סולטייר
 | |||||
| מדינה |
 הממלכה המאוחדת | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| שטח | 20 הקטאר | ||||
| קואורדינטות | 53°50′14″N 1°47′25″W / 53.83717°N 1.79026°W | ||||
| אזור זמן | UTC+0 | ||||
| http://www.saltairevillage.info | |||||
 אתר מורשת עולמית | |||||
| |||||
  | |||||
סולטייר (באנגלית: Saltaire) הוא שמו של כפר לדוגמה מן התקופה הוויקטוריאנית. הכפר נמצא בכפר שיפלי (Shipley), במחוז המטרופולי מערב יורקשייר, באנגליה, ליד הנהר אייר (River Aire) ותעלת לידס וליברפול. הכפר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית, והוגדר כנקודת עוגן במסלול האירופי של מורשת ההתפתחות הטכנולוגית.
כפר לדוגמה דומה הוקם על ידי התעשיין אדוארד אקרויד בעיירה קופלי (Copley), גם היא במערב יורקשייר, כ-10 ק"מ מדרום מערב לבראדפורד[דרושה הבהרה] כמה שנים לפני כן, ופרויקט נוסף היה הכפר ניו לנארק, שהוקם על ידי דייוויד דייל בשנת 1786. גם כפר זה הוכרז כאתר מורשת עולמית.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]תחילתה של המהפכה התעשייתית התאפיינה, בין השאר, בצמיחה מהירה של האוכלוסייה בערים. בראדפורד, כעיר השוכנת בלב אזור כפרי, הייתה מרכז של ייצור תעשייתי, במיוחד עם הכנסת מנוע הקיטור לשימוש. בין השנים 1780 ל-1850 צמחה בראדפורד מעיירה בת 8,500 איש לעיר בת קרוב ל-104,000 תושבים.[דרוש מקור][דרושה הבהרה] הגידול העצום והמהיר במספר התושבים התאפיין גם בעלייה גדולה מאוד בזיהום האוויר והמים; העיר נחשבה לאחת המזוהמות באנגליה. תנאי החיים של העובדים היו גרועים מאוד, ותוחלת החיים לגברים ולנשים בבראדפורד הייתה בממוצע רק מעט יותר מעשרים שנים.
סולטייר נוסדה ב-1851 על ידי סר טיטוס סולט, מחשובי התעשיינים בתעשיית הצמר ביורקשייר. טיטוס הצטרף לעסקי הצמר של אביו ב-1824. הוא צבר הון רב בייבוא וטוויית צמר מרוסיה, ולאחר מכן בטוויית צמר אלפקות שיובא מפרו. סולט התמנה לראש עיריית בראדפורד ב-1848, והקדיש את פעילותו להתמודדות עם בעיות הזיהום של העיר. כאשר סירבה מועצת העיר לנקוט בפעילות כלשהי, החליט סולט להוציא את עסקיו מהעיר.
סולט העביר את חמשת המפעלים שבבעלותו מבראדפורד לכפר שיפלי. במקום זה יכול היה סולט ליהנות מהקרבה לנהר אייר, מקור למים רכים לשטיפת הצמר. גם מבחינה תחבורתית היה במיקום החדש יתרון רב: קרבה לנהר ולתעלת לידס-ליברפול ולמסילת הרכבת, וכן מרחק נוח מנמלי ליברפול והאל. בטכנולוגיה הקיימת ניתן היה למקם את כל הפעילות תחת קורת גג אחת, וניתן היה לבנות את המבנה שיהיה חסין אש. עבור העובדים היה הכפר סביבה בריאה יותר, פתוחה לנוף הכפר.
סולט שכר את מיטב המתכננים; בניית הכפר החלה ב-1851, והמפעל נפתח ב-1853. מכלול הכפר והמפעל נבנו ברמת הבנייה והטכנולוגיה הגבוהה ביותר באותה תקופה. כאיש עסקים, החל סולט בבניית המפעל לפני בניית המגורים לעובדים, אך גם אלה הושלמו במהירות.
סולט זכה להערכה רבה על מפעלו, וכאשר נפטר בשנת 1876 ונקבר במאוזוליאום שהוקם סמוך לכנסייה במקום, השתתפו בהלוויה כ-100,000 איש. הכפר עצמו הושלם סמוך למותו, ולאחריו נוהל על ידי בניו. ב-1893, לאחר שהמפעל צבר הפסדים רבים, עבר הכפר ב-1893 לניהול של שותפים. ב-1918 מכר סר ג'יימס רוברטס, השותף האחרון (שקנה את חלקם של חבריו) לתאגיד שנקרא סולטייר בע"מ; ב-1933 נמכר הכפר לחברת נאמנות, וכך התאפשר לתושבים, בפעם הראשונה, לרכוש את בתיהם.
עם השנים נסגרו חלק מהבניינים, שכבר לא היה בהם צורך, מצבם הפיזי הוזנח והכפר כולו החל להידרדר. המפעל נסגר סופית ב-1986, כבר ב-1984 הוקמה אגודת כפר סולטייר, שעסקה במאמצים להחיות את האזור כולו. המפעל עצמו נרכש ב-1987 על ידי ג'ונתן סילבר, והתלהבותו ומרצו הפכו את הכפר למרכז תרבות חשוב[1].
תיאור הכפר
[עריכת קוד מקור | עריכה]
למעלה מ-800 בתים נבנו בכפר, סביב רחובות רחבים. שם הכפר נקבע כשילוב שמו של היוזם עם שמו של הנהר שלידו נבנה; הרחובות נקראו על שם בני משפחתו של סולט, כמו גם על שם האדריכלים ועל שמה של המלכה ובן זוגה[2].
הכפר נבנה בתבנית שתי וערב, כדי להביא לניצול מיטבי של השטח. תחילה נבנו הרחובות בכיוון צפון-דרום, ולאחר מכן הושלמו הרחובות החוצים, ממערב למזרח. הנהר אייר זורם ממערב למזרח, ובמקביל ומדרום לו עוברת מסילת הברזל. המפעל נבנה בין הנהר למסילת הברזל, ואילו מדרום למסילה נבנה הכפר. הרחוב הראשי בכפר היה רחוב ויקטוריה, שהוביל למפעל, ולאורך רחוב זה נבנו רוב מבני הציבור בכפר.
סולט בנה בתי אבן מסודרים עבור הפועלים שבמפעליו, טובים בהרבה ממשכנות העוני שבהם גרו עד אז בבראדפורד. הבתים נבנו בגדלים שונים, חלקם קטנים יותר עבור הפועלים, וחלקם גדולים יותר עבור המנהלים. בכל בית היו מים זורמים וחיבור לגז, עם מבנה בית שימוש חיצוני, והבתים נבנו כך שיהיו מוארים ומאווררים. בין בתי המשפחות נבנו גם בתים גבוהים יותר, בעלי שלוש קומות, למען הפועלים הלא-נשואים.
בכפר היה חדר אוכל גדול ומטבח (עבור הפועלים שלא גרו בכפר), בתי מרחץ ובהם מים זורמים, בית חולים, מרכז לתרבות וחינוך ובו ספרייה, חדר קריאה, אולם קונצרטים, מועדון ביליארד, מעבדה למדעים, ואולם התעמלות. בכפר היה גם בית ספר לילדי העובדים, בית אבות, ערוגות לגידול צמחים, פארק ובית סירות.
סולטייר כיום
[עריכת קוד מקור | עריכה]הכפר השתמר בצורה טובה למדי, ונעשים מאמצי שימור גם כיום בשל השחיקה הנמשכת, הנגרמת בשל התנועה הרבה באזור, גם ביבשה וגם בנהר. הכפר מוקף באזור חיץ שנועד לשמר אותו, אם כי כיום ישנן תוכניות לבנות דרכים חדשות בתוך אזור זה ובמנהרה מתחת לכפר, כדי להקל על עומסי התנועה.
בכפר עצמו קיימים כמה מוזיאונים וגלריות, וכן יש בו מרכז קניות ובילוי. בספטמבר בכל שנה מארח הכפר את פסטיבל סולטייר, המתקיים החל מ-2003 (אז צוין יובל 150 שנה להקמת הכפר).
בדצמבר 2001 הוכרזה סולטייר אתר מורשת עולמית של אונסק"ו. ההחלטה נומקה, בין השאר, בכך שסולטייר היא דוגמה יוצאת דופן ושמורה היטב של עיר תעשייתית מאמצע המאה ה-19, שתכנונה השפיע רבות על התנועה האדריכלית עיר גנים; סולטייר היא דוגמה לפטרנליזם הפילנתרופי של אמצע המאה ה-19, וגם לתפקידה החשוב של תעשיית הטקסטיל בהתפתחות הכלכלית והחברתית.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של סולטייר
- אתר קהילת סולטייר (Saltaire Community)
- אתר לתייר בסולטייר
- גלריית תמונות של סולטייר
- אתר פסטיבל סולטייר
- סולטייר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ על פי מסמך ההערכה (Advisory Body Evaluation) שהוגש לאונסק"ו
- ^ מפת הכפר
בקרת זהויות  |
|
|---|