רשימת פועלי ישראל

רפ"י

מדינה	ישראל ישראל
שם רשמי	רשימת פועלי ישראל
מנהיגים	דוד בן-גוריון
תקופת הפעילות	1965–1968 (כ־3 שנים)
אפיון	מרכז-שמאל
אידאולוגיות	סוציאל-דמוקרטיה, ציונות
כנסות	6, 9 - 11
ממשלות	ממשלת ישראל השלוש עשרה
אותיות	כא
שיא כוחה	10 מנדטים (1965)
נוצרה מתוך	מפא"י
התמזגה לתוך	העבודה
מיקום במפה הפוליטית	מרכז-שמאל
צבעים רשמיים	כחול

רשימת פועלי ישראל (רפ"י) הייתה מפלגה ישראלית בראשותו של דוד בן-גוריון שפעלה בין השנים 1965 ל-1968 וצורפה לממשלתו של לוי אשכול בזמן מלחמת ששת הימים.

רפ"י הוקמה בשנת 1965, לפני הבחירות לכנסת השישית, על ידי יוצאי מפלגת פועלי ארץ ישראל, ובראשם דוד בן-גוריון. הסיבה העיקרית להקמת רפ"י, כפי שהוצגה על ידה ועל ידי בן-גוריון, הייתה שלוי אשכול, יורשו של בן-גוריון בתפקיד ראש ממשלת ישראל, סירב להיענות לדרישת בן-גוריון שלא לקבל את הזיכוי שהעניקה ועדת שרים לפנחס לבון מן האחריות על "העסק הביש", מבלי שהדבר ייחקר בוועדת חקירה משפטית.

בנוסף לכך, ברקע הדברים עמד המאבק הבין דורי במפא"י - תחושת המנהיגים בני דור העלייה השלישית כי לפיד ההנהגה עובר מדור בני העלייה השנייה כדוד בן-גוריון, אל ה"צעירים" כשמעון פרס ומשה דיין מבלי שניתנה להם האפשרות להשמיע את קולם ולקבל את הנהגת המדינה.

על אף שרבים מתומכי המפלגה צפו כי תצליח לגרוף קולות רבים, הם נחלו אכזבה מתוצאות הבחירות לכנסת השישית. רפ"י זכתה בעשרה מנדטים והייתה לסיעת אופוזיציה. ערב מלחמת ששת הימים הצטרפה הסיעה לקואליציה, ומשה דיין מונה לשר הביטחון בממשלתו של לוי אשכול. בינואר 1968 התאחדה רפ"י עם מפא"י ועם אחדות העבודה - פועלי ציון במסגרת מפלגה חדשה, "מפלגת העבודה". בכך חזרו רוב חברי רפ"י למסגרת מפלגתית משותפת עם חברי מפא"י. דוד בן-גוריון לא הצטרף לאיחוד, והקים את "הרשימה הממלכתית", שלאחר מותו נמנתה עם המפלגות שהקימו את הליכוד (חירות, הליברלים, הרשימה הממלכתית, המרכז החופשי והתנועה (הבלתי מפלגתית) למען א"י השלמה).

על אף שתקופת קיומה של רפ"י כמפלגה עצמאית הייתה קצרה, עם הפעילים בה נמנו דמויות בולטות בתולדות מדינת ישראל כדוד בן-גוריון, שמעון פרס, משה דיין ויצחק נבון. יש הרואים במפלגה "מפלגת אווירה", אשר כמפלגות דומות - ד"ש ומפלגת המרכז, גוועה זמן קצר לאחר הקמתה, עם שוך הסערה שהביאה לייסודה. נראה כי בשנת 1965, עת נוסדה המפלגה קצרת הימים, לא היה הציבור בשל עדיין לסיום ההגמוניה של מפא"י במוסדות המדינה, הגמוניה שהחלה בשנות השלושים. כתריסר שנים לאחר מכן חל השינוי הזה עם המהפך, אשר הדיח מן השלטון את מפלגות הפועלים ההיסטוריות, ובהן את שרידי רפ"י, והעלה לשלטון את הליכוד, ובתוכו שרידים אחרים של רפ"י.

בחמש עשרה שנות קיומה הראשונות של מדינת ישראל, היה דוד בן-גוריון הדמות הדומיננטית ביישוב העברי ובמדינה. בן-גוריון כראש מפא"י שלט במדינה ביד רמה. גם בתקופה שבה פרש מן החיים הפוליטיים, היווה ביתו בשדה בוקר מקום עלייה לרגל לפוליטיקאים והאמונה שרווחה באותם ימים (כמו גם אצל חוקרי התקופה) הייתה שחלק ניכר מן ההחלטות הפוליטיות והמדיניות במדינה התקבלו בשדה בוקר ולא בירושלים.

לקראת סוף שנות החמישים החלו להתגבש במפא"י שתי קבוצות, אשר חזו את היום שבו יפרוש בן-גוריון באופן סופי וניסו לשפר את מעמדן במפלגה ובממשלה, על מנת לקבל את חלק הארי בירושתו של בן-גוריון. קבוצות אלו נחלקו באופן גס לפי גיל. ה"ותיקים", בעיקר אנשי "העלייה השלישית" ושרידי "העלייה השנייה", ניצבו מול "הצעירים", תומכי בן-גוריון ברובם. הדעות חלוקות בנוגע לעומק ההבדלים האידיאלוגיים בין ה"וותיקים" ל"צעירים". ה"צעירים" נטו פחות להשקפות הסוציאליסטיות המסורתיות ונקטו בדרך כלל בעמדה "אקטיביסטית" יותר (אם כי היו בין ה"וותיקים" נצים כפנחס לבון וגולדה מאיר ובין ה"צעירים" היו גם בעלי נטיות פחות נציות).

בן-גוריון היה איש העלייה השנייה. במהלך שנותיה הראשונות של המדינה צמחה תחת הנהגתו קבוצה של אנשי העלייה השלישית, אשר שלטה בעמדות מפתח, ובתהליך ארוך הפכה להנהגה אלטרנטיבית להנהגתו של בן-גוריון. בין בן-גוריון לבין חברי הקבוצה התפתחה טינה רבת שנים, אם בשל יחסו של בן-גוריון למשה שרת, שאת רגליו דחק מן הממשלה, ואם בשל העסק הביש שעירב את אחד החברים הבולטים בקבוצה, והוביל אותו שוב ושוב למסלול התנגשות אישי עם בן-גוריון.

ניתן להסביר את ההבדלים הפרסונליים בין בן-גוריון ובין אנשי "העלייה השלישית" כנובעים מההבדלים בין הפרופיל של איש העלייה השנייה והפרופיל של איש העלייה השלישית. אנשי העלייה השנייה, נולדו ברובם בשנות השמונים המאוחרות של המאה ה-19, ובאו ברובם מבלארוס וצפון אוקראינה. הם היו ברובם בעלי השכלה אקדמית, ונטו לעיסוקים שברוח. מעת שהגיעו לארץ היו הגורם הדומיננטי בשליטה במוסדות תנועת העבודה, במוסדות היישוב ולבסוף במדינת ישראל.

לעומתם, אנשי העלייה השלישית, נולדו כעשור ואף למעלה מכך לאחר חברי העלייה השנייה, ובאו ממקומות שונים, לעיתים מפולין או ממזרח האימפריה האוסטרו הונגרית, מגליציה. הישגיהם כקבוצה היו מרשימים, ועלו אף על הישגי קודמיהם, אנשי העלייה השנייה. ייסוד גדוד העבודה וייסוד ההסתדרות הם שניים מן הבולטים בשורת הישגים. אנשים אלו לא היו אנשי רוח בולטים כקודמיהם, ולא הצליחו להצמיח מתוכם הוגי דעות מרכזיים כדוגמת ברל כצנלסון. אפיונם הכללי הוא כאנשי מעשה שלא ניחנו ביכולת דיבור מרשימה, או באינטלקט חד, אך כיחידים וכקבוצה נחנו ביכולת ארגון וביכולת פוליטית, שהיו לסימן ההיכר שלהם. עם קבוצה זו נמנו, בשנות החמישים, גולדה מאיר, מרדכי נמיר, זלמן ארן, פנחס ספיר ופנחס לבון. אנשים אלו ראו בעיניים כלות כיצד מחזיק בן-גוריון במוסרות השלטון זה למעלה מעשור, ומטפח לצידו קבוצת "צעירים" המיועדים לרשת את ההנהגה, כאשר כוחה של הביולוגיה, כמו גם ההתפרקות מהערכים שבהם החזיקו בתקופה שקדמה לקום המדינה ובתקופת ראשית ימי המדינה, יביאו לכך שאיש מהם לא יגיע להנהגת המדינה. לקבוצה זו לא היה מנהיג טבעי. פנחס לבון, אשר סיפק לקבוצה את הברק האינטלקטואלי ואת המניע האישי, לא יכול להנהיג את הקבוצה בשל "העסק הביש", ואילו השאר, גם בשנות השישים לחייהם, נחשבו כ"צעירים" ו"בלתי מנוסים".

אל מול אנשי העלייה השלישית, עמד דור "הצעירים". המדובר באנשים שנולדו בשנות העשרה ובשנות העשרים של המאה ה-20, ואשר היו בני גיל עשרים עד שלושים כאשר קמה המדינה, ובסוף שנות החמישים היו בתחילת שנות הארבעים לחייהם. דמויות בולטות בקרב ה"צעירים" היו שמעון פרס, אשר שימש בכהונת סגן שר הביטחון לאחר שהיה שנים רבות מנכ"ל משרד הביטחון, והיה נתון בסכסוך עם גולדה מאיר וקבוצתה, משה דיין, רמטכ"ל מבצע קדש וכן טדי קולק, אבא אבן, יצחק נבון ואחרים.

תחושתם של "הצעירים" היא כי הם הדור שחושל בקרב, הם הדור שהקים בדמו את המדינה, וכי השולטים במנגנון המפלגתי הם "ירחמיאלים" (כלשון התקופה) שעבר זמנם. בוועידה של "הצעירים" בדצמבר 1958, מעט לפני מסע הבחירות לכנסת הרביעית, נשא דיין נאום, ובו פירש באופן בלתי משתמע לשתי פנים, את עמדת "הצעירים" כנגד "דור הביניים":

האם הנוער הישראלי שבחמש עשרה השנים האחרונות זחל בין קוצים וסלעים עם רובה ביד, נלחם במטוסים ובאוניות משחית, בשתי מלחמות, ב-1948 במלחמת הקוממיות, וב-1956 במבצע קדש, מבין פחות את בעיית העם היהודי מאלה היושבים זה עשרים שנה בקומה החמישית של הוועד הפועל או במקום אחר?

הנאום חולל סערה. פנחס לבון השיב לדיין במילים חריפות, גינה את הנאום שנשא דיין כנאום מיליטריסטי ותאב שלטון, ועל הצעירים אמר:

יש המנסים להגדיר את קלוב הצעירים כחבורה פביאנית, אבל אין בו אף אחד מסימנים שציינו את הפביאנים, שהיו בעלי יכולת אינטלקטואלית גבוהה, נאמנים לדמוקרטיה וללא תאוות שלטון.

בכך סומנו קווי המאבק האידאולוגיים והאישיים, בין אלו שראו עצמם כשומרי הגחלת של ערכי תנועת העבודה ונתפסו על ידי הצעירים כעסקנים שזמנם חלף, לבין אלו שתפסו את עצמם כמייצגי הדור הצעיר וכמקימיה האמיתיים של המדינה (בדומה לסופרי דור תש"ח) ונתפסו כחבורת לובשי מדים, שברצונם להשתלט על המוסדות שהוקמו בעמל רב. הוויכוח הסתיים בשנת 1958 בכך ששני הצדדים נצרו את נשקם, וניגשו ביחד למערכת הבחירות, שהייתה מוצלחת ביותר. אך ברקע הדברים המשיכו ללחוש גחלי המחלוקת, ככל שהמאבק על משרות הנהגה החריף, וככל שגילו של בן-גוריון התקדם והלך.

אין לדעת לאן היה מגיע סכסוך זה, אלמלא אופיו העיקש של בן-גוריון, אשר טען כי הוא מנהל מאבק עקרוני ויש לברר עובדות במסגרת ועדת חקירה משפטית ולא בוועדת שרים, בעוד הציבור הרחב, כולל אנשים ממפלגתו, סבר כי הוא שם לו לדגל ולמטרה את חשיפת חלקו של לבון ב"עסק הביש". עניין זה, שאינו שולי כלל ועיקר, הפך אצל בן-גוריון לאובססיה אישית, אשר הייתה מניע עיקרי לפעולותיו ומהלכיו משנת 1960 ואילך. "הצעירים" הרתומים לעגלתו הפוליטית של בן-גוריון, נאלצו אף הם להפוך עניין זה לדגלם.

"העסק הביש" אירע בשנת 1954, בעת שבן-גוריון פרש לשדה בוקר, משה שרת כיהן כראש הממשלה ופנחס לבון - שר הביטחון. לצעירים יהודים שפעלו במחתרת במצרים ניתנה הוראה להטמין פצצות במוסדות מערביים על מנת ליצור סכסוך בין מצרים ובין ארצות הברית ובריטניה ולמנוע את הלאמת תעלת סואץ. הפעולה נסתיימה במעצרם של הצעירים - חלקם הוצאו להורג, וחלקם שהו שנים ארוכות במאסר. אף שפרטי הפרשה היו חסויים במשך שנים, השאלה "מי נתן את ההוראה?" ריחפה מעל הפוליטיקה הישראלית כצל מאיים. לבון התפטר מתפקיד שר הביטחון, אך המשיך לטעון בתוקף כי לא נתן את ההוראה. בן-גוריון, שהחליף את לבון כשר ביטחון, ולאחר מכן את שרת כראש הממשלה, הגיע בהדרגה (בעקבות ידיעות שקיבל על הוראות דומות אחרות של לבון שסוכלו על ידי דיין ופרס בטענה שאינן ניתנות לביצוע) ככל הנראה, למסקנה כי, לבון אכן נתן את ההוראה, אולם עמדתו המוצהרת הייתה כי אין לחייב (או לזכות) את לבון באחריות למתן ההוראה ללא חקירה משפטית. הפרשה עברה מספר גלגולים ומספר חקירות. הכוח המניע מאחורי העלאת העניין שוב ושוב, היה, תביעתו החוזרת של לבון לקבל זיכוי מאחריות ל"עסק הביש". באוקטובר 1960 הגיעו העניינים לכלל משבר, לאחר שבן-גוריון תבע הקמת ועדת חקירה משפטית לבדיקת העניין. ביוזמת שר המשפטים פנחס רוזן, ובמעורבותו מאחורי הקלעים של לוי אשכול הוקמה ועדה של שבעה שרים, שכונתה "ועדת השבעה" בראשותו של רוזן. לדברי רוזן בישיבת הממשלה, הוועדה "תחליט, לעת עתה על הפרוצדורה" והוסיף כי ייתכן שתוכל לומר את המלה האחרונה. אומנם, רוזן מפקפק אם כך יהיה, אבל זה ייתכן. בן-גוריון ניהל את הישיבה בה הוחלט על הקמת הוועדה, אולם, לא השתתף בדיון ובהצבעה. ברור היה כי אם יטוהר לבון, יהיה זה ניצחון אנשי דור הביניים על הצעירים ויאפשר לדחוק אותם לפינה. מבחינה פוליטית, היה המראה של לוי אשכול, המעביר בממשלה הצעה בניגוד לדעתו של בן-גוריון, איתות להחלשות מעמדו של בן-גוריון במפא"י ולאפשרות סיום קרוב של ימיו בראשות הממשלה.

ב-25 בדצמבר מסרה הוועדה את הדו"ח לבן-גוריון, ובו קבעה מפורשות כי "לבון לא נתן את ההוראה והמעשה לא בוצע בידיעתו". הדבר יצר משבר ממשלתי חריף. בן-גוריון יצא ל"חופשה" וב-31 בינואר 1961 התפטר מראשות הממשלה. אנשי מפא"י, שחששו לפעול ללא מנהיגם, הדיחו את לבון מתפקידו כמזכיר הכללי של ההסתדרות. בחירות חדשות, הבחירות לכנסת החמישית, נערכו באוגוסט. הממשלה החדשה שהוקמה לא נשענה על הרוב הגדול שהיה לממשלה הקודמת, והייתה תלויה בשותפים קואליציוניים שיכלו להפילה. לוי אשכול הוא שהביא להקמת הממשלה, והיה לבעל תפקיד מפתח. בן-גוריון, שעמד בראש הממשלה החדשה נראה מותש ונקמני. הממשלה והעומד בראשה התקשו להתמודד עם הבעיות שעמדו לפיתחה של מדינת ישראל - משבר המדענים הגרמנים במצרים, המאבק עם ארצות הברית בעניין הכור הגרעיני בדימונה ובעיות נוספות. מעל לכל אלו ריחפה "הפרשה" כעניין בלתי פתור, כנושא שנקבר באופן זמני, אך עדיין לא הגיע לכלל מיצוי.

ב-16 ביוני 1963 התפטר בן-גוריון מראשות הממשלה, ונשאר חבר בכנסת. הוא נימק את התפטרותו ב"מניעים אישיים". נראה כי המדובר בהצטברות גורמים, ובהם "הפרשה". ישנה גרסה כי אחת הסיבות להתפטרות הייתה לחץ כבד מממשל קנדי שחשף את התוכנית הגרעינית הסודית של ישראל והפעיל לחץ לא מתון בנושא זה. למחליפו של בן-גוריון מונה לוי אשכול. אשכול, שמזה זמן רב סומן כ"איש שיהיה ראש ממשלה" (כפי שהכריזה כותרת ראיון בעיתון ידיעות אחרונות עם אשכול, כשבוע לפני התפטרות בן-גוריון) היה אמנם מאנשי "דור הביניים", אך נחשב לנאמנו של בן-גוריון ולממשיך דרכו. אשכול מינה את פנחס ספיר לשר האוצר, התפקיד בו נשא הוא בטרם מונה לראש ממשלה, אך כבן-גוריון, שמר לעצמו את תואר "שר הביטחון".

תדמיתו של אשכול הייתה של עסקן אפרורי, מאלו "היושבים בקומה החמישית". המועמדים הטבעיים למשרת שר הביטחון היו שמעון פרס ששימש שנים רבות כמנכ"ל המשרד, ולאחר מכן כסגן שר הביטחון, ושהיה בעל שורת הישגים ביטחוניים, ובמיוחד קידום הקשרים הביטחוניים עם צרפת והקמת הכור בדימונה, ומשה דיין, רמטכ"ל מבצע קדש, ובאותם הימים האישיות הביטחונית הראשונה במעלה. השארת תיק הביטחון בידי אשכול סימנה להם, כמו גם לבני דורם, כי דרכם אל ההנהגה חסומה, כל עוד דורו של אשכול, דור העלייה השלישית, בין החיים.

בתחילה התפטר דיין, אך לאחר משא ומתן חשאי שב לממשלת אשכול, "על מנת למנוע זעזועים", בתפקיד שר החקלאות. פרס המשיך בתפקיד סגן שר הביטחון.

אנשי "דור הביניים" ביצרו את מעמדם. זלמן ארן חזר לשרת בממשלה כשר החינוך והתרבות, פנחס ספיר מונה לשר האוצר, לאחר ששימש בתפקיד שר המסחר והתעשייה, וגולדה מאיר אף היא הייתה בעלת השפעה רבה. פרט לאבא אבן שמונה לסגן ראש הממשלה, נותרו "הצעירים" בעלי השפעה מועטה, רגליהם נדחקו, ומנהיגם, בן-גוריון, היה מחוץ למעגלי ההשפעה הפוליטיים.

פרישתו של בן-גוריון שפורשה כתוצאה של "הפרשה" איפשרה לו להשקיע את עיקר מאמציו בעניין זה, שהפך למעין דיבוק אישי. באוקטובר 1964 שב בן-גוריון והעלה את הנושא באוזני ראש הממשלה לוי אשכול, זאת על סמך בדיקתם של העיתונאי חגי אשד, עורך הדין אהרן חטר-ישי (לשעבר הפרקליט הצבאי הראשי) ועורך דין יצחק טוניק (לשעבר התובע הצבאי הראשי ולעתיד ראש לשכת עורכי הדין בישראל ומבקר המדינה), כי ועדת השבעה עיוותה את הדין. הייתה זו יריית הפתיחה במאבק שעתיד היה לפלג את מפא"י, ולהביא להקמת רפ"י, אך קדם לה מאבק ממושך מאחורי הקלעים.

אשכול, אשר עם מינויו לראשות הממשלה פעל בתיאום עם בן-גוריון ולפי הקווים שהתווה, הלך והתרחק מבן-גוריון. עם הצגת ממשלתו בכנסת, ב-24 ביוני 1963, הכריז אשכול כי הממשלה היא "ממשלת המשך" ודיבר על בן-גוריון במילים חמות כ"אחד מגדולי החזון וההגשמה של עמנו בכל הדורות", אך עד מהרה החל לפעול באופן עצמאי, ועורר עליו את זעמו של בן-גוריון. פעולות כפיוס עם תנועת חרות, שנואת נפשו של בן-גוריון האחראי לסיסמה "בלי חרות ומק"י" שבאה לידי ביטויה הבולט בהעלאת עצמות ז'בוטינסקי וקבורתו בטקס ממלכתי, הראו עד כמה התרחק אשכול מבן-גוריון.

הקרע הסופי הגיע בעת שנדונה הליכה ברשימה משותפת לכנסת עם אחדות העבודה, מה שעשוי להביא לצירופה למפא"י ואולי לחיזוק מעמדו של לבון ואף להשבתו למפא"י יחד עם קבוצת "מן היסוד". צירוף אחדות העבודה - פועלי ציון למפא"י היה צפוי גם לחזק את בני דור הביניים במפא"י במספר משמעותי של אישים, שהיו זהים עמם מבחינת הגיל או ההשקפה הפוליטית - ישראל גלילי, יצחק בן-אהרן, ישראל בר-יהודה ומשה כרמל וכן היה הדבר מביא לקדמת הבמה הפוליטית את יגאל אלון, יריבם המר של "הצעירים" במפא"י, ומתחרה על ההנהגה העתידית.

ככל הנראה, הפריעה לבן-גוריון ההתחברות לאחדות העבודה מן הסיבות המנויות לעיל, אולם, הפגיעה העיקרית הייתה בציפור נפשו של בן-גוריון, שינוי שיטת הבחירות, לה הטיף זה מכבר, אשר האיחוד בין אחדות העבודה ובין מפא"י הביא, למעשה, לזניחתה. כאשר פנה בן-גוריון אל אשכול בעניין "הפרשה" באוקטובר 1964 כבר היו השניים מסוכסכים, ובעלי היסטוריה קצרה אך רועמת של חילופי מכתבים זועמים, האשמות ומאמרים משמיצים.

כאמור באוקטובר 1964 חידש בן-גוריון את המאבק. חמוש בדו"ח המשפטנים, פנה בתחילה לאשכול, ולאחר מכן לשר המשפטים, דב יוסף, כי יחקרו הן את השאלה "מי נתן את ההוראה" והן את "ועדת השבעה". אשכול, שהיה הרוח החיה מאחורי כינוס "ועדת השבעה", לא יכול היה להסכים לכך.

על פי ההיסטוריון שבתי טבת, בספרו "עונת הגז", נבעו חילוקי הדעות בין אשכול ובין בן-גוריון בעניין זה, מן העובדה שידידתו האינטימית של אשכול, דליה כרמל, אשר שימשה בזמן שירותה הצבאי כמזכירתו של בנימין גיבלי, סיפרה לאשכול כי זייפה מסמך, לבקשתו של גיבלי, אשר שימש כבסיס לזיכויו של גיבלי בוועדות השונות, ולהטלת האשמה על לבון. אשכול לא רצה לספר זאת באופן מפורש לבן-גוריון, אלא רמז כי "אחד מסר לו סוד, שהוא משנה כל הדבר", ובן-גוריון מצידו סבר כי "אם רק הוא שמע סוד - אינו קיים בשביל העולם".

לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה, מרדכי בן זאב, חיווה דעתו כי ועדת השבעה קיבלה על עצמה לקבוע עובדות בעניין שנוי במחלוקת מבלי שיהיה לה מעמד שיפוטי המוכר בחוק, וכי חוות דעתה אינה בעלת ערך מעבר להבעת דעתם האישית של השרים שהרכיבו אותה, החל בן-גוריון במאמצים לכנס את מרכז מפא"י על מנת שיחליט על חידוש החקירה.

משראה אשכול כי נראה שמרכז המפלגה יחליט על חידוש החקירה, נקט בצעד דרמטי, וב-15 בדצמבר 1964 הודיע על התפטרותו מתפקיד ראש הממשלה, שכן אינו חופשי להחליט ברצונו בעניין ממלכתי, הוא הקמת ועדת חקירה משפטית. ההתפטרות טרפה את קלפיו של בן-גוריון. עתה סירב בן-גוריון להופיע בפני מרכז המפלגה שכן "לא אשחית דברי על אוזן לא שומעת". שרי מפא"י ראו כי הם נדרשים לבחור בין עמדתו של בן-גוריון, שהיא בבחינת "יקוב הדין את ההר", לבין עמדתו של אשכול. רובם בחרו באשכול. לאחר הפצרות השרים, ולאחר שנשיא המדינה הטיל על אשכול להרכיב ממשלה, שב אשכול והרכיב את הממשלה, בהרכבה הקודם, בתוך שבוע ימים לאחר התפטרותו.

עתה נותר לבן-גוריון רק פורום אחד שבפניו יכול להביא את עניינו, והוא ועידת מפא"י. כבר עם כינוס הוועידה התברר כי אנשי בן-גוריון הם במיעוט. מאמציו של "ממליך המלכים" במפלגת העבודה, שרגא נצר, להביא לכדי פשרה בין הניצים, נתקלו בחומה של סירוב מטעם אנשי הרוב, שראו הזדמנות להסיט מדרכם את מתנגדיהם. אנשי המיעוט, ביניהם משה דיין, שמעון פרס, יוסף אלמוגי, אבא חושי ואחרים לא כללו את כל מחנה "הצעירים" וכמה מנאמניהם לא עמדו לצידם, כאבא אבן, אריה אליאב, אברהם עופר ואשר ידלין. בפגישה דרמטית במלון "שרתון" בתל אביב, עשה אף נשיא המדינה, זלמן שזר, מאמץ להביא לפיוס בין אשכול ובין בן-גוריון, אך נכשל בכך.

בוועידה עצמה נשאו אישים מרכזיים במפלגה דברים חריפים ביותר כנגד בן-גוריון. משה שרת, אשר היה על ערש דווי, הגיע על כיסא גלגלים, ונשא נאום חריף נגד המנהיג בן ה-79. בסיומה של הוועידה נשא אשכול נאום שבו קרא להפסיק את העיסוק ב"פרשה" ולהקים את המערך החדש. הוא קרא לבן-גוריון - "תן לי אשראי!" בסיום הוועידה הצביעו רוב הצירים כנגד הצעת בן-גוריון לבירור "הפרשה" בוועדת חקירה משפטית. הוועידה עסקה אף בעניין המשא ומתן עם אחדות העבודה. הצעת אנשי המיעוט הייתה כי המשא ומתן ינוהל בתנאי שתהיה הסכמה כי הדבר לא יפגע ביוזמה לשינוי שיטת הבחירות. גם הצעה זו נדחתה ברוב קולות.

היה ברור כי עתה הייתה מפלגת השלטון בשלה לתת גט כריתות למנהיגה מזה שלושים שנה, אך בן-גוריון עדיין לא ויתר. ב-3 ביוני 1965 העמיד בן-גוריון את עצמו כמועמד המפלגה לראשות הממשלה, אך מרכז מפא"י בחר ברוב גדול דווקא את אשכול.

הסכסוך בין אשכול ובין בן-גוריון, הביא בסוף מאי 1965 לפרישתם של יוסף אלמוגי ושל שמעון פרס מן הממשלה, לאחר שמשה דיין כבר היה מחוץ לממשלה מאז חודש נובמבר 1964.

ב-26 במאי 1965 נערך כנס של אנשי "המיעוט", באביחיל. יזהר סמילנסקי אשר היה הנואם המרכזי, הזהיר מפני "הרתיעה מוויכוח פומבי וחופשי, אי הסובלנות, להיפטר מבעלי דעה אחרת". על אף שמינויו של אשכול כמועמד מפא"י לראשות הממשלה היה עדיין רחוק מספר ימים, נראה כי כלה ונחרצה עם חברי המיעוט לפרוש ממפא"י.

חילופי הדברים בין בן-גוריון ובין אשכול הפכו לקשים ואישיים. בישיבת מזכירות מפא"י ב-13 במאי אמר אשכול על בן-גוריון כי "יש דברים שהאיש הזה, איתו עבדתי בממשלה 12 שנים, לא היו בסדר אצלו, אבל הוא אינו מגלה הכל. משום כמה נימוקים, ובעיקר משום כבוד עצמנו, וכבוד חמישים השנים, ואף למעלה מחמישים שנים, לא אטפל בזה". הדברים נוצלו לניגוח פוליטי של התנועה המפורדת כפי שבא לידי ביטוי בהצעתו של מנחם בגין מנהיג חרות, לפיה תוקם ועדת חקירה ממלכתית "לחקור הדברים שלא בסדר אצל ראש הממשלה הראשון, לפי דבריו של ראש הממשלה הנוכחי".

לקראת ראשית חודש יולי, כבר היו אנשי "המיעוט" מגובשים, ואף חילקו ביניהם את התפקידים במפלגה העתידית. כהצעת פשרה ברגע האחרון הועלתה מועמדותו של חיים צדוק לראשות הממשלה, במקום בן-גוריון ואשכול, אך הצעה זו לא הגיעה לשלבים מעשיים.

ב-29 ביוני, לאחר ישיבה שהתקיימה בביתו של בן-גוריון, הייתה המפלגה החדשה עובדה מוגמרת. על אף שאנשיה טענו כי אינם מקימים מפלגה חדשה, וכי הם מפא"י "האמיתית", קמה ונהייתה המפלגה החדשה. חבריה המרכזיים היו בן-גוריון יוסף אלמוגי, גדעון בן-ישראל, עמוס דגני, חנה למדן, יזהר סמילנסקי ושמעון פרס.

משה דיין התלבט תקופה ארוכה בהקשר להמשך דרכו הפוליטית. לאחר התפטרותו מן הממשלה, בנובמבר, עסק ב"פיתוח הדיג בים סוף" במסגרת הנהלת החברה לדיג "יונה", ורמז כי הוא כנגד פילוג, וכי לא יתמודד בבחירות הבאות מטעם רפ"י או מטעם מפא"י. הניסיונות להעבירו למחנה זה או אחר נמשכו כשלושה חודשים. בסופו של דבר התייצב דיין לימין בן-גוריון, אם כי הצטרפות זו לא נעשתה בלב שלם.

כנגד "המורדים" הוגשה לבית הדין של מפא"י תביעה ל"דין חברים". ב-2 בספטמבר 1965 החליט בית הדין של מפא"י על הוצאתם של דוד בן-גוריון, יוסף אלמוגי, שמעון פרס וחנה למדן מן המפלגה,^[1] וזאת בשל כך ש"הם הודו בהקמת רפ"י; הם הודו בהקמת סיעה נפרדת בכנסת; הם הודו בפעילותם ברפ"י; בן-גוריון הודיע בשמם כי אינם מקבלים את ההחלטה כפי שהחליט עליה הרוב בוועידה הקודמת; הם מופיעים בבחירות הקרובות כסיעה נפרדת". בן-גוריון, שהנהיג את המפלגה במשך עשרות שנים והביא אותה לגדולים בהישגיה, גורש ממנה.

העילה המרכזית להקמת רפ"י, כפי שהובנה על ידי רוב הציבור, הייתה "הפרשה" ונראה היה למרבית הציבור כי העיסוק ב"פרשה" מיותר וזמנה עבר. אך תוכניתו של בן-גוריון בהקמת המפלגה המתחרה למפא"י הייתה קשורה ל"פרשה" רק באופן רופף. הנחתו הייתה כי המפלגה עתידה לקבל בין 20 ל-25 מנדטים, בעיקר על חשבון "המערך" (הראשון), דבר שיאפשר לו לעמוד בראש הקואליציה שתקים את הממשלה הבאה. לאחר מכן, שאף להתאחד עם מפא"י, לאחר שזו תטוהר מתומכי לבון ואשכול. בממשלה החדשה שתוקם בראשותו, כשלצידו הצעירים, והיא נקייה מאנשי "דור הביניים" השנואים, שאף בן-גוריון לתקן את המשטר במדינה לפי דרכו, ולשנות את שיטת הבחירות. לדעת חוקרים רבים הייתה זו תוכנית בלתי ריאלית ומנותקת מן המציאות.

בהקמת המפלגה ובמערכת הבחירות התעלם בן-גוריון מסקרים, מדויקים למדי, שערכה ד"ר רבקה בר יוסף מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, ואשר העניקו למפלגה החדשה כ-8% מן הקולות. דעתו של בן-גוריון הייתה נחושה, והוא לא נתן לתחזיות להפריע לו בקו הפעולה שעליו החליט. דיין אף הוא היה פסימי, ולימים יאמר כי ביקש להרשם במקום השביעי ברשימת המפלגה לכנסת, שכן העריך כי המפלגה תקבל שבעה מנדטים.

המפלגה החדשה שידרה תדמית צעירה, טכנוקרטית ואקטיביסטית. פעילותה הייתה רבה בקרב הסטודנטים ובקרב העולים. המפלגה הייתה ל"מפלגה האופנתית", וידיעות בעיתונות פרסמו על "אנשי מדע ידועי שם" שהצטרפו לשורותיה, ועל "התעוררות בקרב האינטליגנציה". אנשים כשמעון פרס שידרו יעילות, נחישות, וקו מדיני תקיף ואקטיבי, וזאת אל מול הרפיון שיוחס ל"דור הביניים" במפא"י. אנשי רפ"י לא היו מחויבים לקווים האידאולוגיים או לדרכי הפעולה של מפא"י, ולא היו מחויבים לעקרונות הסוציאליזם. המפלגה הוציאה ביטאון בשם "מבט חדש" (בעריכת ד"ר אברהם וולפנזון) אשר ביטא רעיונות שייצבו את המפלגה מבחינה רעיונית לא בשמאל כי אם במרכז, אם לא ימינה מכך.

ברשימה לכנסת שהציגה רפ"י היו שמות נוצצים, רמטכ"לים לשעבר כמשה דיין וצבי צור, ו"צעירים" כיצחק נבון, טדי קולק ושמעון פרס, שלכאורה נראו כמורדים היוצאים מול המנגנון המפלגתי המפא"יניקי שנתפס כמסואב ובירוקרטי (על אף שבן-גוריון שאף להתאחד בסופו של דבר עם מפא"י).

לעומתם נקט אשכול בצעד חריג, בפעם הראשונה במערכות הבחירות בישראל, כאשר הקים ארגון חוץ מפלגתי בשם את"א, אזרחים תומכי אשכול, אשר בראשו עמד הרמטכ"ל לשעבר חיים לסקוב. הארגון, שהתיימר לייצג אזרחים שאינם חברי מפא"י, טען כי בבחירות אלו יש להצביע לאשכול בשל היותו נושא דגל המינהל התקין והיציבות השלטונית, ללא כל קשר לשייכות המפלגתית. באופן אירוני נמנה עם הפעילים באת"א בנימין גיבלי, שהיה בין המעורבים העיקריים ב"פרשה", ואשר עיקרו של הסכסוך בין בן-גוריון ובין אשכול היה בכך שבן-גוריון רצה להסיט את כובד האחריות מגיבלי אל לבון כנותן "ההוראה".

העימות בין הצדדים היה חריף ביותר. שר המשפטים יעקב שמשון שפירא, איש מפא"י, התבטא כי רפ"י היא "קבוצה נאו פשיסטית". משפגש בן-גוריון בשר בכור-שלום שטרית במסדרונות הכנסת סירב ללחוץ את ידו. תקריות אלו העיבו על מערכת הבחירות, אשר הייתה, כלשונו של בן-גוריון ביומנו, "מערכת הבחירות המכוערת ביותר שהתקיימה בישראל".

בבחירות לכנסת השישית, שנערכו ב-2 בנובמבר 1965, זכתה רפ"י ב-10 מנדטים.

חברי הכנסת שכיהנו מטעם המפלגה היו: יוסף אלמוגי, אריה בהיר, דוד בן-גוריון, מרדכי בן-פורת, מטילדה גז, עמוס דגני, משה דיין, יצחק נבון, מרדכי סורקיס, יזהר סמילנסקי, שמעון פרס וצבי צור. (במהלך כהונת הכנסת השישית פרשו מן הכנסת צור וסמילנסקי, ובמקומם באו בהיר ודגני).

כישלונה של רפ"י היה חרוץ. לא רק שלא הצליחה לקבל את מספר המנדטים המקווה, אלא שיריבותיה, מפלגות הפועלים מפא"י ואחדות העבודה (שרצו במשותף) ומפ"ם עלו בכוחן, ולא נזקקו לה על מנת להרכיב ממשלה. הישגה היחיד של רפ"י היה העמדתו של טדי קולק בראש עיריית ירושלים, במקום מרדכי איש שלום ראש העירייה מטעם מפא"י.

לאחר הבחירות נותרה רפ"י באופוזיציה. הכישלון בבחירות היווה את נקודת המפנה האישית אצל בן-גוריון. מכאן ואילך ישקע בחוסר רלוונטיות פוליטית, ולא תהיה לו עוד השפעה על מהלך העניינים. משה דיין, אף הוא לא ראה עצמו משתלב בכנסת כאופוזיציונר, ובילה את זמנו במסע לווייטנאם, משם כתב סדרת כתבות לעיתוני העולם. עם שובו, בקיץ 1966, ביקש לשחררו מתפקידו כיושב ראש הסיעה בכנסת.

אחד המהלכים העיקריים שביצעה הסיעה כסיעת אופוזיציה, הייתה תקיפתו של אשכול בשל "מחדל ביטחוני" עלום שבו הואשם אשכול על ידי בן-גוריון ופרס, בנובמבר 1966. נראה כי המדובר ב"פרשת בן ברקה" בה יוחס לסוכני המוסד סיוע לרצח האופוזיציונר המרוקני מהדי בן ברקה בפריז. עניין זה הביא למהומה רבה מאחורי הקלעים של הממסד הביטחוני בארץ ולחילופי האשמות בין איסר הראל, שהיה יועצו של אשכול לענייני מודיעין, ובין ראש המוסד מאיר עמית, באופן שהזכיר מאוד את "העסק הביש". שמועות בעניין זה החלו עוד בתחילת שנת 1966, לאחר שפרטיו התפרסמו במגזין פורנוגרפי בשם "בול", דבר שהביא למעצרם של עורכיו ולהחרמת העיתונים מעל הדוכנים. עם זאת, יש האומרים כי אותו "מחדל ביטחוני" הוא הסכמתו של אשכול, עוד בשנת 1963 להאט את קצב פיתוח פצצת הגרעין הישראלית, ובתמורה לקבל מארצות הברית סיוע בנשק קונבנציונלי.

לבסוף נעלם העניין כלעומת שבא, לאחר שדיין הציע לבן-גוריון כי זה יחשוף בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת את הפרטים הידועים לו. בן-גוריון סירב, וכתוצאה מכך ביקש דיין מבן-גוריון שלא להזכיר עוד את העניין, ואף דרש ממנו שלא להעמיד את סיעת רפ"י בפני עובדות.

המשבר שקדם לפרוץ מלחמת ששת הימים הביא להכרה הציבורית כי הגיעה העת להכניס את אנשי רפ"י אל הממשלה. במיוחד רבה הייתה הביקורת על אפרוריותו של אשכול ועל אופיו הלא אקטיביסטי בעיקר בתפקיד שר הביטחון, והציבור חש כי הוא אינו האיש המתאים לכך.

עוד ב-23 במאי 1967 פנו אנשי המפד"ל ובראשם חיים משה שפירא אל אשכול, בדרישה לצרף את אנשי רפ"י ואת אנשי גח"ל אל הממשלה. הדרישה נדחתה על הסף. עם זאת נמשכו המגעים במשך הימים שלאחר מכן. ברית חדשה ומפתיעה בין מנחם בגין ובין דוד בן-גוריון לחצה להקמת ממשלת ליכוד לאומי. אל מולם ניצבו אנשי "דור הביניים" כגולדה מאיר, נחושים מתמיד למנוע את עמדות הכוח מיריביהם, וכן אנשי מפ"ם אשר ראו באנשי רפ"י מתנגדים ל"תנועת הפועלים".

נראה היה כי העמדתו של בן-גוריון, בן ה-81, בעמדת הנהגה לאומית, אל נוכח המשבר, אינה עוד ריאלית, והתקוות של אנשי רפ"י, כמו גם של רוב הציבור, הופנו אל משה דיין. עם פרוץ המשבר, קיבל דיין מאשכול רכב צבאי, ולבוש בדרגות רב-אלוף ביצע סיורים בקווים, על מנת לעמוד על המצב. בשלב מסוים אף הסכים להתמנות ל"מפקד חזית הדרום".

המפנה אירע ב-27 במאי עת נשא אשכול נאום לאומה ברדיו. עקב תקלה, הוחלף בהדפסה המשפט "כמו כן נקבעו קווי פעולה להזזת הכוחות", ל"כמו כן נקבעו קווי פעולה להסגת הכוחות", והוא לא הצליח להשלים את המשפט מבלי להסס ולגמגם. הציבור שהאזין מרותק לנאום במקלטי הרדיו נחרד ונבהל, ניתן חיזוק לאפרוריותו של אשכול ולטענות על תפקודו הלקוי כשר ביטחון. בישיבת הממשלה שנערכה לאחר מכן הופעל על אשכול לחץ כבד להורות על פתיחה במלחמה, לחץ שלווה באווירה הציבורית הכללית. תחת לחץ האלופים ובהם עזר ויצמן, יגאל ידין אותו מינה כעוזר מיוחד, ואף מנחם בגין ממנו ביקש להצטרף לממשלתו, נאלץ אשכול להסכים למינוי אדם אחר כשר ביטחון. נטיית לבו הייתה למנות את יגאל אלון לתפקיד, אך הלחץ הציבורי עשה את שלו, והמינוי נמסר לדיין, ב-1 ביוני 1967. דיין ביקש להביא עמו אל הממשלה את אנשי רפ"י. אשכול הבהיר לדיין כי המינוי הוא אישי, אך כי יסכים לצירוף אנשי רפ"י אל הממשלה אם אלו יסכימו לכך.

בדיון שנערך באותו הערב, הסכים בן-גוריון לכניסת רפ"י לממשלה. המתנגד היחיד היה יוסף אלמוגי, שטען כי אל לה לרפ"י להצטרף לממשלה בראשות אשכול כנגדו נאבקו כל השנים, וכי "אנחנו מדביקים מזוזה על כנסייה". אך דעתו של שמעון פרס הכריעה את הכף, ורפ"י נכנסה לממשלת הליכוד הלאומי. הממשלה החלה לפעול בהרכבה החדש (לממשלה הצטרף דיין מטעם רפ"י, וכן חברי הכנסת מנחם בגין ויוסף ספיר מטעם גח"ל), עוד בטרם פרצה המלחמה. ביום פרוץ המלחמה, ב-5 ביוני 1967, אישרה הכנסת את הרכבה החדש של הממשלה, לאחר הקראת הודעת ראש הממשלה לוי אשכול על השינויים שחלו בהרכב הממשלה.

לאחר מלחמת ששת הימים, נראה היה כי אין כל מניעה מצד אנשי רפ"י להתאחד עם מפא"י. הדוחף למהלך זה היה חבר הכנסת שמעון פרס. בן-גוריון שלל את האיחוד עם מפא"י מבחינה אישית, אך הבין אותו מבחינת חברי רפ"י האחרים. הוא תמך באיחוד, אך, מבחינת יחסיו עם אשכול ועם מנהיגות מפא"י, נשרפו הגשרים. במכתב לשמעון פרס כתב:

לא אהיה שלם עם מצפוני אם אתן היום או מחר יד למפלגה, כל עוד הטוהר המוסרי של מנהיגיה אינם תנאי לבחירתם [...] אין אני קובע שהסיכויים של שמעון (פרס) ויוסף (אלמוגי) אין להם יסוד, ואין אני רואה בהצטרפותם לאיחוד כל פגם מוסרי [...] אני מאחל בכל לב לחברים העומדים להצטרף ל"איחוד המשולש" שיצליחו במשימתם הבלתי קלה שהם לוקחים על עצמם.

עם בן-גוריון הביעו עמדות נגד האיחוד גם יזהר סמילנסקי, יצחק נבון, מתילדה גז, נתן אלתרמן, מאיר אביזוהר, יוסף יזרעאלי ויגאל הורוביץ^[3].

ב-12 בדצמבר 1967 נערכה ועידת רפ"י שבה הוחלט על האיחוד. בן-גוריון נמנע מלהצביע, וברוב גדול הצביעה הוועידה על האיחוד עם מפא"י ועם אחדות העבודה. 9 מחברי הכנסת של רפ"י הצטרפו אל מקימי מפלגת העבודה (יחד עם מפלגות המערך הראשון, מפא"י ואחדות העבודה), שהוקמה באופן פורמלי ב-21 בינואר 1968. בן-גוריון נותר לבדו מחוץ למפלגת העבודה והקים את הרשימה הממלכתית. חלק מהמתנגדים נשארו איתו, בעוד אחרים קיבלו את הכרעת הרוב והצטרפו למפלגת העבודה.

ח"כים בסיעה בכנסות שבהן פעלה

8 מנדטים: יוסף-אהרן אלמוגי, דוד בן-גוריון, גדעון בן-ישראל, עמוס דגני, משה דיין, חנה למדן, יזהר סמילנסקי, שמעון פרס

10 מנדטים: דוד בן-גוריון, יזהר סמילנסקי^[4]. שמעון פרס, מטילדה גז, יוסף-אהרן אלמוגי, יצחק נבון, משה דיין, צבי צור^[5], מרדכי סורקיס, מרדכי בן-פורת, עמוס דגני^[5], אריה בהיר^[4],

• לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן

3 מנדטים: יגאל הורביץ, יצחק פרץ, זלמן שובל

מנדט אחד: יגאל הורביץ

מנדט אחד: יגאל הורביץ

בן-גוריון רץ בבחירות לכנסת השביעית בראש הרשימה הממלכתית, מפלגה שהקימו אנשי המיעוט ברפ"י, שהתנגדו לאיחוד עם מפלגת העבודה. מפלגה זו זכתה לארבעה מנדטים, ובמהלך כהונת הכנסת השביעית פרש ב"ג מן החיים הפוליטיים, והודיע, כי אילו היה ממשיך בפעילות פוליטית, היה מצטרף למפלגת העבודה^[6]. הוא בילה את שארית ימיו בשדה בוקר בכתיבת זכרונותיו. שלושה מחברי הכנסת שנותרו במסגרת "הרשימה הממלכתית" לאחר פרישתו של בן-גוריון חברו בשנת 1973 לאריאל שרון, להקמת הליכוד, ואילו חה"כ מאיר אביזוהר הצטרף, בראש קבוצת המיעוט ברשימה הממלכתית, למפלגת העבודה, ברוח הכרזתו של בן-גוריון.

בשנת 1981, במהלך כהונת הכנסת התשיעית, פרשו חברי הכנסת יגאל הורביץ, זלמן שובל ויצחק פרץ מן הליכוד וקראו לסיעתם החדשה "רפ"י - הרשימה הממלכתית". סיעה זו החזיקה מעמד כארבעה חודשים, כאשר לאחריהם הצטרפו חברי הכנסת שובל והורביץ לסיעתו של משה דיין תל"ם, ואילו חבר הכנסת פרץ שב והצטרף לליכוד. בשנת 1983 הקים יגאל הורביץ מחדש מפלגה בשם רפ"י ולקראת הבחירות לכנסת האחת עשרה בשנת 1984 שונה שמה ל'אומץ' והיא כללה ברשימת המועמדים שלה את הורביץ ושובל. הרשימה זכתה במנדט אחד בלבד והורביץ נבחר מטעמה לכנסת וכיהן כשר בלי תיק בממשלת הרוטציה, בתחילה כתומך של המערך ואחר כך עבר לתמוך בליכוד ולקראת הבחירות לכנסת השתים עשרה בשנת 1988 הצטרף לליכוד עם מפלגתו.

אנשי רפ"י היו לחלק בלתי נפרד ממפלגת העבודה, ששבה וצרפה יחד את כל הפלגים ההיסטוריים של מפא"י, ושבו אל חיקה של מפלגת האם, ממנה פרשו בזעם כה רב, כאילו לא היו דברים מעולם. משה דיין היה לאחד ממנהיגיה המובהקים של המפלגה, אם כי בשל הנסיבות ההיסטוריות לא זכה מעולם בתפקיד ראש הממשלה אליו ייעד את עצמו. שמעון פרס היה לראש הממשלה מטעם המפלגה, ולמנהיגה במשך שנות דור, משנת 1977, בהפסקות מסוימות, עד 2005, בה פרש מהמפלגה ועבר למפלגת "קדימה" של אריאל שרון. יצחק נבון שימש כנשיא מדינת ישראל, ואף לאחר סיום תקופת כהונתו שב לחיים הפוליטיים וניסה לקבל את מועמדות המפלגה לראשות הממשלה לפני הבחירות לכנסת האחת עשרה. הוא נכשל בכך, ושימש זמן מה כשר החינוך בטרם פרש.

בזמן קיומה הקצר לא הותירה רפ"י, לדעת רבים, כל חותם מבחינה פרלמנטרית או מעשית. אף בנושא שהיה קשור לעילת קיומה, חקירת "הפרשה", לא הביאה לשינויים כלשהם. ועדת חקירה משפטית לא הוקמה, והנושא נזנח, והפך לנחלתם של היסטוריונים, ולא לנושא שנמצא על סדר היום הפוליטי.

אולם, בשאלה העקרונית שהעלה בן-גוריון, ניצחה גישתו, לפיה יש להפקיד הכרעה בשאלות עובדתיות, ובמיוחד בדבר אשמתו או חפותו של אדם, בידי גורם משפטי ולא בידי ועדה של פוליטיקאים.

במאבק שבין הדורות במפא"י הכריעה לבסוף הביולוגיה, ובאמצע שנות השבעים, לאחר מלחמת יום הכיפורים היה דור העלייה השלישית מחוץ לשדה הפוליטיקה, והמאבק הפוליטי בתוך מפלגת השלטון התקיים בין "צעירים" כשמעון פרס, יגאל אלון ויצחק רבין.

רפ"י תיזכר כאחד הניסיונות הראשונים להקים "מפלגת מרכז", ניסיון שכשל, כמספר ניסיונות שבאו אחריו. ד"ש בראשות יגאל ידין ומפלגת המרכז של יצחק מרדכי היוו ניסיונות דומים, להקים מפלגה, תוך פיצול ממפלגת האם השלטת, ולהשתלט מן המרכז הפוליטי על שדה המערכה הפוליטי במדינת ישראל. בראשית מערכת הבחירות לכנסת השבע עשרה ב-2006 טענו רבים, בעיקר מתנגדיה, כי מפלגת קדימה לא תנצח (על אף סקרים שבישרו לה ניצחונות גדולים, בדומה לרפ"י) ותהפוך למפלגת ביניים קטנה (בסופו של דבר ניצחה קדימה וזכתה ב-29 מנדטים). סיבות הכישלון והפירוק תוך זמן קצר של שלוש המפלגות שונות. יש שיאמרו כי רפ"י, שחרתה על דגלה את חקירת "הפרשה", לדרישתו המפורשת של בן-גוריון, הייתה קורבן לעיסוקו האובססיבי של בן-גוריון בעניין זה, בניגוד לדעת הקהל, ובניגוד לאינטרס הפוליטי של אנשי המפלגה. עניין זה שלווה בתפיסת "יקוב הדין את ההר", גם הוא חלק ממורשתה- ההתעקשות על דין היסטורי. לעומת זאת, יש אומרים, כי רפ"י נפלה קורבן לשיתוף אינטרסים של כל המפלגות יריבות מפא"י, שרצו לפגוע בה ובמנהיגה ההיסטורי, יחד עם מתנגדי בן-גוריון בתוך מפא"י, וכי בן-גוריון הקדים את זמנו בדרישה שזיכוי שר מאחריות לא ייעשה על ידי ועדת שרים אלא בוועדת חקירה משפטית (בדומה לוועדת כהן ולוועדת אגרנט המאוחרות יותר).

• דוד בן-גוריון, דברים כהוויתם, עם הספר, 1965.
• דוד בן-גוריון, מדינת ישראל המחודשת, עם עובד, 1969.
• מיכאל בר-זוהר, החודש הארוך ביותר, הוצאת א. לוין אפשטיין, 1968.
• מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, עם עובד 1977.
• שבתי טבת, משה דיין, הוצאת שוקן, 1972.
• שבתי טבת, עונת הגז, איש דור, 1992.
• יאיר קוטלר, הנבחרת הלאומית, ירדן הוצאה לאור, 1988.
• דוד שחם, ישראל - 40 השנים, עם עובד, 1991.
• ערן אלדר, הדרך ל–77': קריסתה של הגמוניית מפלגת הפועלים 1977–1965, עם עובד, 2018.
• נתן ינאי, קרע בצמרת: המשבר שזעזע את מפא"י והביא להקמת רפ"י, תל אביב: א' לוין-אפשטין, 1969.
• זכי שלום, כאש בעצמותיו: דוד בן-גוריון ומאבקיו על דמות המדינה 1963–1967, באר שבע: אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2004.

• סיעת רשימת פועלים ישראלית בכנסת השישית, באתר הכנסת
• קטלוג החטיבה - רפ"י באתר ארכיון מפלגת העבודה https://archavoda.keysofthost.com/
• ועידת רפ"י, יומני כרמל, דצמבר 1967 (התחלה 4:25)
• מידע על רשימת פועלי ישראל בקטלוג הספרייה הלאומית
• רשימת פועלי ישראל, דף שער בספרייה הלאומית

עץ תנועת העבודה

פועלי ציון בלתי מפלגתיים   הפועל הצעיר                                   פועלי ציון שמאל אחדות העבודה                                                                   מפא"י       מפלגת השומר הצעיר הליגה הסוציאליסטית     התנועה לאחדות העבודה                                                           מפלגת פועלים השומר הצעיר התנועה לאחדות העבודה פועלי ציון                                               מפ"ם                                                 סיעת שמאל     הסיעה הבלתי תלויה – לאחדות העבודה                                                             מק"י מפ"ם אחדות העבודה - פועלי ציון         רשימת פועלי ישראל                                           המערך לאחדות פועלי ארץ ישראל           הרשימה הממלכתית         שינוי           מפלגת העבודה הישראלית               המערך         גשר           רצ     מפ"ם         מפלגת העבודה הישראלית                                               מפלגת מימד                               עם אחד ישראל אחת                     סיעת גשר                   העבודה-מימד           מפלגת העבודה הישראלית             מפלגת מימד       התנועה הירוקה                           מפלגת העצמאות     התנועה הירוקה מימד                     התנועה הירוקה         מפלגת מימד                               התנועה                   המחנה הציוני                                                                 מרצ ישראל דמוקרטית       מפלגת העבודה הישראלית   מפלגת גשר התנועה                           התנועה הירוקה                     המחנה הדמוקרטי העבודה-גשר המפלגה הירוקה         העבודה-גשר-מרצ                                                                             מרצ   מפלגת העבודה הישראלית מפלגת גשר         הדמוקרטים