פאוסט (גתה)

המונח "פאוסט" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו פאוסט (פירושונים).

פאוסט
Faust

Faust, Part One Faust, Part Two
מידע כללי
מאת	יוהאן וולפגנג פון גתה
שפת המקור	גרמנית
סוגה	מחזה
תקופת התרחשות	ליל ולפורגה
הוצאה
תאריך הוצאה	1808
סדרה
ספר קודם	Urfaust, Faust. A fragment

פאוסט (Faust) הוא מחזה טרגי בשני חלקים מאת יוהאן וולפגנג פון גתה. המחזה הוא יצירת הספרות המצוטטת ביותר בספרות הגרמנית והוא נחשב על פי רוב ליצירה הספרותית החשובה ביותר שנכתבה בשפה זו.

המחזה עוסק בסיפורו של דוקטור פאוסט, איש אשכולות שמוכר את נשמתו לשטן תמורת ידע אינסופי ותענוגות ארציות. המחזה זכה לעיבודים רבים בספרות, במוזיקה ובתיאטרון בידי מחברים שונים, ומרחיב את הסיפור על פאוסט לכדי משל על המצב האנושי.

כתיבתו של המחזה העסיקה את גתה במהלך רוב חייו, והוא עצמו כינה אותה "summa summarum", דהיינו "סיכום הסיכומים" של חייו. עובדה זו מוצאת את ביטויה בסגנונות השונים, ולעיתים אף הסותרים, של היצירה, וכן בהדגשים תוכניים שונים ומנוגדים של העלילה והדמויות. גרסה חלקית וראשונה של המחזה התפרסמה בשנת 1772 ולאחר פרסומים חלקיים רבים לאורך השנים פורסמה היצירה השלמה שישים שנה מאוחר יותר בשנת 1832.

קשה לשייך את המחזה לסוגה ספרותית מסוימת. יש בו מאפיינים של הזרם הקלאסי, של הסער והפרץ וכן של הרומנטיקה. באחדות מן התמונות ישנם גם מאפיינים של סאטירה ושל מחזה-תעלומה.

לתמונות השונות במחזה קשר רופף יחסית זו לזו ולהתרחשות הכללית. מקובל לחלק את המחזה ל"טרגדיית המלומד" ול"טרגדיית גרטכן", אך חלוקה זו איננה מוחלטת.

היצירה הראשונה המוקדשת לדמותו של פאוסט היא הספר העממי משנת 1587, אשר מגוללת את פרשת מעשיו הנפלאים והנוראים של ד"ר פאוסט, אשר התמכר לקסמים ולכישופים ולבסוף מכר את נשמתו לשטן כדי לזכות בעושר ובנעורים נצחיים. אגדה זו התבססה כנראה על סיפור חייה של דמות היסטורית אמיתית, שחיה בגרמניה כמאה שנים קודם לכן בשם ד"ר יוהנס פאוסט (1480-1540). ד"ר פאוסט היה איש אשכולות אשר עסק בפילוסופיה, אך גם באלכימיה, באסטרולוגיה ובכל מיני כישופים. הוא הרצה במספר אוניברסיטאות, הרבה בנסיעות וקנה לעצמו שם של אדם חשוד ומפוקפק בעיני הממסד הנוצרי, הקתולי והלותרני כאחד, אך גם בחוגי ההומניסטים המשכילים.

העובדה שהאגדה העממית ייחסה לו כישורים על-טבעיים והמציאה את סיפור קשריו המיוחדים עם השטן משקפת את המשבר ההיסטורי שפקד את התרבות האירופית בתקופת הרנסאנס, כאשר הפילוסופיה והמדע התחילו להראות סימנים ראשונים של השתחררות מתלותם הבלעדית בדת ובכנסייה. אנשי הרנסאנס ביקשו להרחיב ככל האפשר את גבול ההכרה הרציונלית, גם אם דבר זה יוליך להתנגשות עם תמונת העולם הישנה שנמסרה על ידי התאולוגיה הנוצרית. אך העם הפשוט ראה במגמות אלה איום על האמונה הדתית המסורתית, ופירש את הכמיהה אל הדעת כבגידה שטנית בעקרונות המקודשים ביותר. הדאגה ששררה בחוגי הכנסייה ובקרב עם המאמינים מפני התפשטותה של ההשכלה החדשה נבעה גם מהעובדה שבאותה תקופה ההבחנה בין מדע, המבוסס על הסתכלות והשגה מתמטית, לבין עיון פילוסופי ואף חקירה מאגית לא הייתה ברורה. כך, למשל, לא ראו הבדל מהותי בין אסטרונומיה ואסטרולוגיה. מצד אחר, גם ההומניסטים שהחלו לפתח מחשבה עצמאית, מנותקת מדפוסי החשיבה התאולוגיים, נחשבו כהרפתקנים הפונים לכיוונים מסוכנים.

תסיסה רוחנית זו התרחשה על רקע התפתחות הרפורמציה הפרוטסטנטית של מרטין לותר, שגרמה לקרע עמוק בין שני פלגי הנצרות. כל הקשיים הללו היו השלכות ישירות מרוח ההתחדשות שזעזעה את התרבות האירופית בתקופת הרנסאנס, אך הם גם גרמו למשבר דרמטי מתמשך. לפיכך מצאו הכנסיות בדמות השטן קרבן מתאים, אשר סימל בעיני ההמונים המודאגים והמבולבלים את כל הסכנות הטמונות ברוח החדשה והמהפכנית שהחלה להתפשט. האגדה על ד"ר פאוסט, אשר נטש את לימודי התאולוגיה ויצא לתרבות רעה מתוך תשוקה עזה להכרת סודות הטבע, עד שהתמסר לשטן וויתר מרצונו על גאולת נפשו, מדגימה את כל המתחים האינטלקטואליים של תקופת הרנסאנס והרפורמציה.

בפתח המחזה שלושה קטעי מבוא, היוצרים מבנה מסגרת מסביב לגוף המחזה.

בהקדשה מתאר גתה את תהליך היצירה, בדגש על נקודת המבט האוטוביוגרפית.

אחרי ההקדשה מופיעה ההקדמה בתיאטרון, בה דנות שלוש דמויות: האמרגן, המשורר והבדחן בשאלת מהותו של התיאטרון. לאמרגן חשובות במיוחד ההכנסות הגבוהות, הבדחן מבקש לעצמו תהילה כשחקן, בעוד שלמשורר חשובה איכות המחזה.

כפי שנעשה לרוב בעת שהמחזה מועלה על הבמה, דעותיהן של הדמויות בהקדמה מזכירות את הדמויות במחזה עצמו: הבדחן מזכיר את מפיסטופלס (מפיסטו), המשורר את פאוסט והאמרגן את וגנר.

הפרולוג בשמים (שורות 243–353) עוסק לראשונה בעלילה הראשית של המחזה. בדומה להתערבות שבספר איוב המקראי מתערב מפיסטו עם אלוהים על נפשו של פאוסט. השקפת עולמו הניהיליסטית של השטן מודגמת כאן בניגוד לגישתו הפוזיטיביסטית והמחייבת של אלוהים.

אלוהים נחוש בדעתו להוביל את פאוסט, אשר משרת אותו "במחשך",^[1] אל התובנה: "עינו חיש אפקח ולאור אוציאנו". הסכמתו לכך שמפיסטו יפתה את פאוסט, כל עוד זה בין החיים, נועדה רק להעמיד את פאוסט במבחן. אלוהים מכריז: "תועה אדם, כל עוד הוא שואף". הפרולוג רומז כי פאוסט יעמוד במבחן, ומכאן שההתערבות היא רק התערבות מדומה: "איש טוב, ביצר לבו העמום, ידע את השביל הנכון לפניו". מפיסטו מקבל רשות לפתות את פאוסט, כדי שזה יגיע אל האמת מתוך שגיאותיו.

מתוך מונולוג של הגיבור הראשי למדים הצופים כי המלומד יוהאן פאוסט ניצב בפני מפנה בחייו: למרות ידיעותיו הרבות והשכלתו המקיפה הוא נותר מתוסכל מהכרתו את העולם. הוא מבקש להגיע אל משמעות הקיום, אל הדבר אשר "מחזיק את העולם מבפנים". מתוך ספקותיו וייאושו הוא מסיק כי "איננו יכולים לדעת דבר". שיטות המדע נדמות בעיניו בלתי מספיקות למטרה זו. הוא סבור כי הצליח למצוא את החוקים המאגיים של ההרמוניה הטבעית בספר של נוסטרדמוס. הוא מזמן את רוח-האדמה, אשר לועגת לו ומשיבה אותו לממדיו: "הינך דומה לרוח שאתה תופס, לא לי!".

ידידו תאב-הלימוד של פאוסט, וגנר, בא אל חדרו וזוכה מצד פאוסט להתעלמות ודחייה. וגנר מסמל את טיפוס המדען קר-המחשבה, הרציונליסט והפוזטיביסט, אשר מלקט את כל ידיעותיו מתוך ספרים. הוא יהיר ומייצג בכך בורגנות משכילה ויומרנית. בניגוד אליו, פאוסט מבקש לחוש את הטבע מקרוב, ואת צעדיו מכוונים הכמיהה אחר ידע אלוהי, רגש ואינטואיציה.

לאחר שווגנר עוזבו לנפשו, מבקש פאוסט להתאבד בשתיית רעל, כצעד ייאוש של ניסיון אחרון להתעלות על מגבלותיו האנושיות. צלצולי הפעמונים של חג הפסחא מניאים אותו משליחת יד בנפשו, לא בשל משמעותם הנוצרית אלא בשל הזכרונות שהם מעוררים מימי הילדות המאושרים: "הזיכרון ורגשו הילדותי / מונעים ממני את הצעד האחרון".

בניגוד לבדידות של חדר העבודה שלו, יוצא פאוסט ביום המחרת בחברת וגנר אל הטבע האביבי שבחוץ, שבו מטיילים רבים להנאתם ולשם מפגש חברתי. באידיליה זו של הטיול בטבע חושף פאוסט בפני וגנר את צמאונו הרוחני והנפשי, את השסע הפנימי שלו: "שתי נשמות דרות, האח, בחזי....". כלב פודל משונה מתלווה אל פאוסט ווגנר ועוקב אחריהם.

פאוסט עוסק בתרגום הבשורה על-פי יוחנן, ומתלבט קשות על אופן תרגום פתיחת הספר. לבסוף הוא מחליט לתרגם את הפתיח "בראשית היה הדבר/המילה^[2]" לפסוק "בראשית היה המעשה". המעשה והעשייה הופכים מעתה למורי דרכו. הוא מוצא את הגשמתו העצמית בשירות לציבור (בתור מהנדס סכרים). בהשפעת לחשי הכישוף של פאוסט, הופך כלב הפודל בדרך של מטמורפוזה למפיסטו בתחפושת של תלמיד נודד, המציג עצמו בפני פאוסט כ"חלק מאותו כוח / השואף תמיד לרע ויוצר תמיד את הטוב" ובתור "הרוח השוללת תמיד".

פאוסט מציע לשטן ברית, אך מפיסטו הכלוא בחדרו של פאוסט בשל הנסיבות איננו רוצה עדיין לקבל את הצעתו. הוא מרדים את פאוסט ומשתחרר מהשפעתו הקסומה. מהתמונה הבאה במחזה מובן כי מפיסטו שב לבסוף לפאוסט.

פאוסט מקלל את קיומו על פני האדמה, ואז מציע לו מפיסטו את הברית. פאוסט מבקש את "מעמקי התבונה", ומפיסטו אמור לעזור לו להגיע אליהם במהלך כל ימי חייו. מפיסטו מבטיח לו "מסע בעולם הקטן, אז בעולם הגדול" בתמורה לשירותיו של פאוסט בעולם הבא. בנוסף מתערב פאוסט, כי לא יעלה בידו של מפיסטו להביאו ל"רגע עליון" זה. פאוסט מקבל את ההצעה, ובהתאם למסורת הברית נחתמת בדם.^[3]

התמונות הבאות במחזה מציגות את המסע בעולם "הקטן" ובעולם "הגדול". הן מאשרות את אשר היה ברור לפאוסט שהעריך יתר על המידה את כוחו: הוא איננו יכול להפסיד בהתערבות, מפני שלעולם לא יהיה שבע רצון ולפיכך אותו "רגע עליון" לא יגיע אף פעם. נדמה כי מפיסטו אינו יכול לקיים את הברית, שכן איננו רוצה למלא את מבוקשו של פאוסט אלא להסיח את דעתו ב"עולמו שלו". הוא אף פעם אינו מספק לפאוסט את אשר זה מבקש, אלא מנסה תמיד לטמטם את רוחו בהנאות שטחיות ולאחר מעשה גם לסבך אותו בחובות כבדים.

מפיסטו מעורר בעזרת קסמי-יין אימה בקרב סטודנטים שיכורים, שאמורים לבדר את פאוסט בתחנה הראשונה במסע-העולמות שלו (בתמונה "מרתף אאורבך"), אבל פאוסט רק משתעמם. ניסיון הפיתוי הראשון של מפיסטו נכשל, מפני שפאוסט מצפה ממנו לדברים אחרים.

בתיווכו של מפיסטו הופך פאוסט לצעיר לאחר שתיית שיקוי במאורתה של מכשפה. גרטכן היפה הניבטת בפניו מראי קסמים, הופכת אותו לחולה אהבה.

לאחר שפאוסט מבחין במרגרטה (גרטכן) ברחוב בעיר קטנה, עת היא שרה שיר אודות מלך תּוּלֶה, הוא דורש ממפיסטו להשיג לו אותה. מפיסטו נתקל בקשיים בשל תומה של גרטכן. הוא טומן קופסת תכשיטים בארונה של גרטכן, אשר מעוררת את סקרנותה; היא מביאה אותה אל אמה, וזו מוסרת אותה לכומר. השטן נאלץ עתה להטמין תכשיט חדש.

גרטכן מראה לשכנתה מרתה שוורדטליין את התכשיט החדש וזו מציעה לה להביא אותו אליה בחשאי. מפיסטו מודיע למרתה את הידיעה הכוזבת כי בעלה שנעלם מת. באמתלה שיש ביכולתו להביא לכך עד נוסף, הוא קובע להיפגש עם מרתה בחצר, ובפגישה אמורה גם גרטכן להשתתף.

בתמונה הבאה מסרב תחילה פאוסט לשקר בעדותו. רק שכנועיו המיומנים של מפיסטו מביאים אותו להתאהב (או לחשוק) כל כך בגרטכן, עד שהוא מוכן לשקר רק על מנת לפגוש בה.

בפגישה מחזר מפיסטו באירוניה אחר מרתה ודוחה בחוצפה את כל הצעותיה הרומנטיות הברורות. גרטכן מתוודה בפני פאוסט על אהבתה, אבל חשה בצורה אינסטינקטיבית כי למחזרה יש מניעים נסתרים.

גרטכן שואלת את פאוסט את שאלת-גרטכן הנודעת: "אמור נא, מה לך ולדת?" [המונח 'Gretchen-frage' נגזר מכאן והפך למטבע-לשון, לכל שאלת-זהות המביכה את הנשאל, שהיה מעוניין להתחמק מתשובה גלוית-לב]. גרטכן אמנם רוצה להביא את פאוסט לחדרה, אבל חוששת מפני אמה. פאוסט נותן לה בקבוקון ובו סם-שינה, שמתגלה למרבה הטרגדיה כרעל. בתמונות הבאות חשה גרטכן לראשונה כי היא בהיריון.

בחלק השני הסיפור הרומנטי של פאוסט וגרטכן מונח בצד, ופאוסט מתעורר בשדה של פיות כדי ליזום מחזור חדש של הרפתקאות ותכלית. היצירה מורכבת מחמש מערכות, שכל אחת מהן מייצגת נושא אחר. במערכה הרביעית, למשל, פאוסט מוצא את עצמו נלקח מארקדיה לפסגת הר בגרמניה. כשהוא מתבונן בענן המתחלק לשני חלקים, הוא מזהה את הלן בחלק אחד ואת גרטכן בחלקו השני. הענן עם צורת הלן נע מזרחה, בעוד הענן של גרטשן עולה לשמיים. ואז מפיסטו, שהשאיר מאחוריו את הופעתו היוונית, מצטרף שוב לפאוסט. מפיסטו מעורר מחלוקת על יצירת פני השטח היבשתיים ובמיוחד על אזור ההר. לאחר מכן, פאוסט קובע אותו כייעד גבוה יותר חדש שלו, שהוא רוצה להחזיר אדמה חדשה. מאחורי רצונו עומד הרעיון לשלוט באלמנטים או אפילו להיכנע לטבע. לאחר מכן, פאוסט מתמקד בשליטה בים, שממנו הוא מחזיר קרקע חדשה על ידי סכרים ותעלות ניקוז. אבל אז פורצת מלחמה בין הקיסר לקיסר יריב, שבאמצעותה נקטעות תוכניותיו של פאוסט. מפיסטו מציג את שלושת הגברים האדירים (בגרמנית: Die drei Machtigen) ששמותיהם הם ראופבול, האבאלד והאלטפסט. שלושתם אמורים לעזור לדכא את המרד וליישם את הפרויקט השאפתני של פאוסט. בעזרת שלושתם פאוסט משי את הניצחון של הקיסר. השלושה חושפים התנהגות מפוקפקת כבוזזים, המטילים צל ארוך על שירותיהם העתידיים. כפרס על שירותו הצבאי פאוסט מקבל מחוז בחוף לניהול.

במערכה האחרונה פאוסט עולה לגן עדן. הוא הפסיד את ההימור שלו מול מפיסטו, שלעולם לא יבקש להישאר ברגע טרנסצנדנטי ולהאריך אותו לנצח. עם זאת, אלוהים זכה בהימור שלו מהפרולוג (ועל כן זכה גם בנשמתו של פאוסט) שכן הרגע הטרנסצנדנטי נגזר מעיסוקיו הנכונים. מלאכים, המגיעים כשליחי רחמים אלוהיים, מכריזים בסוף מערכה ה': "מי שמתאמץ וחי להתאמץ / עדיין יכול לזכות בגאולה" (V, 11936–7).

המלחין הצרפתי הקטור ברליוז הושפע מגתה, וכתב יצירה מוזיקלית בשם "קללת פאוסט", והמלחינים שארל גונו, לואי שפור, אריגו בויטו ופרוצ'ו בוזוני כתבו אופרות על נושא זה (בהתאמה: "פאוסט", "פאוסט", "מפיסטופלה", "דוקטור פאוסטוס"). ייחוסים שונים לפאוסט מופיעים ביצירותיו של פרנץ ליסט, שכתב את "סימפוניית פאוסט", הסונטה לפסנתר המבוססת על עלילת המחזה, וכן סדרת "מפיסטו ולס". ביצירותיו של המלחין רוברט שומאן (לרבות האינטרמצו השני באופ. 4), ובחלקה השני של הסימפוניה השמינית ("סימפוניית האלף") מאת המלחין גוסטב מאהלר שהלחין את הסצנה האחרונה של המחזה למקהלה ותזמורת בביצועם של כאלף משתתפים. ריכרד וגנר הלחין פתיחה שנקראת "הפתיחה פאוסט".

מאז נכתבו עשרות ספרים על פאוסט ויצירות עם וריאציות שונות על הדמות שלא נלאים מלנתח אותה לאורך ולרוחב. מכל אלה ראויה לציון יצירתו של הסופר הגרמני תומאס מאן בשם "דוקטור פאוסטוס" (אף בנו, קלאוס מאן, כתב רומאן בנושא זה בשם "מפיסטו"), ואף יצירתו של הסופר הרוסי מיכאיל בולגקוב, "האמן ומרגריטה", בה הגיבור הראשי, האמן, הוא במידה רבה וריאציה של פאוסט. תימוכין לטענה זו ניתן למצוא בעובדה שבגרסאות המוקדמות של הרומן נקרא הגיבור "פאוסט" ולא "האמן". כמו כן ידועה טרילוגיית הסרטים הגרמנית, בבימוי אישטוואן סאבו ההונגרי, העוסקת בתחום ומתרחשת בתקופת מלחמת העולם השנייה. הסרטים: "מפיסטו", "הנוסן", "קולונל ראדל".

קדם ליצירתו של גתה מחזהו הטרגי של המחזאי האנגלי כריסטופר מארלו, "דוקטור פאוסטוס", שנכתב והוצג לראשונה ככל הנראה בין השנים 1588 לבין 1590. מארלו היה למעשה הראשון שהפך את סיפורו של פאוסט ("אגדת פאוסט") למחזה טרגי. יוהאן וולפגנג פון גתה נחשף לגרסה גרמנית של מחזהו של מארלו רק בשנת 1818, ושיבח אותה מאוד.

המחזה תורגם שבע פעמים לעברית:

• מתרגם: מאיר הלוי לעטעריס, הוצאת י. שלוסברג, וינה, 1865. בתרגום זה מי שמכר נשמתו לשטן הוא אלישע בן אבויה.
• מתרגם: משה שולבוים (Moses Schulbaum), [תרגום מן המחצית השנייה של המאה הי"ט לחלק הראשון], ראה אור בסדרת "סְדָר - לספרות גנוזה", הוצאת 'דחק', 2022.
• מתרגם: יעקב כַּהַן, הוצאת שוקן, ירושלים, 1943. תרגום רק של החלק הראשון. (על תרגום זה זכה לפרס טשרניחובסקי בשיתוף עם י"ל ברוך בשנת 1952)
• מתרגם: זאב ז'בוטינסקי, 1947.^[4] תרגום פרגמנטים אחדים שנדפסו בעיתונות במהלך שנות השלושים, ורוכזו בכרך ב' של כתבי ז'בוטינסקי בהוצאת ערי ז'בוטינסקי.^[5]
• מתרגם: י"ל ברוך, הוצאת טברסקי, 1952. תרגום מלא של שני החלקים. (על תרגום זה זכה לפרס טשרניחובסקי בשיתוף עם יעקב כהן בשנת 1952)
• מתרגם: יצחק כפכפי, הוצאת דביר, 1975. תרגום מלא של שני החלקים.
• מתרגמת: ניצה בן-ארי, ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, 2006. תרגום מלא של שני החלקים עם ביאורים.

מדיה וקבצים בנושא פאוסט בוויקישיתוף

• פרקים בחלק הראשון של פאוסט בתרגום יעקב כהן:
  • חדר גרטכן, דבר, 21 במאי 1937
  • גן מרתה, דבר, 28 במאי 1937
  • ליד הבאר, דבר, 4 ביוני 1937
• על גלגוליו השונים של מוטיב פאוסט בספרות לאורך ההיסטוריה (באנגלית)
• אריאנה מלמד, אבי כל הפאוסטים, באתר ynet, 20 בפברואר 2003
• פאוסט - האופרה הישראלית - 2017
• גלילי שחר, נצח בן מאתיים, באתר הארץ, 19 בדצמבר 2008
• אשר רייך, הלילה בא. מקיץ הטוב שבנפשנו - שישה תרגומים של "פאוסט" מאת יוהאן וולפגנג פון גתה, באתר הארץ, 7 באוקטובר 2011
• על "פאוסט" ותרגומו לעברית(הקישור אינו פעיל), באתר הספרייה הלאומית
• מתוך 'פאוסט' / י.ו. גתה / תרגם זאב ז'בוטינסקי, בפרויקט בן-יהודה
• פאוסט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)