יחיאל די-נור

יחיאל די-נור

יחיאל די-נור ורעייתו ברומא, 1959
לידה	16 במאי 1909 סוסנוביץ, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה, האימפריה הרוסית
פטירה	17 ביולי 2001 (בגיל 92) תל אביב-יפו, ישראל
שם לידה	יחיאל פיינער
מדינה	פולין, ישראל
מקום קבורה	בית העלמין ירקון
שם עט	ק. צטניק, קרול צטינסקי
שפות היצירה	עברית, יידיש
תחום כתיבה	השואה
סוגה	רומן תיעודי, ספרות שואה
תקופת הפעילות	1946–2001 (כ־55 שנים)
צאצאים	דניאלה די-נור

יחיאל די-נור (פיינר) (16 במאי 1909^[1] – 17 ביולי 2001) היה סופר ישראלי יליד פולין, ניצול מחנות ההשמדה הנאציים, שכתב על השואה ביידיש ובעברית ומוכר בעיקר בשל סדרת ספריו "סלמנדרה - כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים". די-נור נודע בשם העט "ק. צטניק" (מבוטא: "קָצֵטניק", מושג שפירושו "אסיר במחנה ריכוז"^[2][3]) ושימש כעד במשפט אייכמן.

די-נור נולד בשנת 1909 בסוסנוביץ שבפולין בשם יחיאל פיינר.^[4] הוא גדל בחווה של סבו ולמד בישיבת חכמי לובלין שבעיר לובלין.^[5] הוא היה ידוע כעילוי,^[6] בין מתי המעט שלמדו קבלה מפי ראש הישיבה^{[דרוש מקור]}. בצעירותו עסק במוזיקה וכתב שירים^[5] ביידיש. כמו כן היה עסקן של צעירי "אגודת ישראל"^[7] בפולין שבין מלחמות העולם.

תקופת השואה עברה עליו במחנות עבודה וריכוז. בתקופת שהותו בגטו, הוא נחקר פעמיים על ידי הגסטאפו בעיר קטוביץ. לעיתונאי וההיסטוריון תום שגב סיפר כי מכּר שלו הצליח לסדר לו דרכון של הונדורס, שהועבר אליו באמצעות השגרירות השווייצרית בברלין ומפקדת הגסטאפו בקטוביץ. בעקבות זאת, הוא הובא אל לשכת מפקד הגסטאפו בעיר, אלפרד דראייר. בעודו בלשכה, נכנס לחדר קצין בדרגה גבוהה יותר. הוא עיין בניירות, קרע אותם והשליך אותם לפח. רק מאוחר יותר נודע לדי-נור שהקצין הזה היה אדולף אייכמן. לאחר מכן הוא עוּנה בחקירה במרתף הגסטאפו לגבי מחבוא נשק שהתגלה בגטו.^[8] באוגוסט 1943 הגיע למחנה ההשמדה אושוויץ. בהמשך עבד במחנה לעובדי כפייה זקראו (Sakrau, בפולנית: זקז'וב, Zakrzów), מזרחית לעיירה גוגולין, שבו עבדו האסירים בסלילת כביש מהיר, ובמחנה נוסף. משפחתו – אשתו, הוריו, אחיותיו ואחיו – נספו כולם בשואה.^{[דרוש מקור]} אח אחד שרד והיגר לקנדה. עם זאת, לטענת החוקר יחיאל שיינטוך, לדי-נור כלל לא הייתה אחות.^[7]

לאחר שחרורו מצא את תכלית חייו בתיעוד סיפור משפחתו וחוויית השואה. הוא החל לכתוב על השואה מעט לאחר שניצל, בעודו שוהה במחנה של הצבא הבריטי ליד נאפולי באיטליה. את כתב היד של ספרו הראשון מסר לאליהו גולדנברג, חייל בבריגדה היהודית, כדי שיוציאו לאור בארץ ישראל. די-נור לא ציין בו את שם המחבר והסביר לחייל: "הם שהלכו אל הקרמטוריום, כתבו את הספר הזה! רשום את השם שלהם: ק. צטניק". שם זה הפך מאז לשמו הספרותי.^[9] ספרו הראשון, "סלמנדרה", אותו כתב במקור ביידיש, היווה פריצת דרך ספרותית ב"המציאו" ז'אנר ספרותי שלא היה קיים עד אז: רומן תיעודי. באמצעות סיפור שהורכב ברובו מחומרים היסטוריים-תיעודיים, טווה רומן בדיוני, עתיר בפרטים על גבול הפורנוגרפיה. באמצעות הכתיבה בסוגה זו, הצליח להעביר את מוראות השואה - לראשונה בעולם שלאחר המלחמה - באופן פופולרי. ספרו זה ובמיוחד זה שכתב אחריו, "בית הבובות", תורגמו לעשרות שפות ונמכרו במיליוני עותקים ברחבי העולם כולו. את חייו הוא הקדיש לנושא. זו הווייתו כולה, עד יום מותו, אשר סבה סביב השואה והזכרונות שרדפו אותו משם.

די-נור עלה לארץ ישראל דרך איטליה בשנת 1946. הוא התגורר אז במרתף וגם על ספסל בשדרות רוטשילד. ב-1947 הכיר את אשתו השנייה, המשוררת נינה אשרמן,^[10] בתם של הגינקולוג פרופ' יוסף (גוסטב) אשרמן ואשת התרבות, מלכה (וילנר) אשרמן, כמסופר בספרו האחרון בסאגה (כרוניקה) של משפחתו. נינה (שכונתה "ניקה") הייתה אז נערה צעירה. לאחר שקראה את "סלמנדרה", החלה לחפש את מחברו האלמוני.^[10] כשהתחתן בישראל, עברת את שמו ל"די-נור". עד אז נשא גם את השם קרל צטינסקי, אשר מזכיר את שם העט "ק. צטניק".^[4]

די-נור כתב על סיוטי הלילה שלו, מהם סבלה גם אשתו: "כאחוז קדחת הייתי ננער משנתי בזעקות חנוקות, שטוף פלגי זיעה, וניקה, הישנה לצדי, מנגבת במגבות את זיעת־חרדתי, תמיד בהלה ורחמים בעיניה".^[11]

לזוג נולדו שני ילדים: בן (ליאור, עוסק בנדל"ן) ובת (דניאלה, עוסקת בהוצאה לאור).

ערך מורחב – עדות ק. צטניק במשפט אייכמן

ב-7 ביוני 1961^[12] נאות די-נור לשמש עד במשפטו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן שנערך בירושלים, כיוון שהיה בין המעטים שפגשו את אייכמן בתקופת השואה ונותרו בחיים. אייכמן נכח באחת משתי הפעמים שבהן נחקר בחדר העינויים של הגסטאפו, המשטרה החשאית הנאצית. מיד בתחילת מתן עדותו במשפט, לאחר כשמונה דקות במהלכן התבקש למסור את פרטיו האישיים ולהזדהות, קם די-נור מכסאו שעל דוכן העדים והתמוטט על רצפת האולם. השופטים נאלצו להפסיק את הישיבה ודי-נור הוצא מהאולם על אלונקה ופונה לבית החולים, שם שהה כשישה חודשים לאחר מכן. די-נור נדרש במשפט להזדהות בפעם הראשונה בשמו האמיתי. לתום שגב סיפר כי זו הסיבה לכך שהתעלף.^[13] לטענת שגב, התעלפותו הייתה "הרגע הדרמטי ביותר במהלך המשפט" ואף "אחד הרגעים הדרמטיים בתולדות המדינה".^[5] העדות והאירוע שהתרחש בבית המשפט, ובעיקר העובדה שזו הייתה הפעם הראשונה בה נחשפה זהותו ונודע לקהל בארץ ובעולם מיהו האיש העומד מאחורי השם ק. צטניק,^[7] הפכו לאחד מסמליו המובהקים של משפט אייכמן, ששב ומאפיין את הזיכרון בימי השואה. אולם לאחר המשפט, אסר די-נור על המוציאים לאור לפרסם את תמונתו, סירב להתראיין ולא דיבר בציבור.^[14]

די-נור עבר טיפול ב-LSD שהוזרק לו על ידי הפרופסור יאן בסטיאנס באוניברסיטת ליידן בהולנד. באסטיאנס התמחה בטיפול בניצולי השואה באמצעות טיפול בטראנס בהשפעת סמים. החולים סבלו לדבריו מ"תסמונת מחנות הריכוז" - הפרעה פוסט-טראומטית, וה-LSD מחדד את תודעתם ומעמת אותם עם עברם. הוא מכניס אותם לטראנס, דבריהם מוקלטים, ולאחר מכן הם נדרשים לנתח אותם.^[15] די-נור לא השלים את סדרת הטיפולים. לדבריו, הוא הפסיק את הטיפול כאשר הגיע להכרה כי ק. צטניק ודינור הם אדם אחד. כמו כן, הגיע למסקנה כי אושוויץ לא הייתה על "פלנטה אחרת", אלא בעולם הזה והיא מעשה ידי אדם. גם סיוטי הלילה שלו פסקו. כעבור עשר שנים תיעד את הזיותיו בספרו "צופן א.ד.מ.ע.", אותו כתב במשך שבועיים וחצי. לכבוד יציאת הספר אף חשף את עצמו בראיון טלוויזיוני ממושך אצל רם עברון.^[16] אסף לפיד יצר בשנת 2023 סרט על ק. צטניק וטיפולי האל-אס-די שעבר ושעזרו לו לרפא את הטראומה שלו מאושוויץ: "השיבה מהפלנטה האחרת"^[17].

די-נור נפטר ב-17 ביולי 2001 בישראל.^[18] בצוואתו ביקש לפרסם את מותו רק בתום השבעה, כדי למנוע ממותו ומהלווייתו להפוך לאירוע תקשורתי. הוא הותיר אחריו את שני ילדיו.

מחקר מקיף יחיד שנעשה בעניין תולדות חייו מופיע בספרו של חוקר ספרות היידיש והשואה מהאוניברסיטה העברית בירושלים, פרופ' יחיאל שיינטוך, "כמסיח לפי תומו".^[19] הספר נכתב על בסיס שיחות שניהל שיינטוך עם יחיאל די-נור במשך שנים ועל בסיס מחקר ומעקב ביוגרפי שערך בארכיונים שונים באירופה, על מנת לאתר פרטים ביוגרפיים של די-נור, אותם הקפיד להסתיר מעין כל, מאז הגיעו לישראל. מחקרו של שיינטוך מסייע להבנת פועלו של די-נור, האיש והמיתוס.

די-נור התנגד באופן נחרץ להסכם השילומים. את תחושותיו בעניין זה הביע בפרק המסיים את ספרו היחיד שלא נכתב כפרוזה, "כוכב האפר", בפואמה "Wiedergutmachung ("שילומים")".^[20] בספרו "כחול מאפר" מתבטאת אשתו של ניצול השואה: "מפוטמים זבחי-מתים, אנחנו רוקדים כל הלילה את טוויסט-השילומים סביב מדורת האש הזרה".^[21]

בתחילת עדותו במשפט אייכמן, התייחס די-נור אל אושוויץ כ"פלנטה" אחרת. עדותו, שבמהלכה התעלף, הייתה קצרה, ונותרה חרותה בזיכרון הקולקטיבי כאחד מסמלי הטראומה של השואה.

וזו לשון עדותו, שבאה בעקבות שאלתו של התובע "מה הסיבה שבגללה חסית בשם הספרותי ק. צטניק?"

אין זה שם ספרותי. אינני רואה את עצמי כסופר הכותב דברי ספרות. זו כרוניקה מתוך הפלנטה אושוויץ. הייתי שם בערך שנתיים. אין הזמן שם כפי שהוא כאן, על-פני כדור הארץ. כל שבר רגע הולך שם על גלגל זמן אחר. ולתושבי פלנטה זו לא היו שֵמות. לא היו להם הורים ולא היו להם ילדים. הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן. הם לא נולדו שם ולא הולידו... הם לא חיו לפי החוקים של העולם כאן ולא מתו. השם שלהם היה המספר ק. צטניק.

שנים אחר כך, בעקבות הטיפול הפסיכולוגי שעבר (שכלל היפנוזה), חזר בו מתפיסת ה"פלנטה האחרת":

ואז היה ברור לי שאושוויץ לא פלנטה אחרת כפי שחשבתי קודם. את אושוויץ לא השטן יצר ולא אלוהים אלא האדם... היטלר לא היה שטן. יכולת להכנס לגן ילדים, בין חמישים ילדים היה ילד אחד ששמו אדולף היטלר. הוא היה אדם... "החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה - הפנצילין והאטום - ובחרת בחיים" (דברים, ל יט)

(ראיון טלוויזיה עם רם עברון)

עוד לפני השואה עסק בכתיבה, ובשנת 1931 פרסם את ספרו הראשון, צווייאונצוואנציק, שמשמעותו ביידיש היא 22 - מספר השירים שבספר, כמו גם גילו בעת הפרסום. לאחר השואה ראה צורך להשמיד כל זכר למי שהיה לפני השואה, וטרח להשמיד את עותקי ספרו הראשון כאשר שמע על קיומם. כאשר טס לארצות הברית, שמע שעותק של הספר מוצג בספריית הקונגרס, והוא הצליח להוציא אותו ולשרוף אותו. הוא שרף גם את העותק שהיה בספרייה הלאומית בירושלים, וכאשר שמע כעבור 30 שנים שהגיע עותק נוסף לספריה הוא הוציא וגזר אותו לחלקים קטנים. חלק מהגזירים הוא שלח חזרה לספרייה בליווי מכתב שמתאר כיצד שרף את הספרים הקודמים, ומבקש: "כאות ועֵד צרפתי כאן שְאֵרים מתוך 'הספר', אנא, שרוף אותם כמו נשרפו כל [ה]יקר לי ועולמי בקרמטוריון של אושוויץ".^[22] בעקבות פעולותיו הספר נחשב כאבוד במשך שנים, עד שהתגלה עותק אחד ונמכר במכירה פומבית בשנת 2014.

ספריו הם, כלשונו, "לא ספרות רגילה, אלא כרוניקה מתוך הפלנטה אושוויץ". אפשר לראות בספריו תיעוד של חייו ושל משפחתו. קורותיו בשואה מתוארות בספרו הראשון, "סלמנדרה", שאותו כתב (ביידיש) מיד עם שחרורו מהמחנה תחת שם העט "ק. צטניק" (כינוי לאסיר במחנה ריכוז^[23]). את כתב היד של "סלמנדרה" מסר לשחקן והקריין אליהו גולדנברג, שהיה חייל בבריגדה היהודית, כדי שיוציא אותו לאור בארץ ישראל. את כתב היד מסר גולדנברג לזלמן רובשוב (שזר), שמסר אותו לסופר י"ד ברקוביץ. זה תרגם אותו מיידיש לעברית ופרסם אותו בהוצאת דביר בשנת 1946, עוד לפני שמחברו הגיע לארץ ישראל.^[9] בשנת 2009 ראתה אור המהדורה המקורית המלאה והלא ערוכה ביידיש ובעברית, עם הערות מאת פרופ' יחיאל שיינטוך.

בספר "בית הבובות"' (1953) מגולל די-נור סיפור על נשים שאולצו לספק שירותי מין לחיילי הצבא הנאצי, בהן לדבריו הייתה גם אחותו, דניאלה. ספר זה תורגם ליותר מ-32 שפות, יצא לאור בתחילת שנות ה-50, ויצר ז'אנר חדש של תיעוד ביוגרפי כסיפורת.^[25]

סיפורו של אחיו הצעיר, מוני, שכילד חווה התעללות מינית במחנה הריכוז, מתואר בספר "קראו לו פיפל". ספר זה אף הוא ראה אור בשנות ה-50.

בשנות ה-60 כתב את "כוכב האפר" – היחיד מבין ספריו שאינו פרוזה אלא מקבץ פואמות. ספר זה יצא גם כאלבום בשלוש שפות (עברית, אנגלית ויידיש) בשם "כוכב האפר אש-שטערן". לאלבום נתווספו ליתוגרפיות של האמן גרשון קניספל, והוא הפך למבוקש על ידי אספנים בעולם.

בשנת 1966 ראה אור הספר "כחול מאפר" בהוצאת עם עובד (מאוחר יותר יצא שוב לאור בשם "העימות"). ספר זה סוגר את מעגל חייו של די-נור ומתעד את חיי משפחתו בישראל, את המפגש עם אשתו נינה, בתם של פרופ' יוסף גוסטב אשרמן ורעייתו מלכה וילנר אשרמן, כמו גם את ימיה הראשונים של המדינה. בספר מתוארת מחלת הנפש שבה לקתה נינה, כנראה בעקבות הסימביוזה שנוצרה בינו לבינה, את הולדת ילדיו ואת הקונפליקט עם ערביי ארץ ישראל כמראה לשבר הזהות היהודי-ישראלי.

יוצא דופן מבין ספריו, הוא הספר "צופן א.ד.מ.ע." – ספר מיסטי רווי דימויים קבליים שנכתב בעקבות טיפול ב-LSD שעבר די-נור בידי הפסיכיאטר ההולנדי יאן באסטיאנס, שהתמחה בטיפול בניצולי השואה באמצעות טיפול בטרנס בהשפעת סמים. האותיות א.דמ.ע. נכתבו על ידי די-נור בראש כל אחד מספריו. עד יום מותו סירב להסביר את פשרן, אך אמר כי אותיות אלו הצילו אותו ממוות באושוויץ. הפרופסור שיינטוך מהחוג ללשון וספרות יידיש באוניברסיטה העברית בירושלים טוען כי אותיות אלו מייצגות את ראשי תיבות של התפילה "אלהא דמאיר ענני", הנחשבת כתפילת הצלה מאגית, המכוונת לתנא רבי מאיר.^[4][7] "צופן א.ד.מ.ע." פורסם תחילה בגיליון מיוחד של "העולם הזה" שהוקדש כולו לסיפור, ואחר־כך ראה אור כספר בשנות ה-80. הספר מתאר את תחושותיו של די-נור בשואה במבט רטרוספקטיבי תחת השפעת הסם. בעקבות הטיפול שעבר כעבור שלושים שנה מעת הטראומה, שינה די-נור את הגדרת אושוויץ כפלנטה אחרת ושואה קוסמית, וקבע שאת אושוויץ לא יצר השטן, אלא האדם באשר הוא אדם, "אנשים כמוני וכמוך" ("צופן אדמע", עמ' 123 ,119).

ספריו הדרמטיים, על השואה ועל זוועות אושוויץ, נלמדים בבתי הספר בכיתות הגבוהות כחלק ממערכי השיעור לקראת הנסיעות המאורגנות למחנות ההשמדה. כל ספריו תורגמו לשפות רבות ונמכרו במיליוני עותקים ברחבי העולם.

ב-2011 הציגה הספרייה הלאומית שרידי הגזירים של ספרו מלפני השואה בתערוכה, לצד כתבי הרמב"ם, ניוטון, בובר, קפקא וש"י עגנון. בקטלוג הספרייה הלאומית זמינים שני עותקים בצילום. באפריל 2014 התפרסם כי בחנות בישראל נתגלה עותק של ספר השירים שלו, "צווייאונצוואנציק לידער פון יחיאל פיינער" – "22 שירים מאת יחיאל פיינר".^[26][27]

ב-2023 הופק הסרט "ק.צטניק - השיבה מהפלנטה האחרת", העוסק בדיוקן הקולנועי של ק.צטניק המגולם על ידי שרון אלכסנדר^[28], בבימויו של אסף לפיד.^[29] פסטיבל אטלנטה העניק את פרס היוצר המבטיח לשנת 2024 לאסף לפיד, עבור סרטו "השיבה מהפלנטה האחרת" שישודר בערב יום השואה, בכאן 11. זהו הפרס השני שמוענק לסרט עוד בטרם שודר. הסרט זכה גם בפרס התחקיר בפסטיבל ירושלים 2023^[30][31].

בשנת 1994 פרסם חוקר הספרות דן מירון מאמר ובו תקף את דרך ייצוג השואה אצל די-נור והאשים אותו בשימוש "באמצעים הספרותיים הגסים והמגרים ביותר". ב-2007 הוקרן בפסטיבל הקולנוע ירושלים הסרט "סטאלגים" של ארי ליבסקר, שביקר את די-נור וקישר בינו לבין הספרות הפורנוגרפית של ספרוני הסטלגים.^[24] בספריו של חוקר השואה יהושע אייבשיץ הוא מאשים כי סיפוריו של די-נור אודות הביוגרפיה שלו לוקים בכזבים בולטים.

בשנת 2013, יזם גדעון גרייף כנס אקדמי שעסק ב”סופר השואה הראשון”, יחיאל די־נור באוניברסיטת קלגרי שבקנדה.^[32]

• סלמנדרה (כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים) יצא לאור לראשונה בהוצאת דביר בשנת 1946 (לאחר מכן, בשקמונה חברה להוצאה לאור בע"מ (חיפה), 1971)
• קראו לו פיפל. תל אביב: עם הספר, 1962
• הנידון לחיים, ספריית תרמיל 53, שנת 1963
• כחול מאפר, הוצאת עם עובד, 1966
• כוכב האפר. תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשכ"ז 1966
• פיפל (כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים). חיפה: שקמונה חברה להוצאה לאור בע"מ, 1971
• בית הבובות (כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים). חיפה: שקמונה חברה להוצאה לאור בע"מ, 1972
• אהבה בלהבות, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1976
• הדמעה, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור ('ספרית תרמיל'), תשל"ח^[34] (אירוע מתוך "בית-הבובות")
• דניאלה. תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תש"מ 1980
• נקם. תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ב 1981
• די שבועה, הוצאת י.ל.פרץ פארלאג, 1982
• חיבוטי-אהבה. תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ד 1984
• צופן אדמע: משא הגרעין של אושוויץ (כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים). תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1987
• העימות (כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים). תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1989
• דער זייגער וואס איבערן קאפ, הוצאת י.ל. פרץ פארלאג, 1990
• השעון (כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים). תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1994

• יחיאל שיינטוך, כמסיח לפי תומו – שיחות עם יחיאל די-נור (ק. צטניק) בליווי תעודות והערות, בית לוחמי הגטאות ומכון דב סדן, 2003.
• רינה דודאי, קיטש וטראומה. מקרה מבחן: בית הבובות מאת ק. צטניק. מכאן כרך ו'. עמ' 125–142.
• יחיאל שיינטוך, סלמנדרה – מיתוס והיסטוריה בכתבי ק. צטניק: יצירתו הדו-לשונית ביידיש ובעברית של ק. צטניק על רקע הביוגרפיה שלו, בליווי תעודות ומפתח שמות, ירושלים ומפעל דב סדן האוניברסיטה העברית, 2009.
• גיל כהן, זיקוקי די-נור בעלטה: רומן אשר גיבוריו מושפעים מרעיונותיו של ק. צטניק והם מהדהדים לתוך חייהם, חממה ספרותית סטימצקי, 2012.Timm, Annette F. Holocaust History and the Readings of Ka-Tzetnik. Bloomsbury Publishing, 2018. ISBN 1350012114
• יוחאי עתריה, המפה והטריטוריה: בין כתיבה למוות אצל פרימו לוי וק. צטניק, הוצאת פרדס, 2022.^[35]
• דינה פורת ויוחאי עתריה (עורכים), חידת ק.צטניק: חייו ויצירתו (אסופת מאמרים), הוצאת פרדס, 2024.^[36]

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: יחיאל די-נור
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יחיאל די-נור

• משפט אייכמן - ישיבה 68, ישיבה 69 - עדותו המצולמת של יחיאל דינור, באתר יוטיוב
• מידע על ק. צטניק בקטלוג הספרייה הלאומית
• יחיאל די-נור, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
• יחיאל די-נור, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
• הספרים של ק. צטניק, באתר "סימניה"
• ענת שפיצן, ק. צטניק – איש בלי שם, באתר "סנונית"
• מתיה קם, ק. צטניק (1909-2001), באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• תום שגב, שיעור היסטוריה, האחות שהייתה או לא הייתה, באתר הארץ, 23 באפריל 2009
• תמר שחורי, אני בראתי את אושוויץ, באתר nrg מעריב, 15 באפריל 2007, על ספרו "הצופן א.ד.מ.ע." כולל קטעים מהספר
• שני גורקביץ'‏, עשור למותו של יחיאל די-נור, ק.צטניק: מה נותר ממורשתו?, באתר וואלה, 15 ביולי 2011
• עופר אדרת, פרופ' גדעון גרייף נלחם על כבודו האבוד של ק. צטניק, באתר הארץ, 8 באפריל 2013
• "שרוף אותם כמו נשרפו כל יקר לי ועולמי בקרמטוריון של אושוויץ", בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 15.05.2017
• ארז רביב, ‏חידת ק.צטניק, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 16 ביולי 2021
• יוחאי עתריה, שישים שנה לעדותו, באתר הארץ, 19 ביולי 2021
• נירית אנדרמן, "הייתי רוצה שנוכל להודות כמוהו שהנאצים היו בני אדם", באתר הארץ, 5 במאי 2024
• כאן דוקו | ק.צטניק - השיבה מהפלנטה האחרת, סרטון בערוץ "כאן 11 - תאגיד השידור הישראלי", באתר יוטיוב (אורך: 01:18:29)
• יחיאל די-נור, דף שער בספרייה הלאומית
• יחיאל די-נור, בלקסיקון הספרות העברית החדשה