יואנינה
 | |
| מדינה |
 יוון |
|---|---|
| מחוז | אפירוס |
| ראש העיר | דימיטריס פפגאורג׳ו |
| שטח | 47.44 קמ"ר |
| גובה | 480 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיר | 64,896 (2021) |
| קואורדינטות | 39°40′N 20°51′E / 39.667°N 20.850°E |
| אזור זמן | UTC +1 |
| http://www.ioannina.gr | |
  | |
יואנינה או יאנינה (ביוונית: Ιωάννινα או Γιάννενα - "עירו של יוחנן") היא העיר הראשית במחוז אפירוס שביוון ואוכלוסייתה מנתה 112,486 תושבים בשנת 2011. העיר שוכנת 450 קילומטר צפונית-מערבית לאתונה, על גדותיו של אגם פאמבוטיס. במרכזו של האגם שוכן האי ניסאקי (אנ') (ביוונית: Νησάκι - "אי קטן").
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]העיר נוסדה במאה השישית לספירה על ידי הקיסר הביזנטי יוסטינוס השני. לאחר מסע הצלב הרביעי ב-1204 ייסדו השליטים הביזנטים שנמלטו מקונסטנטינופול שנכבשה בידי הצלבנים הלטינים את נסיכות אפירוס. בתקופה זו פרחה העיר והפכה למרכז תרבותי ומסחרי. בשנת 1430 נפלה העיר לידי העות'מאנים. השלטון הטורקי היה סובלני לאוכלוסייה היוונית והיהודית. אמנם נבנו בעיר מסגדים אך ניתן חופש דת ויואנינה הפכה למרכז פיננסי בייצוא סחורות, בעיקר ממלאכת יד ודברי אמנות. במוזיאון ישראל מוצגות שמלות מתקופת הפריחה של יהדות יואנינה .
בשנת 1789 קיבל עלי פאשה את השלטון ביואנינה. בשנת 1820 שלח עלי פאשה שליחים שרצחו מתנגד פוליטי שלו בקונסטנטינופול. דבר זה העלה את חמת הסולטאן שדרש מעלי פאשה להתפטר, וכשזה סירב שלח הסולטאן צבא שצר על יואנינה במשך 15 חודשים. עלי פשה הסתגר במנזר על האי ניסאקי. לבסוף שלחו הטורקים סוכני חרש שהצליחו להסתנן למעונו ולרצוח אותו. המנזר בו נרצח עלי פאשה משמש כיום כמוזיאון המתאר את תקופת שלטונו של העריץ. בקירות הקומה השנייה אפשר עדיין להבחין בחורי היריות שהרגו אותו.
בשנת 1913, בעקבות מלחמת הבלקן השנייה צורפה יואנינה ליוון, ובשנת 1922 בעקבות תבוסת יוון במלחמה עם טורקיה וחתימת הסכם לוזאן, בוצעו חילופי אוכלוסין והטורקים בעיר הוחלפו בפליטים יוונים מטורקיה.
החל משנת 1932 פועל נמל התעופה הלאומי יואנינה.
במלחמת העולם השנייה נכבשה יואנינה על ידי הגרמנים. בתחילה שלטו בה האיטלקים אבל לאחר שפרשה איטליה מהמלחמה תפסו את מקומם הגרמנים.
יהודי יואנינה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
התיישבות היהודים ביואנינה, כמו בערים יווניות רבות, החלה כבר לאחר חורבן בית המקדש השני. הם דברו בניב רומניוטי המכונה יווניטיקה והיה להם נוסח תפילה משלהם. עם גירוש ספרד הצטרפו לקהילה אך מעט דוברי לאדינו, והקהילה, בניגוד לקהילות אחרות ביוון שמרה על הנוסח הקדום שנהגו בו יהודי ביזנטיון. בניגוד לנוסח התפילה ברוב קהילות יוון, שנבלע בנוסח הספרדים בימים שלאחר גירוש ספרד, נוסח יואנינה נותר רומניוטי ייחודי והיה מבין היחידים ששימר את הנוסח הקדום.
בתחילת המאה ה-20 היגרו חלק מהיהודים לארצות הברית, ואחרים הגיעו לארץ ישראל ופתחו בשנת 1925 בשכונת אהל משה בירושלים את בית הכנסת "בית אברהם ואהל שרה של קהילת יהודי יאנינא".
חלק חשוב ממיסדי וממתפללי בבית הכנסת קטן זה שבשכונת נחלאות בירושלים, היו כוהנים (כפי שמופיע בשלטי הזיכרון), עד היום הכהנים מברכים את ברכתם בניגון נוגה ומיוחד שייתכן והוא שארית מניגוני הרומניוטי שנראה שלא שרדו גם בבית כנסת מיוחד זה.
היהודים בעיר, ערב מלחמת העולם השנייה, מנו למעלה מ-2,000 איש ועסקו במלאכות שונות כמסחר ותעשייה זעירה בפרט תעשיית גבינה וכן מעט בעלי מקצועות חופשיים. רובם היו במצב כלכלי נמוך והחיים היהודיים התרכזו בשתי שכונות קהילתיות שנוצרו סביב שני בתי הכנסת, הישן בתוך חומות העיר העתיקה והחדש, מחוץ לחומות.
לאחר כיבוש יוון על ידי הגרמנים ב-1941 נמצאה יואנינה בשטח הכיבוש האיטלקי. האיטלקים התייחסו אל היהודים בסובלנות והחיים היהודיים נמשכו באין מפריע, בתמורה לכך שהקהילה נדרשה לממן את המאמץ המלחמתי על ידי עבודת כפייה ומיסים כבדים. המצב הורע כאשר פרשה איטליה מהמלחמה בספטמבר 1943 כשאת מקום האיטלקים תפסו הגרמנים. ב-25 במרץ 1944 (יום העצמאות היווני) נצטוו כל יהודי יואנינה להתרכז ליד חוף האגם. נאמר להם שהם מובלים ל"התיישבות מחדש". הם הועלו על משאיות והוסעו לעיר לאריסה ששם הייתה תחנת רכבת. בלריסה שהו היהודים כשבוע ואז הועלו על רכבת עם קרונות בקר והוסעו משך ימים רבים למרחק עד שב-11 באפריל 1944 הם הגיעו לאושוויץ-בירקנאו. עוד באותו יום הוכנסו רובם לתאי הגזים.
כ-91% מיהודי יואנינה, 1870 איש ואישה נשלחו למחנות המוות. לאחר המלחמה שבו ליואנינה כ-164 יהודים.[1] [2]
קהילת יואנינה מונה נכון ל-2021 פחות מ-50 יהודים. קיים בית כנסת אחד ששופץ בתרומת יוצאי יואנינה בארץ ובארצות הברית. בית הכנסת סגור רוב ימות השנה ופתוח לתיירים ובימים הנוראים, שם מתקיימות תפילות בנוסח הרומניוטים. בבית הכנסת טבלות שיש ובהן חקוקים שמות הנספים.
ביוני 2019 נבחר פרופסור משה אליסף לשמש כראש העיר, ובכך הפך ליהודי הראשון שמכהן כראש עיר ביוון.[3]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ברכה ריבלין, "ינינה", בתוך: הנ"ל (עורכת), פנקס הקהילות: (10) יוון, ירושלים: יד ושם, תשנ"ט 1998, עמ' 131–143.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של יואנינה
- אתר קהילת יוצאי יואנינה בניו יורק
- מדריך תיירותי ליואנינה וסביבתה (ביוונית)/(באנגלית)
- כרמית וייס, יואנינה בירת מחוז איפירוס, באתר GoTravel
- לירון בונאנו שטרן, המדריך לחופשה ביואנינה, באתר למטייל
- תערוכת אינטרנט על יואנינה באתר יד ושם
- יואנינה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ינינה (יוון), דף שער בספרייה הלאומית
-
המנזר בו נרצח עלי פאשה באי ניסאקי, משמש היום כמוזיאון
-
אנדרטה לעלי פאשה בעיר מולדתו באלבניה
-
מסגד אסלן פאשה, משמש כיום מוזיאון היסטורי עירוני
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ קהילת ינינה בתקופת השואה, אתר יד ושם.
- ^ ראו לדוגמה, סיפורו של אחד השורדים הבודדים מיהדות יאנינה, משיח כהן. כתבתו של אלי אשכנזי, "הנאצים חיפשו צבעי בבירקנאו. למזלו, בלי להבין מילה, הוא הרים את היד". על חייו של משיח כהן, מערכת וואלה, 17.07.2001
- ^ אחיה ראב"ד, לראשונה בהיסטוריה של יוון: יהודי בראש העיר יואנינה, באתר ynet, 3 ביוני 2019
| דירוג | שם | מחוז | אוכלוסייה | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
 אתונה  סלוניקי | |||||||||
| 1 | אתונה | אטיקה | 3,168,846 |  פטרס  הרקליון | |||||
| 2 | סלוניקי | מרכז מקדוניה | 806,635 | ||||||
| 3 | פטרס | מערב יוון | 195,265 | ||||||
| 4 | הרקליון | כרתים | 157,452 | ||||||
| 5 | לאריסה | תסליה | 144,651 | ||||||
| 6 | וולוס | תסליה | 130,094 | ||||||
| 7 | אכרנס | אטיקה | 100,723 | ||||||
| 8 | חאניה | כרתים | 88,525 | ||||||
| 9 | יואנינה | אפירוס | 85,803 | ||||||
| 10 | כלקיס | מרכז יוון | 74,564 | ||||||
