת הסימפונית של הרטפורד, קונטיקט. הייתה זו גרסת ביצוע חדשה ושיתוף פעולה של פלאמר והמנהל המוזיקלי של תזמורת הרטפורד, מייקל לנקסטר. פלאמר חלם זה מכבר להופיע בתפקיד הראשי בהפקת במה מלאה של המחזה, אבל הדבר לא עלה בידו. ההפקה של 1993 לא הייתה גרסה בימתית מלאה, אלא גרסה קונצרטית מצומצמת ביותר, עם קריינות של פלאמר, שגם שיחק בתפקיד הראשי, ועם מוזיקת הליווי של אדוורד גריג במלואה. הגרסה הזאת כללה מקהלה ותפקידי שירה לסופרן ומצו סופרן. פלאמר ביצע שוב את הגרסה הקונצרטית ב-1995 עם התזמורת הסימפונית של טורונטו בניצוח לנקסטר. ההפקה של 1995 שודרה ברדיו קנדה. היא לא הוצגה מעולם בטלוויזיה ולא הוצאה למכירה על תקליטור.

אלכס ג'נינגס זכה בפרס אוליבייה כשחקן הטוב יותר לשנים 1996/1995 על הופעתו בהפקת "פר גינט" של הלהקה השייקספירית המלכותית.

ב-1999 ביים בראהם מאריי הפקה של תיאטרון הרויאל אקסצ'נג' במנצ'סטר עם דייוויד תרפול כפר גינט, ג'וזט בושל-מינגו כסולוויג ואספן שנברג כמתיך הכפתורים.

בשנת 2000 העלה התיאטרון המלכותי הלאומי גרסה שהתבססה על תרגום המחזה משנת 1990 בידי פרנק מקגינס.^[26] בהפקה זו הופיעו שלושה שחקנים בתפקיד פר: צ'יווטל אג'יופור כפר הצעיר, פטריק או'קיין כפר בהרפתקאותיו באפריקה, וג'וזף מרסל כפר הזקן. לא זו בלבד, שהשימוש בשלושה שחקנים בתפקיד אחד היה יוצא דופן כשלעצמו, אלא שהשחקנים היו חלק מצוות "עיוור צבעים": אג'יופור ומרסל הם שחורים, ואו'קיין לבן.^[27]

ב-2001, בקונצרטי הפרומס של ה-BBC, ביצעו התזמורת הסימפונית של גוטנבורג וזמרי שירות השידור הבריטי, בניצוח מנפרד הונק, את המוזיקה הנלווית למחזה במלואה, בנורווגית עם קריינות אנגלית מפי סיימון קאלו.^[28]

ב-2006 ביים אובה יאנסן סרט טלוויזיה נורווגי בשם "Peer Gynt". יאנסן גם כתב את התסריט על פי המחזה של איבסן. בתפקיד פר גינט שיחק רוברט סטאדלובר, עם סוזאן-מארי וראגה כאוזה וקרולין הרפורת' כסולוויג.^[29]

• הבימה, הצגת בכורה: 2 ביוני 1952, בתפקיד פר: שמעון פינקל^[30]
• "פרגינט יצא למסעיו", התיאטרון הערבי-עברי ביפו ובית הספר לאומנות הבמה של מכללת סמינר הקיבוצים, אוקטובר 2003, בימוי יגאל עזרתי^[31][32]
• הקאמרי, עונת 12–2013, עיבוד ובימוי עידו ריקלין
• אנסמבל עיתים, אוגוסט 2015, בימוי רנה ירושלמי, אולם נחמני, תל אביב
• אנסמבל עיתים, בימוי נעם אז"ר, בתפקיד פר: נעם אז"ר, זוכה פרס קיפוד הזהב

• פר גינט (גריג)
• פר גינט (פארק פסלים)

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פר גינט

• עותק של המחזה "פר גינט" מתוך ויקיטקסט האנגלית
• התזמורת הסימפונית ירושלים מבצעת את "בוקר", מתוך אתר יוטיוב
• יוסי גרבר מקריא את פר גינט, בליווי המוזיקה של גריג, חלק א'. קיים ביוטיוב גם חלק ב'.
• פר גינט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מרט פרחומובסקי, פר גינט: חוויה תובענית, אך משתלמת, באתר הארץ, 17 באוגוסט 2015
• האוניברסיטה הפתוחה, "החוויה התיאטרונית, מבוא לדרמה ולתיאטרון", זמירה הייזנר, קרין חזקיה, ניתוח פר גינט (עמ' 268-241)
• חברת איבסן הנורווגית, ניתוח המחזה, פר גינט" (באנגלית)
• אנציקלופדיה.קום/אמנויות/כתבי-עת חינוכיים/פר גינט
• לילהאמר, נורווגיה - תרבות, מורשת ואטרקציות. ההיסטוריה של פר גינט מאת הנריק איבסן
• ג'יימס מקפארלן, הקדמה לתרגום "פר גינט", הוצאת אוניברסיטת אוספורד
• תקציר וניתוח קצר של "פר גינט"