בוראנו
 | |
| מראה האיים מהאוויר: האי המיושב המלא בתים במרכז התמונה הוא בוראנו. למעלה ממנו שני איים ירוקים, אליהם מוביל גשר עץ ובהם שטחים חקלאיים. בהמשך איים נוספים מהלגונה של ונציה | |
| נתונים גאוגרפיים | |
|---|---|
| מיקום |
לגונת ונציה  |
| קואורדינטות | 45°29′08″N 12°25′03″E / 45.485555555556°N 12.4175°E |
| שטח | 0.2108 קילומטר רבוע |
| אורך | 0.675 קילומטר |
| רוחב | 0.475 קילומטר |
| נתונים מדיניים | |
| מדינה |
איטליה |
| אוכלוסייה | 2,762 |
| אזור זמן | UTC+1 |
  | |
בוראנו (באיטלקית: Burano) הוא אזור הכולל חמישה איים בצפון-מזרח הלגונה של ונציה. בין שני האיים הגדולים מוביל גשר מעץ. לבוראנו מגיעות ספינות תיירים, העוגנות בחוף, דבר שאינו אפשרי בוונציה עצמה. האזור מאופיין בבתים הצבועים בצבעים שונים, האחד שונה ממשנהו. שלל הצבעים יוצרים פסיפס צבעוני של מבנים, שזכה לאזכורים שונים בספרות ובשירה. ייחודו של האזור הוא גם במלאכת תחרה ידנית שנשות המקום יוצרות בכניסה לבתיהן.
האי שוכן במרחק של שבעה ק"מ מוונציה וזמן הנסיעה בספינת הנוסעים הוא כ-40 דקות.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]חוקרים מניחים כי ההתיישבות באי החלה, כמו בשאר חמשת האיים הקרובים, במאה החמישית, כאשר הגיעו אליו פליטים מהחוף האדריאטי, שברחו מהברברים בראשות אטילה מלך ההונים. על מקור השם יש דעות אחדות: האחת, היה זה שמה של משפחה, היא משפחת בוריאנה (Buriana); השנייה, המתיישבים הראשונים באי באו מאי קטן, צפונית ממנו, אשר נקרא בוראנלו (Buranello); והשלישית, של אתר העיר על שם הכניסה הצפונית של ונציה, שנקראת פורטה בוראנה (Porta Boreana).
בבוראנו ישנה כנסייה אחת בלבד הנקראת כנסיית סן מרטינו, אשר מפורסמת בשל מגדל הפעמונים העקום שלה, להבדיל מהמגדל המפורסם הנטוי. המגדל נבנה במאה ה-19 על כלונסאות עץ שעם הזמן קרסו ובעקבות כך התעקם המגדל.
במאה ה-15 זכתה הכנסייה של סן מרטינו לציור מאת ג'ובאני בטיסטה טיאפולו (Giovanni Battista Tiepolo). במאה ה-16 החלו לפתח באי את תעשיית התחרה. עיקר המוניטין של האי היה במה שמכונה "תחרת בוראנו" (Punto di Burano). הייצור התעשייתי פסק בסוף המאה ה-18. בשנת 1872 הוקם מחדש בית הספר לאמנות הרקמה, ומאז התחדשה מלאכת התחרה בידי נשות האיים. האי הוא אחד המקומות היחידים בעולם, שבהם מלאכת הרקמה הידנית מניבה פרנסה לתושבים. הדיג אף הוא מהווה מקור פרנסה לתושבי האיים. מספר התושבים נאמד בתקופת הפריחה של האי כ-8,000 נפש. היום מספרם נאמד ב-3,000 איש.
מבנה האזור
[עריכת קוד מקור | עריכה]בוראנו משתרעת על פני חמישה איים המחוברים על ידי גשרים: סן מרטין - ימינה, סן מרטין - שמאלה, סן מאורו, ג'יודקה וטרהנובה. (בהתאמה: "San Martino Destro", "San Martino Sinistro", "San Mauro", "Giucecca" and "Terranova"). ביניהם מצויות טחנות קמח המופעלות על ידי שלוש תעלות: פונטצ'יאלו, זואקה וטרהנובה. (בהתאמה: "Rio Ponticello", "Rio Zuecca" ו-"Rio Terranova"). ההפעלה של הטחנות מתבצעת בעת הגאות והשפל של הלגונה, בשעות קבועות של היממה. עקב הקרבה של האיים ללגונה (ראו צילום) ניכרת השפעת התנודות של גלי הים באי. מלווה בכך גם תופעת אקווה אלטה, ובאי קיים צופר מיוחד המתריע מפני התופעה. בשנת 2020 סבלה בוראנו מההצפות כמו שכנתה העיר ונציה כולה.
צבע הבתים
[עריכת קוד מקור | עריכה]כל בית מגורים באי צבוע בצבע שונה ומיוחד. הצבעים של הבתים אינם נבחרים בצורה שרירותית. המבקש לצבוע את ביתו שולח בקשה לממשל והוא מקבל תשובה באיזה צבעים הוא רשאי לבחור. נוהג זה יוצר את מגוון הצבעים המאפיינים את האי. השיטה נוצרה בתקופה המכונה "תור הזהב" של האי.
איטלו קאלווינו מביע בספרו "הערים הסמויות מעין" את דעתו לגבי הסיבה לצביעת הבתים:
שם יטול כל אחד לעצמו מקצוע חדש ואישה אחרת, יראה מרחבים אחרים בכל פעם שיפתח את החלון, יבלה את הערבים שלו בדרכים אחרות, עם חברים ודברי רכיל חדשים.
— "הערים הסמויות מעין" מאת איטלו קאלווינו (ספריית הפועלים 1984)
כלומר, מכל חלון נשקף צבע אחר, אשר מייצג לפי בחירה: אישה אחרת, מקצוע חדש או חברים חדשים.
אגדת הרקמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]על המסורת של עבודת רקמת היד באי יש אגדות. אחת מהן מספרת:
היה היה דיג, אשר שט במרחבי הים. הוא עמד לשאת אישה. מלכת הסירנות ניסתה לפתות אותו, אך הדייג הנאמן לא נפל במלכודת. המלכה החליטה להעניק לו פרס. היא הקישה בזנבה בסירת הדייג, קצף לבן עלה וממנו נוצר צעיף תחרה מדהים. הגיע יום החתונה ונערות האי קינאו בכלה והחליטו לארוג העתק מהצעיף. לאחר מאמצים רבים הצליחו לרקום צעיפים - אלו הם צעיפי התחרה המפורסמים של בוראנו.
גלריית תמונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
הרחוב הראשי של האי והשוק בשני צידיו
-
בתים ברחוב הארמון של קומרה
-
בתים ברחוב צמוד תעלה - רחוב מזח
-
ליד כל בית חונה סירה, עם כיסוי ברזנט - זהו ה"חניון" הפרטי
-
הבתים הצבעוניים של בוראנו
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
