מגח

 

בשנות ה-60 של המאה ה-20 היה חיל השריון הישראלי מבוסס עדיין על טנקי השרמן המיושנים, בעוד צבאות ערב החלו להתחמש בטנקי T-54 החדישים מתוצרת ברית המועצות. צה"ל חיפש תשובה הולמת, ומצא אותה בשני טנקים: שוט (טנק צנטוריון בריטי) היה הראשון, והשני היה M48 פטון. ארצות הברית סרבה בתחילה למכור טנקי פטון לישראל, בטענה שהדבר יפר את מאזן החימוש במזרח התיכון. לאחר שנמצא בבירור שמאזן הנשק כבר הופר על ידי עסקאות הנשק הסובייטיות עם הערבים, החליטו האמריקאים לאפשר את רכישת הטנקים. ישראל רכשה את הטנקים מגרמניה, על מנת שארצות הברית לא תהיה מעורבת ישירות בעסקה. משלחת של קציני שריון מצטיינים של צה"ל בראשותו של יעקב (ג'קי) אבן יצאה לגרמניה כדי ללמוד את תפעול הטנק, ובשובם לישראל הקימו את גדוד 79 שהיה גדוד המגחים הראשון בצה"ל.^[2] נסיעת המשלחת לגרמניה נשמרה בסודיות בשל היחס בישראל אל גרמניה בתקופה שלאחר השואה. בהמשך החלו יחסי ישראל – ארצות הברית להשתפר, ומשלחת ההכשרה השנייה כבר יצאה לבית הספר לשריון בפורט נוקס.

כמה עשרות פטונים הגיעו לישראל מגרמניה לפני שלחץ ערבי כבד הופעל על הגרמנים והם נאלצו להפסיק את העסקה. האמריקאים החליטו להתעלם מהלחץ ועד שנת 1965 סיפקו לישראל עוד כ-100 פטונים. לקראת מלחמת ששת הימים היו בשירות צה"ל כ-150 טנקים שמישים, ששירתו תחת השם מגח.

במלחמת ששת הימים המגח שירת בגדוד 79 (חטיבה 7) ובגדוד 46 (חטיבה 401) בחזית המצרית. עיקר הטנקים (ארבע הפלוגות של גדוד 79, ושלוש פלוגות של גדוד 46) היו במפרט האמריקאי המקורי - עם מנוע בנזין ותותח 90 מ"מ. בגדוד 46 לחמה פלוגה רביעית בפיקוד שלום אנגל (עין-גל), עם טנקי מגח משופרים - מנוע דיזל ותותח 105 מ"מ.^[3] במהלך המלחמה נפלו שלל עשרות טנקי M48 מירדן שהעצימו את צי המגחים של צה"ל. בנוסף לטנקים הירדניים, נרכשו עוד מאות מגחים מארצות הברית. כבר לפני המלחמה דובר על שדרוג הטנקים, ועם הגידול בצי והתחזקות חיל השריון בצה"ל של אחרי המלחמה בוצעו השיפורים הראשונים. התוצאה הייתה מגח 3.

עד לשנות ה-60 של המאה ה-20 נקראו הטנקים בצה"ל בשמות ששימשו בצבאות השונים שהשתמשו בהם, דוגמת טנקי שרמן, קרומוול ו-AMX-13 (שכונה באותם ימים אמכ"ס-13). בשנת 1958 החלו מגעים לרכישת טנקי צנטוריון מבריטניה, וכתוצאה מהצורך לשמור על סודיות העסקה, לפחות בשלביה הראשונים, הוחלט להעניק לטנק שם עברי – "שוט". נוהג זה השתרש וכך זכו כל הטנקים וכלי הרק"מ שנכנסו לשימוש צה"ל בשנים הבאות לשמות עבריים. כך קיבל טנק הצ'יפטיין^[א] את הכינוי "אביר", נגמ"ש ה-M-113 זכה לכינוי "ברדלס",^[ב] וטנק הלאופרד הגרמני^[ג] זכה לכינוי "ברק".

טנק ה"פטון" האמריקאי קיבל בצה"ל את הכינוי "מגח", מהשורש נ.ג.ח., על שם כלי מלחמה עתיק, הידוע יותר בשם "איל ניגוח", אשר שימש לפריצת שערים וחומות. גלגולו המודרני של המגח הוא חוטר (מעין מוט הנגיחה "Ram-Rod") המשמש לנגיחת הפגז לבית הבליעה בתותחי שדה ובתותחים ימיים, לפני הטענת המטען ההודף.^[ד]

בניגוד לשמות הפשוטים של הטנקים האחרים, הכינוי "מגח" התגלה כשם שמשמעותו אינו ברורה דיה. הניסיונות להסביר את משמעות השם הובילו לתפיסה המוטעית כי מדובר למעשה בראשי תיבות – מג"ח, והגרסאות לפירושן היו רבות:

• גרסה אחת טענה כי שמו של הטנק הוא למעשה ציונו האמריקאי (M48A3) בגימטריה – מ"ח = 48, ג' = 3.
• גרסה נוספת, המתבססת על רעיון דומה, טענה כי השם הוא שילוב של דגם הטנק (מ"ח = 48) וגרמניה (ג') אשר מכרה לישראל את טנקי ה"פטון" הראשונים.
• בחיל השריון נטבע הביטוי "מרכבת גיבורי חיל" או: "מבחר גיבורי חש"ן" (חש"ן – חיל השריון).
• פירושים נוספים כללו את "מוביל גייסות חילי", "משופע גחון", "מכונת גילוח חשמלית" (נטען כי הטנקים שנשלחו לארץ הוסוו בתעודות המשלוח כמכונות גילוח חשמליות) ואף "מוות גיבורנו חינם" (בשל הנטייה של הטנק להתלקח בקלות).
• במלחמת יום הכיפורים זכה הטנק לכינוי המקברי "מוביל גופות חרוכות", מאחר שהטנק נטה להתלקח כשנפגע מטילי נ"ט.^[ה]

עם הגעת טנקי ה-M48 לישראל הם זכו לכינוי "צפרדע"^[4] בשל חזית התובה המעוגלת המזכירה ראש של צפרדע. סיכת הלוחם של חיל השריון, שעוצבה בצורת החזית של דגם זה, זכתה לכינוי "צפרגול", ככל הנראה הלחם של המילים "צפרדע" ו"עגול".

בשנות השבעים של המאה העשרים הפעיל חיל השריון טנקי שוט, בעיקר בגזרות הצפוניות, וטנקי מגח, שזחליהם, עם רפידות הגומי, התאימו פחות לפעולה בסביבה סלעית, בסיני. בתקופה זו כינו אנשי הצוות של המגח את לוחמי השוט "טרקטוריסטים", אולי בזכות זחל הפלדה של השוט, שדומה יותר לזחל של טרקטורים כבדים, וזכו בעצמם לכינוי "גוזניקים", כינויים של מעין נרות שדה, עשויים מקופסה ובה חול ספוג בסולר, ולפעמים "פתיל" עשוי מפיסת שק יוטה. בעירתו של הגוזניק השחור והמפויח מסבירה את הכינוי.

חיילי חטיבות המגח (חטיבה 401, חטיבה 600, חטיבה 14 וחטיבה 500) זכו במהלך שנות התשעים של המאה העשרים לכינוי "צ'יפסים". מקור הכינוי לא ידוע, ויש גרסאות רבות באשר אליו. ייתכן שהשם "צ'יפס" בא לרמוז על ה"סיר" בתוכו יושבים אנשי צוות הטנק (בגרסאות המוקדמות ללא פלטות בזוקה) בקרבה למנוע ולמכל הדלק, עם מיגון דל למראית עין, מה שעשוי להוביל ל"טיגון" בעת פגיעה. גרסה נוספת היא שמקור הכינוי הוא הצבע הצהוב של כתפיות של החיילים בטירונות של חטיבה 500. לפי גרסאות אחרות, מדובר בשיבוש של המילה "ג'יפסים", מאנגלית – צוענים, שכן הטנקים, עם כניסתם לשירות נראו חדישים ומעוטרים בסימולים מבצעיים, והכילו אנטנות רבות, מה שיצר רושם של מרכבה צוענית. עוד חיזוק לשם ולדימוי המרכבה הצוענית מגיע מהעובדה שבטנק חסר מקום איכסון ואנשי הצוות היו תולים את שקי השינה וחלק מהציוד האישי בחוץ. ייתכן גם שמקור השם הוא סל הצריח של הטנק, שנראה כמו רשת לטיגון צ'יפס.

 

מגח 3 היה למעשה ניסיון להביא את המגחים של צה"ל לרמתו של M48A3, ולהתקין בהם את תותח ה-L7 הבריטי המצוין (שהיה בטנקי שוט). השינויים שנעשו היו:

• תותח ה-90 מ"מ הוחלף בתותח ה-105 מ"מ L7.
• צריחון המפקד (TC's cupola) שנחשב למטרד בקרב צוותי הטנקים הישראלי הוחלף בצריחון ישראלי נמוך פרופיל וללא מקלע ה-12.7 מ"מ (בראונינג 0.5).
• מנוע הבנזין הוחלף במנוע דיזל 750 כ"ס שעלה עליו בהרבה, והיה פחות דליק.
• שופרה מערכת הקשר.

800 טנקי מגח 3 שירתו בצה"ל בזמן מלחמת יום כיפור, לצד טנקי מגח/M60 פטון שהיו בתצורתם המקורית. במהלך המלחמה סבלו המגחים, כמו כל חיל השריון מאבדות קשות, וגילו נטייה להתלקחות (שנבעה ממיקום הנוזל ההידראולי בקדמת הצריח^{[דרוש מקור][מפני ש...]} וממנוע הבנזין המקורי שנטה להתפוצץ בקלות יחסית לעומת מנוע הדיזל). רק לאחר החלפת המנוע למנוע דיזל פחת מספר הדליקות באופן משמעותי.

 

בתקופה מאוחרת יותר הותקן על המגח 3 מיגון ריאקטיבי שהוא מיגון של "קסטות" שחצי ריקות וחצי מלאות בסוג של חומר נפץ הודף יציב במיוחד שנועד להתפוצץ כלפי חוץ בעת פגיעת פגזי "חלול" ו"מעיך" וכך למעשה הגן על הטנק מפני חדירה ("בלטן"). עיצוב זה היה ייחודי לטנקים ישראלים, עד לתפיסת טנק מגח 6 במלחמת לבנון הראשונה, אחריו הופיעו גם טנקי T-55 עם מיגון זה, שנמצא בשימוש סוריה ומדינות נוספות.^[5]

בנוסף למגחים הישנים ששודרגו לגרסת מגח 3 ונשאו תותחי 105 מ"מ, נכנסו בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 לשירות גם כ-150 טנקי M48A5. הטנקים הגיעו מארצות הברית והיו דומים בחימושם וביכולותיהם למגח 3.

 

ישראל רכשה טנקי M60 בשתי תצורות עיקריות: צריח קצר וצריח ארוך (M60 ו-M60A1, בהתאמה), הנבדלות בעיקר בכמות הפגזים הזמינים לטען (21 לעומת 8 פגזים שוכבים). התותח היה בקוטר 105 מ"מ מדגם M68 ("שריר", תותח L7). בכלל, דגם אחד של הטנקים נמצא בשירות סדיר, השני במילואים ועליו נעשים השיפורים. אחת למספר שנים הדגם שבשירות סדיר מתיישן, עובר למילואים, והדגם המשופר עובר לשירות סדיר. כתוצאה מכך, טנקיסטים זוכים, על פי רוב, לשרת על אותו הטנק גם בסדיר וגם בשנות המילואים הראשונות שלהם.

מגח 6: טנקי ה-M60 שצה"ל רכש החל משנת 1968, ומאוחר יותר לאחר מלחמת יום כיפור כדי לפצות על האבדות הכבדות. השם מתייחס לטנקים בתצורה האמריקנית המקורית שלהם, שכללה צריחון עם מקלע כבד M85 מופעל חשמלית. מקלע זה סבל מתקלות מרובות והוצא משימוש תוך זמן קצר יחד עם הסרת הצריחון כולו.

מגח 6ב': טנקי M60A1 ששודרגו בשנות ה-70 של המאה ה-20 על ידי תוספת של מיגון ריאקטיבי (ERA) והחלפת צריחון המפקד.

מגח 6ג': טנקי M60A3, בעלי מערכת בק"ש מקורית, אמר"ל תרמי ושבשבת רוח בתוספת מיגון בלטנים. רכש ה-6ג' היה מצומצם יחסית לרכש שני הדגמים האחרים.

מגח 6מ': טנקי M60 משופרים. הטנק היה ממוגן בלטנים. לתותח נוסף שרוול תרמי לשיפור דיוק הירי, מערכת הבק"ש הוחלפה במערכת "נחל-עוז" ("אורנית משופרת") שייחודה היה תאח"א (תיקוני אש חצי-אוטומטיים) וכללה גם עמוד מטאורולוגי, מערכת עקיבה (למטרות נעות) ומד שיפוע צריח. מד-הטווח האופטי הוחלף במד-טווח לייזר ובחלק מהכלים הותקן אמר"ל תרמי. מערכת הבק"ש שודרגה בהמשך למערכת לומדת. לטנק הייתה מערכת ייצוב גזרה. כמו כן נוספה מערכת עשן מיידי למיסוך ומערכת כיבוי אש צריח של ספקטרוניקס. ב-1986 שונה הזחל (לזחל של מרכבה סימן 1) והמנוע שודרג ממנוע 750 כ"ס למנוע 900 כ"ס (670 קילוואט). מערכת הבק"ש הייתה משותפת גם לשוט ד' (הדיגום הצה"לי האחרון של הצנטוריון) ולמרכבה 2ב.

מגח 6ב גל: טנקי M60A1 משופרים. בשנות ה-90 שודרגה מערכת בקרת האש בחטיבה 401 למערכת בשם "גל" (שהיא מערכת האב-טיפוס למערכת ה"ב"ז" שבה השתמשו יותר מאוחר מרכבה סימן 3) ונעשו שינויים בצריח. הגרסה הסופית של טנקים אלו הייתה המגח 6ב' גל-בט"ש. בטנקים אלה נוספו לוחות שריון, המפורסמות בכינויין "מיגון לבנון" לתובה ולצריח.

מגח 6ב' ב"ז: היא הגרסה של מגח 6ב' עם הבק"ש המשופר "ברק זוהר" (ב"ז) בהם השתמשו רק ביחידות מילואים.

 

טנקי המגח 7 הם טנקי M60 משופרים. במגח 7א' (מגח 6מ ללא המיגון הריאקטיבי) הוחלף המיגון הריאקטיבי בשריון פסיבי עבה באזור הצריח וקדמת הטנק, וכן נוספו פלטות בזוקה (side-skirts). במגח 7ג' הוחלף המנוע במנוע דיזל בהספק של 900 כ"ס (670 קילוואט) כדי להתמודד עם תוספת המשקל בעקבות המיגון החדש, נוספו מדוכות עשן והמיגון בקדמת הצריח שונה כך שהוא זוויתי יותר. מערכת בקרת-האש במגח 7 היא "נחל עוז" לומדת.

טנקי המגח 7 נקלטו תחילה בחטיבה 500 הסדירה, ובהמשך גם במערך המילואים.

בשנת 1997 הוצע טנק המרכבה סימן 3 לטורקיה, במסגרת מכרז הצטיידות של צבא טורקיה לטנק מערכה חדש.^[6] לבסוף החליטה טורקיה לשדרג את טנקי ה-M60 פטון שלה במסגרת עסקה עם תע"ש, בה צוידו הטנקים במערכות של המרכבה סימן 3, על בסיס גרסה מתקדמת של המגח 7.^[7] הטנק המשודרג נקרא סברה וכ-170 יחידות ממנו נמסרו לצבא טורקיה.

מאז כניסתם לשירות בשנות ה-60 ועד לשנת 1979 כאשר נכנס לשירות המרכבה סימן 1, היו המגחים טנקי הקו הראשון של צה"ל. הם שירתו בארבע מלחמות, שתי אינתיפאדות ומאות תקריות. בשנת 2003 פורקה חטיבה 500 שהפעילה טנקי מגח 7ג'. ב-2004 החלה חטיבה 401 בהסבה מדגמי מגח 6ב גל ומגח 6ב גל-בט"ש לטנקי מרכבה סימן 4. טנקי המגח סיימו את תפקידם בצבא הסדיר באפריל 2005 עם השלמת הסבת גדוד המגחים האחרון, ומאז הם שירתו רק במערך המילואים.

בינואר 2014 פורסם שטנקי המגח יוצאו משירות והם יימכרו כגרוטאות להיתוך.^[8] בהמשך השנה פורקו יחידות המגח האחרונות וצה"ל נפרד ממערך המגח.^[9]

באפריל 2014 ביצעו תת-אלוף במיל' אורי אגמון כמט"ק, אלוף גרשון הכהן כנהג, עם תותחנית, מדריכת שריון במיל' וטען-קשר בדימוס, מסלול צוות אחרון כהוקרה לסיום שירותו של הטנק.^[10] בנוסף, ממשיך צה"ל להפעיל טנקי גישור ואת טנק חילוץ M-88 המבוססים גם הם על טנקי הפטון.

  ערך מורחב – פרא (רכב קרבי משוריין)

רק"ם הפרא הוא טנק מגח 5 בו הוסר התותח והותקנה כוורת נושאת 12 טילים המתרוממת מהצריח וניתנת לטעינה מחדש מתוך הכלי. במקום התותח הותקן קנה דמה מפח, זאת במטרה לשמור על קיומו בסוד ולאפשר לו להיטמע בתוך כוחות השריון. נשק זה משמש כנשק הנ"ט העיקרי של צה"ל, ותפקידו הוא לדלל משמעותית את טורי השריון של האויב בטרם יפגשו את השריון הישראלי.

הפרא היה פלטפורמת השיגור העיקרית של יחידת מיתר לשיגור טילי התמוז. טיל זה הוא טיל נגד טנקים מתקדם מדור שלישי, בעל טווח של מעל ל-25 ק"מ והוא תוכנן כנשק הפתעה כנגד השריון הסורי והמצרי.^[11] בשל כך, הנשק היה מסווג עד לשנת 2011 (הוכרז כמבצעי כבר בשנות ה-80 של המאה ה-20).^[12] פלטפורמת השיגור העיקרית, הפרא, נותרה מסווגת עד לשנת 2015.

• סברה (טנק) – טנק המבוסס על הניסיון שנצבר בהשבחת טנקי המגח.

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: טנקי מגח

• עמיעד ברזנר, ‏מגח נגח מג"ח, שריון 30, דצמבר 2008, עמ' 23–25, באתר "יד לשריון"
• מיכאל מס, המגח שנגח – סדרת טנקי המגח בצה"ל, 4 בדצמבר 2020, באתר "יד לשריון"