דמיטרי שוסטקוביץ'

דמיטרי שוסטקוביץ'
Дми́трий Дми́триевич Шостако́вич

לידה	12 בספטמבר 1906 (יוליאני) סנקט פטרבורג, האימפריה הרוסית
פטירה	9 באוגוסט 1975 (בגיל 68) מוסקבה, ברה"מ
מקום קבורה	בית הקברות נובודוויצ'יה
מוקד פעילות	האימפריה הרוסית, ברית המועצות
תקופת הפעילות	מ-1919
מקום לימודים	הקונסרבטריון של סנקט פטרבורג
סוגה	סימפוניה, מוזיקה קאמרית, אופרה
שפה מועדפת	רוסית
כלי נגינה	פסנתר
בן או בת זוג	Nina Varzar (1932–1935) Nina Varzar (ערך בלתי־ידוע–?)
צאצאים	מקסים שוסטקוביץ', Galina Dmitrievna Shostakovich
פרסים והוקרה	פרס סטלין (1941) פרס סטלין (1946) פרס סטלין (1950) מדליית הפטיש והמגל (24 בספטמבר 1966) עיטור לנין (24 בספטמבר 1956) עיטור לנין (24 בספטמבר 1966) פעיל מצטיין באמנויות של הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית של רוסיה (1942) פרס סטלין (1952) פרס שבצ'נקו (1976) אמן העם של הרפובליקה הסובייטית הסוציליסטית של אזרבייג'ן (19 באפריל 1972) פרס גלינקה (1974) העיטור האוסטרי למדע ואמנות (1974) פרס סיבליוס (1958) פרס מטעם מועצת השלום העולמית (1954) פרס סטלין (1942) מדליית הזהב של החברה הפילהרמונית המלכותית (1966) אמן העם של ברית המועצות (1954) כוכב ידידות העמים (1972) עיטור מהפכת אוקטובר (2 ביולי 1971) פרס ברית המועצות (1968) אמן העם של הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית (1947) מדליית הכסף הגדולה להוקרה על שירות הרפובליקה האוסטרית (1967) עיטור לנין (28 בדצמבר 1946) פרס לנין (אפריל 1958) עיטור הידידות בין העמים (1972) פרס לאוני סונינג למוזיקה (1973) עיטור הדגל האדום של העמל (23 במאי 1940) גיבור העמל הסוציאליסטי מסדר האמנויות והספרות אות ההצטיינות של הרפובליקה האוסטרית אמן העם של הרפובליקה של בשורטוסטן מדליה לציון 250 שנה ללנינגרד מדליה להנצחת 30 שנים לניצחון במלחמת המולדתה הגדולה 1941–1945 מדליה על הגנת לנינגרד פרס סטלין, דרגה 1 מדליית ותיק העמל מדליה לגבורת העמל במלחמת המולדת הגדולה 1941–1945 מדליה להנצחת 100 שנים להולדתו של לנין פרס סטלין, דרגה 2
www.shostakovich.ru
פרופיל ב-IMDb
חתימה

דמיטרי דמיטרייביץ' שוסטקוביץ' (ברוסית: Дмитрий Дмитриевич Шостакович, ‏האזנה^ⓘ‏^Ⓘ‏;‏ 25 בספטמבר 1906 - 9 באוגוסט 1975) היה מלחין רוסי שפעל בתקופה הסובייטית. יצירותיו הגדולות הן 15 סימפוניות ו-15 רביעיות מיתרים.

שוסטקוביץ' נולד בסנקט פטרבורג ב-25 בספטמבר 1906, כבן שני למשפחה בת שלושה ילדים. משפחתו הייתה ליברלית-פלורליסטית מבחינה פוליטית. מגיל צעיר גילה כישרון מוזיקלי הן כפסנתרן והן כמלחין. הוא החל בשיעורי פסנתר בגיל 9, ובגיל 12 כבר כתב מארש אבל לזכר שני מנהיגי מפלגת הקדטים שנרצחו בידי מלחים בולשביקים. בגיל 13 החל ללמוד בקונסרבטוריון של פטרוגרד, אז בניהולו של אלכסנדר גלאזונוב, וכפרויקט סיום כתב את הסימפוניה הראשונה שלו, שבוצעה לראשונה ב-1926.

שוסטקוביץ' החל את דרכו בעולם המוזיקה בקריירה כפולה של פסנתרן קונצרטים ומלחין, אך סגנון הנגינה היבש שלו לא זכה להערכה מספקת. בתחרות שופן הראשונה בוורשה, בשנת 1927, הוא זכה לציון לשבח אך לא הגיע אל המקומות הראשונים. אולם לאחר התחרות פגש את המנצח ברונו ולטר, שהתרשם מהסימפוניה הראשונה שלו עד כדי כך שניצח עליה עוד באותה שנה בברלין. בשנים הבאות התרכז שוסטקוביץ' בהלחנה, וכפסנתרן ביצע בעיקר את יצירותיו שלו. ב-1927 כתב את הסימפוניה השנייה ("לאוקטובר") והחל לעבוד על האופרה הקומית הראשונה שלו, "החוטם" על פי סיפורו של ניקולאי גוגול. האופרה עלתה ב-1929 והתקבלה בנימה פושרת למדי.

בשנה זו הכיר שוסטקוביץ' את איוון סולרטינסקי, מוזיקולוג יהודי שהיה לחברו הקרוב עד שהוגלה לסיביר ומת שם ב-1944. סולרטינסקי הכיר לשוסטקוביץ' את המוזיקה של גוסטב מאהלר, אשר השפעתה על שוסטקוביץ' ניכרת מהסימפוניה הרביעית ואילך. ב-1932 נישא שוסטקוביץ' לנינה וורזר (אשתו הראשונה מתוך שלוש) בנישואים שהוגדרו על ידם כ"פתוחים". הם התגרשו ב-1935 וחזרו לחיות יחד זמן קצר לאחר מכן. נולדו להם שני ילדים: גלינה ב-1936, ומקסים ב־1938.

בשנות העשרים של המאה העשרים ובתחילת שנות השלושים עבד שוטסקוביץ' ב"תיאטרון נוער פרולטרי", מה שהגן עליו במידת מה מתקיפות על רקע אידאולוגי. הוא הקדיש זמן רב לכתיבת האופרה השנייה שלו, "ליידי מקבת ממחוז מצנסק", שבוצעה לראשונה ב-1934 בהצלחה רבה הן בקרב הקהל והן אצל המבקרים. בעיתונות הסובייטית נכתב שהאופרה היא "התוצאה של הצלחה כללית של בנייה סוציאליסטית, של המדיניות הנכונה של המפלגה", וכן שאופרה כזו "הייתה יכולה להיכתב רק על ידי קומפוזיטור סובייטי שחונך במיטב המסורת התרבותית הסובייטית".

ברם, מנהיג ברית המועצות סטלין תיעב את היצירה ה"חדשנית" מדי לטעמו, ובמיוחד את הגוון הארוטי שלה, וביקר את המלחין בחריפות. כתוצאה מכך, משנת 1936 ואילך חלה הידרדרות במעמדו של שוסטקוביץ'. זה החל בהתקפה עליו בעיתון המפלגתי פראבדה במאמר בשם "בלגן במקום מוזיקה", שנכתב ככל הנראה בידי אנדריי ז'דאנוב^[1] בעקבות ביקור של סטלין באופרה "ליידי מקבת ממחוז מצנסק". מכאן ואילך פסקו ההזמנות ליצירות חדשות של שוסטקוביץ', והכנסותיו הצטמצמו לרבע משהיו לפני ההתקפה עליו. הסימפוניה הרביעית שלו, שכבר הייתה בשלב החזרות, נגנזה ובוצעה לראשונה רק ב-1961. תגובתו המוזיקלית של שוסטקוביץ' להוקעה הפומבית שלו הייתה הסימפוניה החמישית שכתב ב-1937, שנשאה את כותרת המשנה (האירונית?): "תשובת המלחין הסובייטי לביקורת מוצדקת". זוהי יצירה שכוונה לאוזני המשטר. היא כתובה בסגנון שמרני ובעלת תוכן שקשה לפרשו כפוליטי, אם כי קיימת פרשנות שלפיה החזרה הנוקבת על הצליל לה בפרק האחרון מסמלת כפיית שמחה מצד המשטר. באותה תקופה הולחנה גם רביעיית המיתרים הראשונה שלו. בספטמבר 1937 החל שוסטקוביץ' ללמד קומפוזיציה בקונסרבטוריון לנינגרד, והמשרה העניקה לו מעט ביטחון כלכלי.

שוסטקוביץ' שהה בלנינגרד כשהחלה הפלישה הגרמנית לברית המועצות ביוני 1941 (מבצע ברברוסה). והוא נשאר בלנינגרד במהלך בחודשי המצור עליה. הסימפוניה השביעית, שהפרק הראשון שלה הולחן בתקופה זו, מכונה "לנינגרד". תמונתו של שוסטקוביץ' במדי כבאי, שהתפרסמה בעולם ואף הגיעה לשער ה"טיים", ותוכנית הרדיו שלו, תרמו תרומה מוראלית חשובה למאמץ המלחמתי הסובייטי. באוקטובר 1941 פונתה משפחתו לקויבישב (כיום סמרה) ושם הושלמה הסימפוניה השביעית, שהייתה לסמל העמידה הרוסית האיתנה במלחמה. באביב 1943 עבר שוסטקוביץ' עם משפחתו למוסקבה והסימפוניה השמינית נכתבה שם. אופייה הקודר של הסימפוניה גרם להחרמתה למעשה עד שנת 1960. הסימפוניה התשיעית, שכתב ב-1945, היא אירונית וכתובה בסגנון קלאסי. שוסטקוביץ' המשיך להלחין גם מוזיקה קאמרית, ובמיוחד ראויה לציון שלישיית הפסנתר השנייה אופוס 67 שהוקדשה לזכרו של סולרטינסקי. הפרק האחרון שלה מכיל ריקוד מוות יהודי, תגובתו של שוסטקוביץ' לדברים שנודעו לו, לפיהם אילצו הנאצים את היהודים לרקוד לפני שירו בהם למוות^[2].

בשנת 1948 הוקע שוסטקוביץ' פומבית כ"פורמליסט", כלומר ממוקד בצורה, באמנות-לשם-אמנות, ולא במתן שירות מוזיקלי לקהל הסובייטי. הוא הואשם ב"סילופים צורניים, נטיות אנטי דמוקרטיות, התנוונות בורגנית וקקופוניה קפיטליסטית". רוב עבודתו נאסרה לפרסום בברית המועצות, הוא אולץ לפרסם התנצלויות שונות ומשפחתו איבדה את זכויות היתר שהוענקו לו כמלחין המקורב לשלטון. יורי ליובימוב, במאי וידיד, סיפר שבתקופה זו ישן שוסטקוביץ' בחדר המדרגות וחיכה "ליד המעלית" למאסר פתאומי. בשנים הבאות כתב מוזיקה לסרטים לצורך פרנסה ומוזיקה "רשמית" לצורך שיקום מעמדו הפוליטי. עבודות רציניות יותר נכתבו למגירה, ביניהן הקונצ'רטו הראשון לכינור ומחזור השירים היהודיים.

חלק מהמגבלות על המוזיקה שלו ועל אורח חייו הוסרו ב-1949, כנראה במגמה לשתפו במשלחת סובייטית לארצות הברית. באותה שנה נכתבה האורטוריה שלו "שירת היער", שהיללה את סטלין בתור "הגנן הגדול". ב-1951 נבחר שוסטקוביץ' לסובייט העליון, מה שהשלים את שיקום מעמדו הפוליטי. מותו של סטלין ב-1953 היה ציון דרך בחזרתו של שוסטקוביץ' לחיק הקונצנזוס הסובייטי. הסימפוניה העשירית, שנכתבה ובוצעה במהלך שנה זו, מסמלת את השחרור שחש שוסטקוביץ' אחרי מותו של סטלין. יש פרשנים הגורסים כי הפרק השני והברוטלי שלה, הוא דיוקן מוזיקלי של סטלין. הפרק השלישי נשען על מוטיב הנגזר מראשי תיבות שמו של המלחין DSCH: רה–מי-במול–דו–סי. מוטיב נוסף בפרק זה נגזר מהשם אלמירה, שם אחת מתלמידותיו.

בשנות הארבעים והחמישים היו לשוסטקוביץ' יחסים אינטימיים עם שתיים מתלמידותיו: גלינה אוסטרובסקאיה ואלמירה נזירובה. הוא לימד את אוסטרובסקאיה מ-1937 עד 1947. מסטיסלב רוסטרופוביץ' תיאר יחסים אלה כ"עדינים", ואילו אוסטרובסקאיה טענה בראיון ב-1995 שבשנות החמישים היא דחתה הצעת נישואין של שוסטקוביץ'. היחסים עם אלמירה נזירובה היו ככל הנראה בשנות החמישים, על רקע הנישואים הפתוחים של שוסטקוביץ' עם נינה וורזר. שוסטקוביץ' נישא בשנית למרגריטה קאינובה (בשנת 1956), אך הנישואים לא עלו יפה והם התגרשו לאחר שלוש שנים.

בשנת 1960 הצטרף שוסטקוביץ' למפלגה הקומוניסטית. צעד שהתפרש כהפגנת מחויבות ולויאליות לשלטון הסובייטי או כסימן לפחד ולכניעה ללחצי השלטון. אמנם דיכויו של שוסטקוביץ' פחת לאחר מות סטלין, אך בנו של שוסטקוביץ', מקסים, טען שההצטרפות למפלגה הביאה את אביו לדמעות והייתה תוצאה של סחיטה. בתקופה זו בריאותו של שוסטקוביץ' הידרדרה. הוא כתב את הרביעייה השמינית שלו, אשר כמו הסימפוניה העשירית סובבת בחלקה סביב המוטיב "DSCH". הרביעייה גם מעלה בשנית את הנושא היהודי משלישיית הפסנתר השנייה.

בשנת 1962 התחתן שוסטקוביץ' עם אשה צעירה בשם אירנה סופינסקאיה. במכתב לחברו איזק גליקמן הוא כתב: "הפגם היחיד שלה הוא שהיא בת 27. בכל שאר המובנים היא נהדרת: חכמה, עליזה, ישירה ומאוד נחמדה." הוא היה נשוי לה עד מותו באוגוסט 1975. באותה שנה (1962) חוברה הסימפוניה השלוש עשרה "באבי יאר" (על שם הטבח בבאבי יאר). הסימפוניה מכילה טקסטים של המשורר יבגני יבטושנקו, והפרק הראשון שעל שמו נקראת הסימפוניה מכיל את השיר "באבי יאר" של יבטושנקו, העוסק ברצח יהודי קייב וסביבותיה שבוצע שם על ידי הנאצים במלחמת העולם השנייה. לאחר ביצוע הבכורה של הסימפוניה, יבטושנקו אולץ על ידי השלטונות להוסיף לשירו בית, המזכיר שגם רוסים ואוקראינים נרצחו בבאבי יאר.

בשנות חייו המאוחרות סבל שוסטקוביץ' מבעיות בריאות כרוניות, אך סירב לוותר על וודקה וסיגריות. כבר ב-1958 חש חולשה בידו הימנית, שבסופו של דבר אילצה אותו לוותר על הנגינה בפסנתר. ב-1965 הוא אובחן כחולה בסוג נדיר של פוליו. למעשה (לפי אופי המחלה, מהלכה והתסמינים השונים) מדובר ככל הנראה בהפרעה נוירולוגית כרונית משתקת ונדירה מסוג אחר^[3]. הוא סבל מהתקפי לב ב-1966 וב-1971. מספר פעמים נפל ושבר את רגליו. ב-1967 כתב שוסטקוביץ' לאחד מידידו: "מטרות שהושגו עד כה: 75% (רגל ימין נשברה, רגל שמאל נשברה, יד ימין דפוקה. כל מה שאני צריך זה להרוס את יד שמאל, ואז 100% מהגפיים שלי יצאו מכלל שימוש)".

תחושת המוות המתקרב ניכרת ברבות מיצירותיו המאוחרות, במיוחד ברביעיות המאוחרות ובסימפוניה הארבע עשרה משנת 1969. סימפוניה זו היא מחזור שירים העוסקים במוות והכתיבה המוזיקלית נועזת, עם שימוש בשיטת שנים עשר הטונים. הסימפוניה האחרונה, מספר חמש עשרה, משנת 1971, היא מלודית יותר, עם ציטוטים עצמיים וגם ציטוטים מווגנר ורוסיני.

שוסטקוביץ' נפטר ב-9 באוגוסט 1975 מסרטן הריאות. ההודעה הרשמית על פטירתו הופיעה בפראבדה באיחור של שלושה ימים, כנראה בשל הצורך באישור הנוסח המדויק על ידי ברז'נייב והפוליטבירו. עוד בחייו הוא זכה בכבוד של קריאת חצי אי באנטארקטיקה על שמו, בין "חצי האי בטהובן" ו"מדף הקרח באך" מצד אחד, לבין "מפרץ סטרווינסקי" ו"חצי האי מונטוורדי" מצד שני.

בתו של שוסטקוביץ', גלינה, סיפרה שאביה היה אובססיבי מבחינות רבות: חולה ניקיון, מסנכרן את השעונים בבית ללא הרף, שולח מכתבים לעצמו כדי לבדוק את יעילות הדואר וכדומה. ידידים אחרים טוענים שהיה עצבני ופגיע. הוא אהב ספורט (בעיקר כצופה) והיה שופט כדורגל מוסמך. הוא אהב גם כתיבה סאטירית, והכותבים האהובים עליו היו גוגול, צ'כוב ומיכאיל זושצ'נקו. האחרון העיד על שוסטקוביץ' שהוא: "שברירי, חלש, מסוגר, ישיר מאוד, ילדותי... אבל גם קשה, שנון, מאוד אינטליגנטי, אולי תקיף, רודני ולא במיוחד נעים הליכות (אם כי הוא נעים הליכות כשהוא בוחר בכך)." הוא היה ביישן מטבעו. פלורה ליטבינובה אמרה עליו שהוא "איננו מסוגל לומר 'לא' לאיש". הוא היה מוכן לעזור לכל אדם בתוקף סמכותו כראש איגוד הקומפוזיטורים וחבר הסובייט העליון. מבחינה פוליטית הוא היה מוכן להיכנע לדרישות השלטון ו"ליישר קו" עמו, אך שמר לעצמו את הזכות לתעב את השליט ואת מפלגת השלטון.

חצי האי שוסטקוביץ' באי אלכסנדר שבאנטארקטיקה נקרא על שמו של דמיטרי שוסטקוביץ'^[4].

• סימפוניה מס' 1 בפה מינור, אופ. 10 (1924–1925)
• סימפוניה מס' 2 "לאוקטובר" בסי מז'ור (לתזמורת ולמקהלה), אופ. 14 (1927)
• סימפוניה מס' 3 "האחד במאי" במי-במול מז'ור (לתזמורת ולמקהלה), אופ. 20 (1929)
• סימפוניה מס' 4 בדו מינור, אופ. 43 (1935–1936)
• סימפוניה מס' 5 ברה מינור, אופ. 47 (1937)
• סימפוניה מס' 6 בסי מינור, אופ. 54 (1939)
• סימפוניה מס' 7 "לנינגרד" בדו מז'ור, אופ. 60 (1941)
• סימפוניה מס' 8 בדו מינור, אופ. 65 (1943)
• סימפוניה מס' 9 במי-במול מז'ור, אופ. 70 (1945)
• סימפוניה מס' 10 במי מינור, אופ. 93 (1953)
• סימפוניה מס' 11 "שנת 1905" בסול מינור, אופ. 103 (1957)
• סימפוניה מס' 12 "שנת 1917" ברה מינור, אופ. 112 (1961)
• סימפוניה מס' 13 "באבי-יאר" בסי-במול מינור (לתזמורת, מקהלת גברים וסולן בס), אופ. 113 (1962)
• סימפוניה מס' 14 (לתזמורת מצומצמת של כלי-מיתר וכלי הקשה, סופרן ובס), אופ. 135 (1969)
• סימפוניה מס' 15 בלה מז'ור, אופ. 141 (1971)

• קונצ'רטו מס' 1 לפסנתר (עם חצוצרה ככלי סולו משני) ולתזמורת כלי קשת בדו מינור, אופ. 35 (1933)
• קונצ'רטו מס' 1 לכינור ולתזמורת בלה מינור, אופ. 77 (1947–1948, בוצע לראשונה ב-1955, עקב כך היה מקוטלג תחילה כאופ. 99)
• קונצ'רטו מס' 2 לפסנתר ולתזמורת בפה מז'ור, אופ. 102 (1957)
• קונצ'רטו מס' 1 לצ'לו ולתזמורת במי במול מז'ור, אופ. 107 (1959)
• קונצ'רטו מס' 2 לצ'לו ולתזמורת, אופ. 126 (1966)
• קונצ'רטו מס' 2 לכינור ולתזמורת בדו דיאז מינור, אופ. 129 (1967)

• רביעיית מיתרים מס' 1 בדו מז'ור, אופ. 49 (1938)
• רביעיית מיתרים מס' 2 בלה מז'ור, אופ. 68 (1944)
• רביעיית מיתרים מס' 3 בפה מז'ור, אופ. 73 (1946)
• רביעיית מיתרים מס' 4 ברה מז'ור, אופ. 83 (1949)
• רביעיית מיתרים מס' 5 בסי-במול מז'ור, אופ. 92 (1952)
• רביעיית מיתרים מס' 6 בסול מז'ור, אופ. 101 (1956)
• רביעיית מיתרים מס' 7 בפה-דיאז מינור, אופ. 108 (1960)
• רביעיית מיתרים מס' 8 בדו מינור, אופ. 110 (1960)
• רביעיית מיתרים מס' 9 במי-במול מז'ור, אופ. 117 (1964)
• רביעיית מיתרים מס' 10 בלה-במול מז'ור, אופ. 118 (1964)
• רביעיית מיתרים מס' 11 בפה מינור, אופ. 122 (1966)
• רביעיית מיתרים מס' 12 ברה-במול מז'ור, אופ. 133 (1968)
• רביעיית מיתרים מס' 13 בסי-במול מינור, אופ. 138 (1970)
• רביעיית מיתרים מס' 14 בפה-דיאז מז'ור, אופ. 142 (1972-73)
• רביעיית מיתרים מס' 15 במי-במול מינור, אופ. 144 (1974)
• פרלוד וסקרצו, לשמיניית כלי-קשת, אופ. 11 (1924-25)
• שלישייה מס' 1 לפסנתר, כינור ולצ'לו בדו מינור, אופ. 8 (1923)
• שלישייה מס' 2 לפסנתר, כינור ולצ'לו במי מינור, אופ. 67 (1944)
• חמישייה לפסנתר ולרביעיית מיתרים בסול מינור, אופ. 57 (1940)
• סונטה לצ'לו ולפסנתר ברה מינור, אופ. 40 (1934)
• סונטה לכינור ולפסנתר, אופ. 134 (1969)
• סונטה לויולה ולפסנתר, אופ. 147 (1975)

• סונטה מס' 1, אופ. 12 (1926)
• 10 מימרות (афоризмы), אופ. 13 (1927)
• 24 פרלודים, אופ. 34 (1932–1933)
• סונטה מס' 2 בסי מינור, אופ. 61 (1943)
• 24 פרלודים ופוגות, אופ. 87 (1950–1951)
• קונצ'רטינו לשני פסנתרים בלה מינור, אופ. 94 (1953)

• "החוטם" (על-פי גוגול), אופ. 15 (1927–1928)
• "ליידי מקבת ממחוז מצנסק" (על פי לסקוב), אופ. 29 (1930-32, גרסה שנייה כ"קטרינה איזמאילובה", אופ. 114)

• "תור הזהב", בלט בשלוש מערכות, אופ. 22 (1929–1930)
• "הבורג", בלט בשלוש מערכות, אופ. 27 (1930–1931)
• "הנחל הבהיר", בלט בשלוש מערכות, אופ. 39 (1934–1935)

• "מן השירה היהודית העממית", לפסנתר (או לתזמורת), סופרן, מצו-סופרן וטנור, אופ. 79 (1948)
• פתיחה חגיגית לתזמורת, בלה מז'ור, אופ. 96 (1954)
• תזמור לאופרה של מוסורגסקי, "חובאנשצ'ינה", אופ. 106 (1959)
• "הוצאתו להורג של סטפאן ראזין" (על פי יבטושנקו), קנטטה לתזמורת, מקהלה ולסולן בס, אופ. 119 (1964)
• "אוקטובר", פואמה סימפונית בדו מינור, אופ. 131 (1967)
• סוויטה לתזמורת במה (נודעה בעבר כסוויטת ג'אז מס' 2, אופ. 38), ללא מספר אופוס

• סולומון וולקוב, עדות: זכרונותיו של דימיטרי שוסטקוביץ’, תרגם: גרשון ריטרמן, 1988.

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: דמיטרי שוסטקוביץ'
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: דמיטרי שוסטקוביץ'

• אתר האינטרנט הרשמי של דמיטרי שוסטקוביץ' (ברוסית ובאנגלית)
• דמיטרי שוסטקוביץ', במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• דמיטרי שוסטקוביץ', באתר AllMovie (באנגלית)
• דמיטרי שוסטקוביץ', באתר אפל מיוזיק (באנגלית)
• דמיטרי שוסטקוביץ', באתר ספוטיפיי
• דמיטרי שוסטקוביץ', באתר Last.fm (באנגלית)
• דמיטרי שוסטקוביץ', באתר קומפוניסטן דר גגנווארט
• דמיטרי שוסטקוביץ', באתר AllMusic (באנגלית)
• דמיטרי שוסטקוביץ', באתר MusicBrainz (באנגלית)
• דמיטרי שוסטקוביץ', באתר Discogs (באנגלית)
• דמיטרי שוסטקוביץ', באתר Songkick (באנגלית)
• דמיטרי שוסטקוביץ', דף שער בספרייה הלאומית
• אתר המוקדש למכלול רביעיות כלי הקשת
• חגי חיטרון, עכבר העיר אונליין, המסר הפוליטי של שוסטקוביץ' לסטאלין, באתר הארץ, 11 בינואר 2010
• נעם בן זאב, הסדנה לעצבים של דמיטרי שוסטקוביץ', באתר הארץ, 31 באוקטובר 2013
• גל אפלרויט, איך השפיע המגף הסטליניסטי על המוזיקה על שוסטוקוביץ', באתר הארץ, 7 בינואר 2016
• עמוס נוי, שירו של גיום אפולינר המושר בפרק השמיני בסימפוניה ה-14 של שוסטקוביץ', באתר הארץ, 16 בנובמבר 2022
• דמיטרי שוסטקוביץ', באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• דמיטרי שוסטקוביץ', באתר "Find a Grave" (באנגלית)

זוכי פרס לאוני סונינג למוזיקה
1959–1980	איגור סטרווינסקי (1959) • ליאונרד ברנשטיין (1965) • בירגיט נילסון (1966) • ויטולד לוטוסלבסקי (1967) • בנג'מין בריטן (1968) • בוריס כריסטוף (1969) • סרג'יו צ'ליבידאקה (1970) • ארתור רובינשטיין (1971) • יהודי מנוחין (1972) • דמיטרי שוסטקוביץ' (1973) • אנדרס סגוביה (1974) • דיטריך פישר-דיסקאו (1975) • מוגנס וולדיקה (1976) • אוליבייה מסייאן (1977) • ז'אן-פייר רמפל (1978) • ג'נט בייקר (1979) • מארי-קלייר אליין (1980)
1981–2000	מסטיסלב רוסטרופוביץ' (1981) • אייזק שטרן (1982) • רפאל קובליק (1983) • מיילס דייוויס (1984) • פייר בולז (1985) • סביאטוסלב ריכטר (1986) • היינץ הוליגר (1987) • פטר שרייר (1988) • גדעון קרמר (1989) • ג'רג' ליגטי (1990) • אריק אריקסון (1991) • גאורג שולטי (1992) • ניקולאוס הרנונקור (1993) • כריסטיאן צימרמן (1994) • יורי בשמט (1995) • פר נירגארד (1996) • אנדראש שיף (1997) • הילדגארד בהרנס (1998) • סופיה גוביידולינה (1999) • מיכלה פטרי (2000)
2001–2020	אן-סופי מוטר (2001) • אלפרד ברנדל (2002) • ג'רג' קורטג (2003) • קית' ג'ארט (2004) • ג'ון אליוט גרדינר (2005) • יו-יו מה (2006) • לארס אולריק מורטנסן (2007) • ארוו פרט (2008) • דניאל בארנבוים (2009) • צ'צ'יליה ברטולי (2010) • קאייה סאאריאהו (2011) • ז'ורדי סאוואל (2012) • סיימון ראטל (2013) • מרטין פרוסט (2014) • תומאס אדס (2015) • הרברט בלומסטדט (2016) • לאונידס קבקוס (2017) • מאריס יאנסונס (2018) • הנס אברהמסן (2019) • ברברה האניגן (2020)
2021 ואילך	אנסוק צ'ין (2021) • פייר לורן איימארד (2022) • אוולין גלני (2023) • עמנואל פהו (2024)