יער אום צפא
 | |
| יער אום צפא- בית שומר היער | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| על שם |
אום צפא  |
| תאריך הקמה | 1922 |
| נתונים ומידות | |
| שטח | 0.8 קמ"ר |
| מיקום | |
| מדינה |
 ישראל |
| מיקום | מערב השומרון |
| קואורדינטות | 32°00′53″N 35°08′25″E / 32.014735°N 35.140414°E |
|
(למפת גוש דן רגילה)  יער אום צפא | |
  | |
שְׁמוּרַת יַעַר אֻם צַפָא (יַעַר נווה צוף), שמורת יער בדרום השומרון. היא משתרעת צפונית לכביש 465 (חוצה בנימין), צפונית־מזרחית ליישוב נווה צוף (לשעבר חלמיש) ומערבית לכפר אום צפא וליישוב עטרת. שטח השמורה כ־800 דונם ובחלקה הצפוני נובעים שני מעיינות קטנים – מעין עין עמר ומעין עין קוביש, ולצידם צמחי מים. ביער יש תערובת של נטיעות עצי אורן ירושלים, ברוש מצוי וחורש טבעי של עצי אלון מצוי וקטלב. היער עשיר במיני סחלבים הגדלים בצילי העצים. הטיול בשמורה מחייב אישור צה"ל.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
היער ניטע בראשית ימי השלטון הבריטי בארץ ישראל ביוזמתו של אסף גור, מפקח חקלאי מטעם השלטון ואחיו, עמיהוד גור, סגן מפקח על הייעור. במקום התקיים יער צפוף טבעי של אורן ירושלים ושרידי חורש ים תיכוני. השלטונות הבריטיים נטעו במקומות הפתוחים בין שרידי החורש אורן קפריסאי, אורן הסלע, ברוש ואלון התבור. הצל של העצים הנטועים אפשר לחורש להתאושש וצמחו בו עצי קטלב, אלון ואורן. היער הוכרז על ידי ממשלת המנדט הבריטי כשמורת יער סגורה ב-1922 ובכך היה השמורה הראשונה בארץ ישראל[1]. המקום נשמר גם בימי השלטון הירדני ומצבו הטוב הפתיע את המבקרים הישראלים לאחר מלחמת ששת הימים. בצל עצי היער גדלים מגוון סחלבים. בתחומי השמורה נמצאים שני מעיינות קטנים - עין עמר ועין קוביש, ולצידם גדלה צמחיית מים. השמורה נמצאת מזרחית ליישוב נווה צוף, לצד כביש אזורי 465.
הכניסה לשמורה היא מכביש 465, כ־200 מ' מערבית למכינה הקדם-צבאית "אלישע", שנמצאת כק"מ מזרחית לנווה צוף.
בשמורה סומנו בעבר שני שבילי רגל קצרים וטבעתיים - ירוק 7612 ושחור 7611. כמו כן, מקיפה את השמורה דרך לכלי רכב, אדום 7610.
על פי תוכנית של הממשלה להקמת התנחלויות ביהודה ושומרון תוכנן לנצל את היער שהוכרז כשמורת טבע ועל כן שטחו הוכרז כאדמות מדינה המיועדות להקמת התנחלות ובה 700 בתים. הגרעין שיועד להתיישב במקום, היה גרעין נחושתן של בני ברית שהוקם ביוני 1978[2]. הגרעין התנגד להרס היער ושכר את האדריכל טומס לייטרסדורף כדי שיתכנן יישוב שישתלב ביער. על פי התוכנית המתוקנת, יועד היישוב למאה משפחות אשר יתיישבו על 80 דונם, המהווים 10% מהיער, וישתלבו בתוכו בתוך קרחות יער[3]. כדי להימנע מפגיעה ביער הוחלט שחלק מהבתים בנקודות הרגישות יהיו בתי עץ שבנייתם לא תפגע ביער[4]. התוכנית זכתה לאישור של רשות שמורות הטבע אשר סברה שהקמת ההתנחלות תסייע בשמירה על היער אשר לטענת המתיישבים התחילו להופיע בו סימני פגיעה מצד ערביי הסביבה ושטחו הצטמצם ל-530 דונם בלבד, בגלל הרס חלקים מהיער והפיכתם לשדות ומטעים[5]. אולם בקרב הציבור עלה חשש לפגיעה ביער והחברה להגנת הטבע התגייסה למאבק נגד הקמת היישוב בתוך השמורה. פרופ' היינריך מנדלסון התריע שאפילו הקמת בית אחד בתוך השמורה עלולה לפגוע באיזון של השמורה ולהביא להחרבתו כפי שקרה כתוצאה מהקמת קריית טבעון[1]. לטענת המתנגדים, השמורה הייתה במצב טוב ולא ניכרו בו פעולות הרס של ערבים אלא של המודד מטעם היישוב[6]. בעקבות פעילות החברה להגנת הטבע, חזרה בה רשות שמורות הטבע מתמיכה בהקמת היישוב ביער[7] ושר החקלאות, אריאל שרון, הודיע בסוף יוני 1979 שהיישוב ייבנה באתר אחר[8]. היו שביקרו את שר החקלאות על החלטתו וטענו שדווקא אי-הקמת היישוב יזיק ליער[9].
הצומח והחי
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביער יש ריכוז גבוה של בעלי חוליות, בהם תנים, שועלים, גיריות, דלק הסלעים, צבועים וחתולי בר. בחורף מקננים בו פרטים של נץ גדול ונץ מצוי ובקיץ בז עצים[10]. בשמורה נמצא חורש ים-תיכוני טבעי של עצי אלון מצוי וקטלב מצוי, כולל אחד הריכוזים הטבעיים המעטים בארץ של עצי אורן ירושלים. החל מהמחצית השנייה של שנות ה-20, החלו יערני הממשל הבריטי בפעולות יזומות לייעור השטח, במסגרת זו ניטעו בעיקר עצי אורן ירושלים וברוש מצוי. פעולות הייעור במקום, שהוכרז כשמורת יער, נמשכו גם בתקופת השלטון הירדני.
בראשית שנות ה-30 התגלה באזור המזיק תהלוכן האורן (טוואי התהלוכה הקפריסאי), ומכאן התפשט המין לעבר יערות ברחבי הארץ[11].
בצל עצי היער גדלים מגוון סחלבים.
בתחומי השמורה נמצאים שני מעיינות קטנים - עין עמר ועין קוביש, ולצידם גדלה צמחיית מים.
שמורת היער לאחר שנת 1977
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם התחלת התיישבות יהודית באזור בכלל ובנווה צוף בפרט, החלה פעילות של טיפוח ושמירת היער. מטיילים ישראלים רבים הגיעו לביקור, מכל רחבי הארץ. בשמורה סומנו באמצע שנות ה-90' שני שבילי רגל קצרים וטבעתיים - ירוק 7612 ושחור 7611. כמו כן, מקיפה את השמורה דרך לכלי רכב, אדום 7610.
מועצה אזורית מטה בנימין לקחה על עצמה את הטיפול השוטף, את הכנת תשתיות המים והנקיון ביער תוך הצבת מיכלי אשפה ופינויים באופן שוטף. בשנים האחרונות, עקב בעיות ביטחון, התמעטו הביקורים של יחידים ביער, אך עדיין מגיעות קבוצות מאורגנות בתיאום הצבא. בחגים וביום העצמאות[12] יש ביער מדי שנה הפנינג בניהול המועצה[13], הכולל פעילויות מגוונות של סיורים והפעלות לילדים.[14].
בסופי שבוע יש נוכחות של תושבי הכפרים באזור, וגם הם נהנים מבילוי בשמורת אום צפא ומהתשתיות הקיימות ביער.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- עירית זהרוני, נפלאות יער אום צפא, בתוך: דרך ארץ- אדם וטבע, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, עמ' 234.
- עמנואל הראובני, קום והתהלך בארץ - (ערך: שמורת יער חלמיש).
- עוזי פז, ארץ הצבי והיעל - (ערך: שמורת יער אום צפא).
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יער אום צפא
- יער נווה צוף באתר תירות בנימין
- שמורת יער אום צפא באתר טבע ונופים בישראל
- צבי אילן, יער אום־צפא וסביבתו, דבר, 16 באוגוסט 1971
- נמשכת פעולה להצלת יער אום צפא, דבר, 31 במאי 1979
- נילי פרידלנדר, אל היער הטבעי בארץ המכבים, מעריב, 18 בדצמבר 1987
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 היינריך מנדלסון, לפולמוס היער, מעריב, 13 ביולי 1979
- ^ איה אורנשטיין, צעירי בני ברית בהרצליה יקימו ישוב בנבי צאלח, מעריב, 18 ביוני 1978
- ^ אהרון דולב, היער והגרעין, מעריב, 6 ביולי 1979; המשך
- ^ מנחם תלמי, מה יקרה ליער אום צפא?, מעריב, 4 במאי 1979
- ^ אורי יורן, בין שני ביקורים, מעריב, 20 ביולי 1979
- ^ ע. הלל, דובים ביער, מעריב, 20 ביולי 1979
- ^ יעקב העליון, כלב השמירה אכזב, מעריב, 4 ביולי 1979
- ^ אלפי חובבי טבע צהלו: ניצל יער אום צפא, מעריב, 1 ביולי 1979
- ^ שמואל כץ, הרשות הרביעית של אריק, מעריב, 11 ביולי 1979
- ^ עירית זהרוני, נפלאות יער אום צפא
- ^ יעקב שקולניק, תהלוכן האורן, באתר e ירוק קק"ל, 28 במרץ 2016
- ^ דוד דולב, חג ביער
- ^ חוגגים עצמאות בבנימין, באתר מועצה אזורית מטה בנימין
- ^ סרט מאירוע 30 שנה לבנימין
