שריון ריאקטיבי

שריון ריאקטיבי הוא סוג שריון המותקן ברכב קרבי משוריין המגיב לפגיעת תחמושת באופן שמקטין את הנזק לרכב. מיגון כזה יעיל בעיקר נגד חימוש המבוסס על מטען חלול (כגון רקטות נ"ט וטילי נ"ט). קיימים סוגים שונים של מיגון ריאקטיבי, אולם מרביתם עושים שימוש ביחידות של חומר נפץ הודף המותקנות על הדופן החיצונית של הרכב. יחידות אלה מתפוצצות עם פגיעת החימוש, וכך מפחיתות משמעותית את יעילותו.

טכנולוגיה זו פותחה לאחר מלחמת ששת הימים על ידי חוקר גרמני בשם מנפרד הלד שעסק בניתוח הפגיעות שנגרמו לטנקים ישראליים במלחמה. הפיתוח של הלד הוא הבסיס למרבית מערכות המיגון הריאקטיבי המצויות בשימוש כיום. שימוש חלוצי בטכנולוגיה של הלד נעשה על ידי ישראל במיגון הידוע בשם "בלייזר" על טנקי שוט ומגח במלחמת לבנון הראשונה, אז הוכיח את יעילותו.

כדי להתגבר על המיגון הריאקטיבי פותחו טילי נ"ט ופגזי טנקים בעלי ראש קרב כפול (טַנְדֵּם). בתצורה זו מכיל טיל הנ"ט או הפגז שני מטעני נפץ, במקום אחד, המוצבים אחד מאחורי השני (מכאן השם "טנדם").

1. המטען הקדמי, אשר בדרך כלל קטן משמעותית ביחס למטען האחורי, בא במגע ראשון עם המטרה. הוא מתפוצץ ראשון בזמן הפגיעה במטרה, על מנת ליזום את חומר הנפץ שבקופסת המיגון הריאקטיבי ובכך לנטרל את ההגנה שמספקת קופסת המיגון.
2. המטען האחורי, לאחר שהמטען הראשון יזם, מפעיל מטען חלול החודר דרך הפתח בנקודת הפגיעה שפרץ המטען הראשון בשריון הריאקטיבי וחודר דרך השריון הפסיבי של גוף הרכב הקרבי המשוריין.