המפלגה הקומוניסטית הישראלית

ערך זה עוסק במפלגה הקומוניסטית הישראלית (לשעבר רק"ח) המהווה מרכיב עיקרי של חד"ש כיום. אם התכוונתם למפלגה ההיסטורית מק"י אשר התפצלה לרק"ח ולפלג שהמשיך לשאת את השם מק"י בראשות משה סנה ושמואל מיקוניס, ראו המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מפלגה היסטורית).

המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י)

מדינה	ישראל
שם רשמי	הַמִפְלָגָה הַקוֹמוּנִיסְטִית הַיִשְׂרְאֵלִית, الحزب الشيوعي الاسرائيلي, רשימה קומוניסטית חדשה
מנהיגים	הנהגה קולקטיבית באמצעות ועד מרכזי. מנהיגים בולטים בעבר: מאיר וילנר, תופיק טובי
מזכיר כללי	עאדל עאמר
תקופת הפעילות	1919–הווה (כ־105 שנים)
אפיון	מפלגת שמאל קיצוני קומוניסטית
אידאולוגיות	קומוניזם, מרקסיזם-לניניזם, אלטר-גלובליזציה, אנטי-ציונות
כנסות	הכנסת הראשונה כמפלגה עצמאית והחל מ-הכנסת ה-12 כחלק מחד"ש
אותיות	ו
שיא כוחה	4 מנדטים: בכנסת ה-8 - עצמאית בכנסת ה-9 - כחלק מחד"ש בכנסות 20, 22, 23 - כחלק מחד"ש בתוך הרשימה המשותפת
שפל כוחה	2 מנדטים: בכנסות 5, 13, 17 - כחלק מחד"ש בהכנסת ה-14 - כחלק מחד"ש-בל"ד בהכנסת ה-16 -כחלק מחד"ש-תע"ל בהכנסת ה-24 - כחלק מחד"ש בתוך הרשימה המשותפת
רשימה פוליטית	חד"ש
נוצרה מתוך	רק"ח
התמזגה לתוך	רצה ברשימת חד"ש, אך קיימת בתור מפלגה
מטה	חיפה
מיקום במפה הפוליטית	שמאל רדיקלי
ארגונים בינלאומיים	הייתה חברה בקומינטרן עד להתפרקותו בשנת 1943.
נציגויות בפרלמנטים
הכנסת	2 / 120
maki.org.il

המפלגה הקומוניסטית הישראלית, או בראשי תיבות מק"י (בערבית: الحزب الشيوعي الاسرائيلي), היא מפלגת שמאל רדיקלית קומוניסטית ששורשיה נעוצים עוד בתקופת היישוב העברי בארץ ישראל, במפלגת פועלים סוציאליסטית עברית, שנוסדה ב-1919 ואשר בשנת 1924 שינתה את שמה למפלגה הקומוניסטית של פלשתינה. כיום מק"י מהווה חלק מהחזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון (חד"ש). נקראה בעבר בשם רשימה קומוניסטית חדשה או בקיצור רק"ח.

בשנת 1948, לאחר מלחמת העצמאות, הקימו המנהיגים הקומוניסטים הערבים שנשארו בישראל יחד עם הפק"פ היהודית את מק"י - המפלגה הקומוניסטית הישראלית. עם זאת, כיום המפלגה מכירה בתאריך ההקמה של הפק"פ - 1919, כתאריך הווסדה, בכך היא המפלגה הוותיקה ביותר בישראל. בימי המנדט הבריטי הוצאה המפלגה הקומוניסטית מחוץ לחוק ורק לאחר הקמתה של מדינת ישראל ניתנה לה האפשרות לפעול בגלוי.

על המפלגה בתקופה זו, ניתן לקרוא בערך המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מפלגה היסטורית).

ביוני 1965 חל פילוג במפלגה והיא התפצלה לשתי מפלגות חדשות. למרות שהפלג בראשות משה סנה ושמואל מיקוניס היווה מיעוט בתוך המפלגה, הוא היה רוב בין חמשת חברי הכנסת של המפלגה. לכן, ובהתאם לחוק, ניתנו השם מק"י, רוב נכסי המפלגה, כמו גם פתק הבחירות "ק'" לפלג הפורש בראשות סנה ומיקוניס. חברי הפלג בראשות מאיר וילנר ותופיק טובי עתרו לבית המשפט העליון בעניין, וזה החליט שלא להפוך את ההחלטה. לאור כך, הוחלט בפלג בראשות וילנר וטובי על אימוץ השם "רשימה קומוניסטית חדשה" (רק"ח). עם זאת, המפלגה המשיכה להשתמש בשם המפלגה הקומוניסטית הישראלית במפגשיה הפנימיים כל עוד אין הכרח חוקי שלא להשתמש בשם זה. לדוגמה, בספרים בהוצאת המפלגה נרשם: הוצאת הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח).

רשימה קומוניסטית חדשה (רק"ח)
המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י)

מדינה	ישראל
שם רשמי	הַמִפְלָגָה הַקוֹמוּנִיסְטִית הַיִשְׂרְאֵלִית, الحزب الشيوعي الاسرائيلي, רשימה קומוניסטית חדשה
מנהיגים	מאיר וילנר, תופיק טובי
תקופת הפעילות	1 בספטמבר 1965 – הווה (59 שנים)
אפיון	מפלגה קומוניסטית פרו-סובייטית
אידאולוגיות	קומוניזם, מרקסיזם-לניניזם, אלטר-גלובליזציה
כנסות	6 - 12
אותיות	ו
שיא כוחה	4 מנדטים
נוצרה מתוך	המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י)
התמזגה לתוך	חד"ש
מטה	חיפה
maki.org.il

רשימה קומוניסטית חדשה (רק"ח) היה שמו של פלג בעל רוב ערבי שהתפלג מהמפלגה הקומוניסטית הישראלית בשנת 1965 ופעל תחת שם זה עד 1989. בשנת 1989 חזר לשמו הקודם, "המפלגה הקומוניסטית הישראלית".

רק"ח הוקמה בשנת 1965 כאשר התפלגה המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). המתח בין קבוצת שמואל מיקוניס ומשה סנה, לבין תופיק טובי, אמיל חביבי ומאיר וילנר הגיע לשיאו בשנת 1964, כשברית המועצות העניקה את פרס לנין לשלום למנהיג אלג'יריה אחמד בן-בלה. אחמד בן-בלה קרא להשמדת ישראל עם קבלת הפרס, דבר שעורר ויכוח חריף במפלגה. ב-20 בספטמבר 1964 פרסם מיקוניס מאמר בעיתון המפלגה, "קול העם", ובו גינה את הענקת הפרס למנהיג ערבי המצהיר בראש חוצות על מחויבותו להשמדת ישראל. סירובו של אל-איתיחאד, עיתון המפלגה בערבית, לפרסם את המאמר העמיק את השסע. אירוע נוסף שתרם לפילוג - ב-8 בדצמבר 1964 נהרג אברהם ג'ורי, חייל בגרעין נח"ל מתנועת הנוער בנק"י, בשדות קיבוץ יד חנה בתקרית גבול עם חיילים ירדניים. קיומן של שתי ועידות מפלגתיות נפרדות באוגוסט 1965 הוכיח, כי הפילוג במק"י היה לעובדה מוגמרת. החברים הערבים במפלגה, ועמם חלק מהחברים היהודים אשר התנגדו לציונות הקימו את רק"ח. השם מק"י נשאר בידי הפלג הלאומי-יהודי משום שרוב חברי הכנסת של מק"י היו מן הפלג הזה. בבחירות לכנסת השישית, מיד לאחר הפילוג, השיגה רק"ח 3 מושבים בכנסת ומק"י רק אחד, ומאותו רגע ואילך רק"ח הלכה והגבירה את כוחה.^[1]

ברית המועצות לא נקטה עמדה בשאלת הפילוג והקפידה להתייחס למק"י ולרק"ח באופן שווה. מצב זה השתנה ב-1967 כשבעקבות תמיכתה של מק"י במלחמת ששת הימים ניתקו ברית המועצות וארצות הגוש הקומוניסטי (פרט לרומניה) את קשריהם עם מק"י והכירו ברק"ח כמפלגה הקומוניסטית ה"רשמית" של ישראל.

רק"ח ראתה בציונות תנועה לאומית בורגנית המשרתת את האימפריאליזם ואת מלחמת ששת הימים כאקט של תוקפנות ישראלית. מאפיין נוסף של רק"ח היה נאמנותה הבלתי מתפשרת לברית המועצות, היא הייתה בין המפלגות הקומוניסטיות הבודדות במערב שתמכה בפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה ונשארה נאמנה לקרמלין עשרות שנים לאחר שרוב המפלגות הקומוניסטיות ניערו את חוצנן משליטת מוסקבה. רק"ח תמכה בפוטש של אוגוסט כנגד מיכאיל גורבצ'וב ובדיון שעסק בשאלה למה ברית המועצות התמוטטה ניכרה אי הסכמה. לאחר ויכוחים רבים העמדה הרשמית הייתה שנפילתה של ברית המועצות הייתה כתוצאה מבגידת המנהיגים. דעת המיעוט הייתה שהסיבה הייתה בחוסר הדמוקרטיה. כיום יותר ויותר חברי מפלגה תומכים בעמדה השנייה.

למרות שבאופן רשמי הגדירה את עצמה כמפלגה קומוניסטית יהודית-ערבית, רובם המכריע של חבריה ומצביעיה היו ערבים ורבים מהם הכריזו שלמרות שאינם קומוניסטים הם מצביעים לרק"ח מכיוון שהיא המפלגה הלאומית-ערבית היחידה שפועלת בפוליטיקה הישראלית^[2]. מנגד, הואשמה רק"ח על ידי כוחות משמאלה, כגון מצפן שנטשה את השאיפה למהפכה סוציאליסטית. מבחינה אידאולוגית גם החברים היהודים וגם החברים הערבים קיבלו את האידאולוגיה הקומוניסטית ולפיה פעלו במעגל הפנימי של המפלגה, וכך לדוגמה מזכ"ל המפלגה היה יהודי ובמוסדותיה נשמר רוב יהודי לפי העיקרון שמפלגה קומוניסטית צריכה לשקף את המצב הדמוגרפי בארצה, אולם כאשר המפלגה הפיצה תעמולה והתמודדה במעגלים ציבוריים, היא הדגישה את הפן הלאומי-פלסטיני תוך צמצום דרסטי של התעמולה המעמדית-סוציאליסטית עד כמעט להיעלמותה בתקופות מסוימות^[3].

בעשור השלישי למדינת ישראל היוותה רק"ח את ההנהגה הפוליטית של הערבים אזרחי ישראל והייתה לנושאת הדגל של המאבק הלאומי הערבי בזירה הפרלמנטרית. רק"ח הגדירה מחדש את הזהות הערבית בישראל כמבוססת על שלושה עיקרים: מעמד נבדל כמיעוט לאומי; השתייכות לעם הערבי-הפלסטיני; ואזרחות ישראלית. לאחר מלחמת ששת הימים התחדדו עמדות המפלגה והיא גיבשה מצע פרו-ערבי, אנטי-ציוני ומותאם לפרשנות הסובייטית של המלחמה. עקב כך עוררה רק"ח עוינות רבה כלפיה בציבור היהודי, שהגיעה עד לכדי ניסיון התנקשות בחייו של מנהיג המפלגה היהודי, מאיר וילנר, באוקטובר 1967.^[1]

בעקבות מלחמת יום הכיפורים, ועל רקע התהדקות הקשר בין ברית המועצות לבין אש"ף, תבעה רק"ח בפומבי להכיר בזכות הפלסטינים למדינה עצמאית בשטחים הכבושים. רק"ח הצהירה כי זכותה של אומה הנמצאת תחת כיבוש ללחום נגדו ולהתנגד לו, וראתה את הפעולות נגד צה"ל בתוך השטחים כלגיטימיות ונובעות ממצב הכיבוש. בפרסומיה כונה צה"ל "צבא הכיבוש". עם זאת, רק"ח גינתה את פעולות הטרור שפגעו באזרחים בתוך ישראל ומחוצה לה. רק"ח גם התנגדה בתוקף לכל מעורבות של מי מחבריה בפעולת טרור, הן מבחינה עקרונית והן בשל החשש מהוצאתה אל מחוץ לחוק.^[4] את מלחמת יום הכיפורים הסבירה רק"ח כתוצאה של הכיבוש הישראלי המתמשך. תפיסתה כי המלחמה הסתיימה בהישג ערבי ובשיקום הכבוד שנפגע שש שנים קודם לכן, באה לידי ביטוי בהתבטאויות הפעילים הערבים בכתב ובעל פה. המפלגה תמכה בהסכמי ההפרדה של 1974 ו-1975. זאת ועוד, מנהיגי רק"ח הם שקראו ליום האדמה בשנת 1975 והם שהובילו להקמת חזית נצרת הדמוקרטית בשנת 1976, במסגרתה נבחר תאופיק זיאד לשמש כראש עיריית נצרת.

רק"ח התמודדה לראשונה באופן עצמאי בבחירות לכנסת השישית בנובמבר 1965 (3 מנדטים), במהלך מערכת הבחירות היא זכתה לתמיכה פוליטית מצדה של מצרים, שבאותו הזמן הייתה במצב מלחמה עם ישראל והשלטונות המצריים שידרו שידורי תעמולה לערביי ישראל שקראו להצביע לרק"ח^[5]. בבחירות לכנסת השביעית בנובמבר 1969 זכתה רק"ח ב-3 מנדטים, ובבחירות לכנסת השמינית בדצמבר 1973 זכתה ב-4 מנדטים. לקראת הבחירות לכנסת התשיעית ב-1977 לחצה מפא"י על הערבים ליצור רשימה ערבית מאוחדת שכללה מוסלמים, דרוזים ובדואים; רשימה זו קיבלה רק מנדט אחד.^[1] אחרי המהפך השלטוני של הליכוד בשנת 1977 התמודדה רק"ח בבחירות במסגרת החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון (חד"ש), עד הכנסת ה-12. בשנת 1989 שינתה את שמה שוב למק"י והמשיכה להיות חלק מרשימת חד"ש.

בשנת 1989 שינתה רק"ח את שמה חזרה למק"י - המפלגה הקומוניסטית הישראלית. בשנת 1990, נבחר לראשונה במפלגה מזכ"ל ערבי, ח"כ לשעבר תופיק טובי.

מק"י כיום היא חלק מהחזית הדמוקרטית לשלום ושוויון (חד"ש), אותה הקימה כרק"ח באמצע שנות השבעים והיא הרוב במוסדותיה כך שמבין 470 חברי מועצת חד"ש 370 הם חברי מק"י. ביטאונה בעברית של המפלגה נקרא "זו הדרך". עיתונה של המפלגה בערבית נקרא אל-איתיחאד.

עם קריסת ברית המועצות נקלעה המפלגה למשבר פוליטי וכלכלי עמוק, כאשר במפלגה התגבשו שתי קבוצות: האחת שהאמינה שבגידת המנהיגים היא הסיבה לקריסת ברית המועצות והאחרת שהאמינה שברית המועצות קרסה בגלל היותה לא דמוקרטית. בשנת 1993 עלה הוויכוח לדיון בוועידה ה-22 של מק"י. מאיר וילנר נאם בשם הקבוצה הראשונה, ובשם הקבוצה השנייה נאם דוד חנין. בהצבעה ניצחה הקבוצה הראשונה וחנין הודח לראשונה מהוועד המרכזי של המפלגה.

בעקבות מלחמת המפרץ, הפך ביטאונה של מק"י מעיתון שבועי לעלון קטן ומצומצם, וניטשו ויכוחים מרים על גבי ביטאון פנימי נוסף בשם "דפי עיון". פרסום הספר "אדומים - המפלגה הקומוניסטית בארץ ישראל", על ידי ההיסטוריון שמואל דותן, עורר במק"י כעס רב^[6] בעקבות הטענות שהועלו בו בנוגע לעברה עד 1948, לרבות מגעי החברים הערבים עם המופתי, חאג' אמין אל-חוסייני, צידוד בלאומנות הפלסטינית, תמיכה בהסכם ריבנטרופ–מולוטוב והתנגדות (לפני הפרת הסכם ריבנטרופ–מולוטוב) לגיוס תושבי ארץ ישראל למלחמה בגרמניה הנאצית בטענה שמדובר במלחמה אימפריאליסטית.

הוועידה ה-23 של המפלגה התכנסה ביוני 1997 בצל החרמת אנשי וילנר את הוועידה, תוך האשמת יורם גוז'נסקי, מבכירי המפלגה, בזיוף תוצאות הבחירות לצירים בסניפי המפלגה בתל אביב ובגוש דן. בוועידה נשא נאום, לראשונה בתולדות המפלגה, יושב-ראש ההסתדרות דאז, עמיר פרץ. עוד לפני כן, הקרע במפלגה העמיק עם סגירת ביטאונה הרעיוני בעברית, "ערכים", בשנת 1996, והביטאון המקביל בערבית, "א-דארב". בשנת 1999 פרשו אנשי וילנר מן המפלגה והקימו את הפורום הקומוניסטי הישראלי. במהלך הפילוג פוטרו וסולקו חברי הפורום הקומוניסטי הישראלי מהמפלגה, ולראשונה בתולדותיה ניהלה מק"י מגעים עם חברים לשעבר באמצעות בתי המשפט. מאיר וילנר עצמו סירב לפרוש מן המפלגה ונותר חבר מק"י עד למותו, ביוני 2003. משנת 1999 מכהן כיו"ר הפורום הקומוניסטי הישראלי, מחמוד מחאמיד, מאום אל-פחם, לשעבר חבר לשכת מק"י ומזכיר מחוז אום אל-פחם של מק"י.

בבחירות לכנסת שנערכו בשנת 2003, חד"ש זכתה ב-93,819 קולות, מתוכם (לפי ההערכות) כ-8,000 קולות של אזרחים יהודים. מועצת מק"י (גוף ייצוגי הכולל כ-250 צירים) קבעה בסוף שנת 2005 שבשלושת המקומות הראשונים ברשימתה חד"ש חייבים להיות יהודים וערבים ושחד"ש תשמור על משקלה המנדטורי. אחרי כן, בתחילת שנת 2006, קיבלה מועצת חד"ש (גוף ייצוגי הכולל כ-500 נציגים) באופן מעשי את ההחלטה כשהחליטה שחד"ש תרוץ לבדה לבחירות לכנסת ה-17 וכשהעמידה את ד"ר דב חנין במקום השלישי.

המזכיר הכללי הנוכחי של מק"י הוא עאדל עאמר שנבחר בשנת 2015, והחליף את חה"כ לשעבר מוחמד נפאע שהחזיק בתפקיד מאז שנת 2002. עאמר הוא תושב אום אל-פחם ומהווה את המזכ"ל הראשון של המפלגה מיישובי המשולש הדרומי.^[7].

בשנת 2009 חגגה המפלגה 90 שנה להווסדה^[8].

בשנת 2011 בעקבות ההתקוממות בסוריה מזכ"ל המפלגה, מוחמד נפאע, הביע תקווה שהממשלה הסורית תנקוט בצעדי רפורמה מידיים כדי שלא יימשך מרחץ הדמים^[9]. קומוניסטים בעולם הערבי, וגם חברים במק"י מתחו ביקורת על התגובה הזו וראו בה תמיכה עקיפה במשטרו של בשאר אל-אסד^[10][11]. עם זאת, במק"י הרבו להדגיש שלא זה המצב וכי אין הם תומכים במשטרו של אסד או במעשיו^[12][13].

כיום מובילה מק"י מאבקים חברתיים, סביבתיים, למען השלום ונגד המלחמה, בעד שיויון האוכלוסייה הערבית בישראל, נגד אפליה ובעד השיויון לכלל קבוצות האוכלוסייה.

בין המאבקים בהם השתתפו פעילי מק"י בשנים האחרונות:

• קיץ 2006 - מאבק נגד מלחמת לבנון השנייה
• מאי 2007 - "יוזמת ירושלים" - יוזמה משותפת של מק"י ושל מפלגת העם הפלסטיני, הקוראת להקמת שתי מדינות לשני העמים בגבולות 67', שתי בירות בירושלים ופתרון בעיית הפליטים
• השתתפות במאבקי עובדים כגון: מאבק המורים, מאבק עובדי קופי בין, מאבק עובדי ויטה פרי גליל ועוד
• פעילי מק"י היו שותפים למאבק למען דיור בר השגה בערים הגדולות ולמען הדיור הציבורי בישראל
• פעילי מק"י וחד"ש הובילו התנגדות למבצע עופרת יצוקה ביישובים רבים
• בסוגיית החזרת החייל החטוף גלעד שליט, מק"י הציגה עמדה הקוראת לשחרורו המיידי של שליט במסגרת עסקת חילופי שבויים שתכלול גם את מרוואן ברגותי
• פעילי מק"י שותפים במאבק נגד העלאת מחירי המים (החל מינואר 2010) והפרטת שירותי המים בישראל
• פעילי מק"י שותפים במאבק נגד תוכנית ויסקונסין

ח"כים בסיעה בכנסות שבהן פעלה

• המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מפלגה היסטורית) מק"י לפני הפילוג והמפלגה בראשות משה סנה ושמואל מיקוניס לאחריו
• החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון (חד"ש)
• ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי (בנק"י)
• בג"ץ שושנה כץ-שמואלי נגד שר החינוך והתרבות
• פוליטיקה בישראל

• הארכיון של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, באתר הארכיון האינטרנט המרקסיסטי (בעברית)

• ג"ז ישראלי, מפ"ס-פ.ק.פ-מק"י: קורות המפלגה הקומוניסטית בישראל, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשי"ג.
• לאה מירון, כוכב אדום בדגל כחול-לבן: יחסה של התנועה הקומוניסטית בארץ לציונות ולמפעל הציוני בתקופת היישוב ועם קום המדינה, הוצאת מאגנס, 2012.
• כרמית גיא, חלום ושבר, הקומוניסטים העבריים 1943 - 1949, הוצאת כתר, 2019.
• תמר גוז'נסקי, קומוניסטים מזרחים, המערכה נגד אפליה עדתית ולמען הזכות לדיור, פרדס הוצאה לאור, 2018.

• אתר האינטרנט הרשמי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (באנגלית ובעברית)
• סיעת המפלגה הקומוניסטית הישראלית בכנסת השנייה, באתר הכנסת
• המפלגה הקומוניסטית הישראלית, באתר רשם המפלגות
• ארכיון המפלגה הקומוניסטית בארץ ישראל (V 1272), באתר הספרייה הלאומית
• תמר גוז'נסקי, זה לא "ויכוח בין מק"י לחד"ש", זה ויכוח רעיוני במק"י, באתר הגדה השמאלית, 1 ביולי 2007
• דני רובינשטיין, הצלב האדום של רק"ח, דבר, 10 באוקטובר 1969 (המשך)
• עמוס אשתורי, מק"י - בגידה ומחתרת, דבר, 21 בדצמבר 1956
• אמנון לורד, מי רצח את החבר סיומה?, מקור ראשון
• מידע על המפלגה הקומוניסטית הישראלית בקטלוג הספרייה הלאומית
• מידע על רשימה קומוניסטית חדשה בקטלוג הספרייה הלאומית
• שמואל אמיר, לנין מבקר במק"י, באתר הגדה השמאלית, 10 ביולי 2007
• נסים קלדרון, נאמנות ביקורתית לעם שלך, באתר ynet, 27 ביוני 2008
• ראובן אבינעם, עשרים שנה לפילוג במק"י, שמאל, מס' 28, ספטמבר-אוקטובר 1985
• שלמה נקדימון, אם יהיה צורך לירות - נירה!, באתר הארץ, 11 בנובמבר 2011
• כבוד ותהילה לברית המועצות!, כרזה באתר חינוך של הספרייה הלאומית
• ניתאי שנאן, קולות מן העבר: קומוניזם מהו?, בבלוג "עונג שבת", אפריל 2019
• יאיר שלג, ‏ארכיון המפלגה הקומוניסטית הישראלית נחשף לראשונה, בעיתון מקור ראשון, 18 באפריל 2019
• דני בר-און, המפלגה שיש לה פתרונות לכל הבעיות מחפשת חברים חדשים, באתר הארץ, 14 באוקטובר 2021