גטים

הגטים (בלטינית: Getae, ביוונית עתיקה: Γέται), עם קדום ששכן בטריטוריות שמהוות היום את צפון בולגריה, מונטניה ודוברוג'ה. זהו עם ממוצא תראקי המקורב מאוד לדאקים והם דיברו אותה שפה. למעשה ההבדלה בין הגטים ובין הדאקים נעשתה רק על פי מקום מושבם, הדאקים חיו בהרים והגטים במישורים.^[1] הגטים מוזכרים לראשונה על ידי הרודוטוס המשבח אותם כהגונים והאמיצים שבין התראקים.^[2]

בשנת 339 לפני הספירה הגטים חיו על שתי גדותיה של הדנובה התחתונה, ממפלי הדנובה ומטה. בתקופת מלחמתו של דריווש הראשון נגד הסקיתים, בשנת 513 לפני הספירה, הגטים התנגדו לכובש הפרסי, אך הוכנעו יחד עם יתר העמים התראקים שבגדה הימנית של הדנובה. לאחר הסרת הכיבוש הפרסי היו הגטים שמדרום לדנובה חלק מממלכת אודריסה עד שהוכנעו על ידי פיליפוס השני, מלך מקדוניה. על סמך שליטתם בגטים שמדרום לדנובה, תבעו ממשיכי פיליפוס את השלטון על הגטים שמצפון לדנובה, אך ניסיונותיו של ליסימכוס להכניעם לא השיגו תוצאות.

הגטים שנשארו חופשיים ניהלו קרבות ממושכים עם הבסטרנים, עם ממוצא גרמנו-קלטי שתפס את המורדות הצפון מזרחיים של הרי הקרפטים. הדאקים, תושבי ההרים, ניצחו את הבסטרנים והתפשטו עד הדניסטר. הגטים והדאקים התמזגו ביניהם כשבצפון משתמר יותר שם הדאקים ובדרום שם הגטים. למרות האמור לעיל, עם בוא הכיבוש הרומאי, עדיין היו בדוברוג'ה שלושה מלכים גטים קטנים, "רולס", "דאפיקס" ו"זיראקסס". לאחר הכיבוש הרומי, המחוזות המיושבים גטים ותראקים כונו מואסיה והגטים כונו מואסים.

הירונימוס בכתביו מתאר את הגטים כאדומים ובעלי שער צהוב.^[3]

במהלך ההיסטוריה היו מרושמי דברי הימים שבלבלו בין הגטים ובין הגותים. הקיסר הפילוסוף יוליאנוס היה כנראה הראשון ששגה בכך, אחריו טעו בכך גם ההיסטוריון הלטיני קלאודיאנוס (Claudianus) בתחילת המאה ה-5 שייחס את הויזיגותים אל הגטים, אורוסיוס, קסיודורוס ויורדנס שביצירתו "גטיקה" (Getica) העוסקת בגותים החשיבם כזהים לגטים. גם ביצירה החשובה, "ספר גיבורי האומה הגרמנית" שנכתבה על ידי היינריך פנטלאון (Heinrich Pantaleon) מוצגים המלכים הדאקים, כגותים.

• דרומיכטס
• הקבר התראקי בסוושטארי

מדיה וקבצים בנושא גטים בוויקישיתוף

• גטים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)