ט"ו בשבט (מועד)

המקור הראשון שבו מוזכר ט"ו בשבט הוא המשנה, במחלוקת בין בית הלל לבית שמאי לגבי זמנו של ראש השנה לאילן – אחד בחודש שבט או חמישה עשר בו:

אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם:
בְּאֶחָד בְּנִיסָן – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים.
בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי.
בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָּׁנִים וְלַשְּׁמִטִּין וְלַיּוֹבְלוֹת, לַנְּטִיּעָה וְלַיְרָקוֹת.
בְּאֶחָד בִּשְׁבָט – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ.

— משנה, מסכת ראש השנה, פרק א', משנה א'

בתלמוד הבבלי^[5] מובא הסבר לעמדת בית שמאי:^[6]
”אמר רבי אלעזר, אמר רבי אושעיא: הואיל ויצאו רוב גשמי שנה, ועדיין רוב תקופה מבחוץ.
מאי קאמר?” ("מה אמר?", מה רצה לומר בזה?) ”הכי קאמר:” ("כך אמר:") ”אף על פי שרוב תקופה מבחוץ; הואיל ויצאו רוב גשמי שנה.”
ה"תקופה" הנזכרת היא תקופת החורף, שאותה הגדירו חז"ל כחודשי טבת, שבט ואדר. פירוש הדבר שלפי חלוקת התקופות, באחד בשבט טרם עברה מחצית מתקופת החורף. לדעת בית שמאי, אף על פי שרוב החורף לא עבר, מספיק שירדו רוב הגשמים כדי לשייך את הפירות הצומחים מעתה לשנה חדשה. גם בפירושו של רש"י נראה כי משעברו רוב גשמי השנה, מתחיל העץ בתהליך הצמחת הפרי: ”שכבר עבר רוב ימות הגשמים, שהוא זמן רביעה, ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטים^[7] מעתה.” על פי דעה זאת, הפירות שאנו רואים על האילנות מזמן זה ודאי גדלו בכוח גשמי השנה החדשה, ולכן הם פירות חדשים שיש לשייכם לשנה נפרדת מהפירות שחנטו לפני כן. בתלמוד הירושלמי מופיעים טעמים דומים: ”חד (אחד החכמים) אמר: כבר יצאו רוב גשמי שנה כולה, וכבר רובה של תקופה מבחוץ. וחרונה (חכם אחר) אמר: עד כאן הן חיין ממי השנה שעברה, מיכן והילך הן חיין ממי השנה הבאה.” (ראש השנה א', ב')

לעומת זאת, בית הלל סבורים שיש להתחשב באופן עקרוני גם בגשם וגם בחום השמש. רק בחמישה עשר בשבט רוב תקופת טבת כבר חלפה, ואף שאלו עדיין ימי קור, ניתן לומר שהטבע קרוב יותר לאביב^[8] מאשר לסתיו. בקביעת התאריך ט"ו בשבט ישנה גם הקבלה הופכית לט"ו באב, שבו סיימו בכל שנה את כריתת העצים עבור בית המקדש, מכיוון שמאותו יום ואילך תש כוחה של החמה וכבר ניכרה לחות בעצים שנגדעו, שאיימה לפסול אותם לשימוש במזבח. על פי מגילת תענית, מסיבה זאת התקיים בט"ו באב יום קורבן עצים.

בתלמוד הבבלי^[9] מופיעה ברייתא המעלה אפשרות שרבי עקיבא לא הכריע במחלוקת הלל ושמאי ביחס לקביעת התאריך, ונהג לחומרה לשיטת שתי הדעות: ”מעשה ברבי עקיבא שליקט אתרוג באחד בשבט, ונהג בו שני עישורין, אחד כדברי בית שמאי, ואחד כדברי בית הלל. רבי יוסי בר יהודה אומר: לא מנהג בית שמאי ובית הלל נהג בה, אלא מנהג רבן גמליאל ורבי אליעזר נהג בה”. עם זאת, האמוראים לא קיבלו אפשרות זו. אף על פי שכל ראשי השנים האחרים חלים בראש חודש, הרי כבמרבית המקרים שבהם יש ויכוח בין בית הלל לבית שמאי, נקבעה לבסוף ההלכה כבית הלל.

לתאריך זה השלכות כמעט לכל המצוות התלויות בארץ ובכלל זה: ערלה, ביכורים, תרומה, מעשר ראשון, מעשר שני, מעשר עני, ולחלק מהדעות אף שביעית. לדוגמה כפי שמסביר הרמב"ם בספרו "משנה תורה"^[10]: ”אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה, ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו. ואם תרם אינה תרומה, [...] וט"ו בשבט ראש השנה למעשרות האילן.”

 

התורה קובעת כי בשלש השנים הראשונות לנטיעת האילן, פירות האילן נחשבים לערלה והם אסורים באכילה ובהנאה. בשנה הרביעית לפירות יש מעמד מיוחד: נטע רבעי, מותר לאכול את הפירות בטהרה בירושלים (בזמן שבית המקדש קיים) או לחלופין להמיר את קדושת הפירות בכסף המיועד לרכישת מזון לאכילה בטהרה בירושלים, ואז הפירות שנפדו בכסף הופכים לחולין. החל מהשנה החמישית, פירות האילן מותרים באכילה.

בהלכות ערלה ונטע רבעי, יש להבדיל בין ראש השנה לנטיעה, לבין ראש השנה לפירות האילן. היום הקובע למניין שנות האילן הוא ראש השנה, א' תשרי, אבל בהקשר לפירות, היום הקובע הוא ט"ו בשבט. זאת אומרת שפרי שישנו למשל בתשרי על העץ הוא למעשה פרי של השנה הקודמת שהסתיימה לפני תשרי. אבל פרי שמופיע בעץ מט"ו בשבט ואילך הוא פרי של השנה החדשה, שהתחילה בתשרי. לכן, פירות אילן שחנטו לפני ט"ו בשבט של השנה הרביעית, עדיין נחשבים לערלה, ואם הם חנטו בשנה החמישית לפני ט"ו בשבט, הם נחשבים לנטע רבעי.

ההלכות מסוכמות בדברי הרמב"ם: ”באחד בתשרי, ראש השנה לעורלה ולרבעי; ומאימתיי מונין לעורלה ורבעי, משעת נטיעה ... ואף על פי כן, אין פירות הנטיעה הזאת מותרין בעורלה או ברבעי, עד חמישה עשר יום בשבט -- שהוא ראש השנה לאילן.” (רמב"ם הלכות מעשר שני ונטע רבעי, פרק ט, ח-ט)

מצוות הבאת ביכורי הפירות לבית המקדש לאחר שסומנו כפרי בכור עם הבשלתם בראשונה בימי האביב והקיץ, התקיימה מחג השבועות ועד לחג הסוכות ולמאחרים גם עד חג החנוכה. אבל חכמים למדו שאין מביאים ביכורים משנה על חברתה. כלומר שלא מערבבים בהבאת הביכורים פירות שגדלו בשנה החדשה עם פירות שגדלו לפני ט"ו בשבט שהם פירות שנה ישנה.

”אין מביאין ביכורים לא מן החדש על הישן, ולא מן הישן על החדש. כיצד--לא יביא מפירות שחנטו קודם חמישה עשר בשבט, על פירות שחנטו אחר חמישה עשר בו.” (רמב"ם הלכות ביכורים ב, ז)

התורה מחייבת להפריש תרומה גדולה (כ-2% מהיבול) לכהן ומעשר ראשון (כ-10% מהיבול) ללוי. חכמים למדו שאין להפריש תרומה/מעשרות מיבול שנה אחת על יבול שנה אחרת. התאריך המפריד בין השנים לעניין פירות האילן, הוא בט"ו בשבט:

”אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה, ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו; ואם תרם--אינה תרומה, שנאמר "שנה שנה" (דברים יד, כב). ... אם ליקט אתרוג בערב חמישה עשר בשבט עד שלא באה השמש, וחזר וליקט אתרוג אחר משבאה השמש--אין תורמין מזה על זה: מפני ש ... חמישה עשר בשבט ראש השנה למעשרות האילן.” (משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות תרומות, פרק ה', הלכה י"א.)

במחזור 7 שנים, בשנים א, ב, ד, ה - לאחר הפרשת התרומה ומעשר ראשון, מפרישים מעשר שני, שנאכל לבעלים בטהרה בירושלים. בשנים ג, ו - מפרישים במקום מעשר שני - מעשר עני שניתן לעניים. השנה השביעית היא שמיטה, ובה אין מפרישים כלל תרומות ומעשרות. התאריך הקובע מעבר בין השנים לעניין מעשרות פירות האילן הוא ט"ו בשבט:

”וכן פירות האילן שבאו לעונת המעשרות קודם חמישה עשר בשבט של שלישית--אף על פי שנגמרו ונאספו אחרי כן בסוף שנה שלישית, מתעשרין לשעבר ומפרישין מהן מעשר שני. וכן אם באו לעונת המעשרות קודם חמישה עשר בשבט של רביעית--אף על פי שנגמרו ונאספו ברביעית, מפרישין מהן מעשר עני. ואם באו לעונת המעשרות אחר חמישה עשר בשבט, מתעשרין להבא.” (משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות מעשר שני ונטע רבעי, פרק א', הלכה ד'.)

בפירושו למסכת ראש השנה, פוסק רבנו חננאל שהתאריך הקובע לעניין קדושת פירות שביעית הוא ט"ו בשבט: ”בנות שוח ... שחנטו בשנת השמטה אחר ט"ו בשבט נוהגין בהן דין שביעית ... אבל מה שחנטו קודם ט"ו בשבט בשביעית - מן הששית הן חשובין ומותרין ...” (פירוש רבנו חננאל, תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ט"ו, עמוד ב'.)

לעומתו, פוסק הרמב"ם שלעניין שביעית, התאריך הקובע לכל דבר ועניין הוא א' בתשרי. פירות שחנטו לפני א' בתשרי של השנה השביעית, הרי הם חולין, ואילו פירות שחנטו בין א' בתשרי של השנה השביעית לבין כ"ט באלול של שנה זו קדושים בקדושת שביעית:

”באחד בתשרי, ראש השנה לשמיטין וליובלות. פירות שישית שנכנסו לשביעית ... או פירות האילן, והגיעו לעונת המעשרות קודם ראש השנה--הרי אלו מותרין: ואף על פי שאוסף אותם בשביעית, הרי הן כפירות שישית לכל דבר. ואם לא באו לעונת המעשרות אלא אחר ראש השנה, הרי הן כפירות שביעית:” (משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות שמיטה ויובל, פרק ד', הלכה ט'.)

במקורות חז"ל לא נזכר ט"ו בשבט במפורש כיום שמחה או כמועד, מלבד מה שצוין כראש שנה לאילן. גם בתקופת הגאונים לא נמצאו אזכורים של יום זה כיום שמחה, לא בכתבי גאוני בבל ואף לא במדרשים הארץ-ישראליים או בפיוטיהם של חשובי הפייטנים בני התקופה. ככל הנראה, גם אז הוא לא נתפס כמועד אלא כציון הלכתי בלבד. בשל אופיו ההלכתי, נהגו תמיד לעסוק בו בלימוד מצוות התלויות בארץ.

ציונים ראשונים של ט"ו בשבט כיום בו יש רושם של חג עולים בתקופת הראשונים, בעיקר בנוגע לאיסור תענית והספד ואי-אמירת תחנון. לוח שנה לשנת ד'תתמ"ח, שנמצא בגניזת קהיר, מציין את ט"ו בשבט כאחד החגים.^[11]

היו כנראה קהילות חריגות שציינו את ט"ו בשבט בחגיגיות מיוחדת בתפילה כבר בתקופת הגאונים.^[12] בגניזת קהיר נמצאו באופן חריג שני פייטנים שכתבו קרובות י"ח לט"ו בשבט. אחד מהם, ר' יהודה הלוי ברבי הלל, שחי כנראה סביב שנת 1000, חיבר ליום זה שתי קרובות חלופיות: "אדר נוזלי ישע תזיל להמוני" ו"ראש אמרתך אמת במללך". על פי קרובות אלה שיער מנחם זולאי כי הייתה גם ספרות מדרשית לט"ו בשבט, שאבדה.^[13] אולם, לדברי שולמית אליצור, פיוטים אלה ייחודיים ובאופן כללי נראה כי ט"ו בשבט לא נחשב בעיני מרבית הפייטנים כיום ראוי לציון.^[12]

מקור מסביבות שנת ד'תתק"י מביא בשם רב ניסים גאון איסור תענית והספד בט"ו בשבט, ואי-אמירת תחנון בו.^[14] המקורות הבאים לכך מופיעים אצל יהדות אשכנז ויהדות צרפת בתקופת הראשונים. בעניין תענית, מפורסמת תשובתו של ריצב"א שאין לגזור תענית על הציבור ביום חמישה עשר בשבט משום שהוא נקרא ראש השנה, כשם שבשאר ראשי השנים אין להתענות.^[15] תשובה זאת הובאה לאחר מכן בבית יוסף ונפסקה בשולחן ערוך.^[16] המנהג שלא לומר תחנון מובא, מלבד דברי רב נסים גאון, בשם רבנו שמעיה^[17] ולאחריו בספרי מנהגים אשכנזיים מבית מדרשו של מהר"ם מרוטנבורג.^[18] משם הובא הדבר במהרי"ל שכתב: ”שבט הוא מלך, משום שחמישה עשר בו הוא ראש השנה לאילנות... ובחמישה עשר בו אין אומרים תחינה [בשחרית].”

בדברי מהר"ם ותלמידיו נזכר רק שאין אומרים תחנון בשחרית, אך כנראה נהגו לומר תחנון במנחה של ט"ו בשבט ובמנחה של היום שלפניו, וכך נוהגים בהרבה מקהילות מנהג אשכנז המערבי.^[19] לעומת זאת, ב'ספר המנהגים' למהרא"ט הובא מנהג שלא לומר תחנון גם במנחה באותו יום וביום שלפניו, וכך התקבל במזרח אירופה וברוב הקהילות.^[20] בוורמייזא ומגנצא לא קיבלו את המנהג והמשיכו לומר תחנון, אולם גם בהם היה היום יום שמחה. ר' יוזפא שמש כותב שבוורמייזא ט"ו בשבט היה יום חופש לתלמידים והמלמדים היו מחלקים להם יין שרף ו"לעקאח" (עוגה).^[21]

אף שאינו נזכר בספרות המנהג שמחוץ לאשכנז (כגון שבולי הלקט ואבודרהם), המנהג שלא לומר תחנון בט"ו בשבט התקבל במהרה במרבית הקהילות, וכן הובא בבית יוסף ובשולחן ערוך.^[22]

 

החל מהמאה ה-16 לכל המאוחר נהגו להרבות בט"ו בשבט באכילת פירות האילן, ובפרט שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל. מנהג אכילת הפירות החל כנראה ביהדות אשכנז ובפרט בקהילות האשכנזיות בארץ ישראל ובאגן הים התיכון, ועם הזמן התפשט המנהג לרוב קהילות ישראל (למעט יהדות תימן לדוגמה). המנהג לאכול גם מפירות ארץ ישראל הוזכר בחלק מספרי החסידות וכן ברישומים של מנהגי קהילות שונות.

המנהג הוזכר לראשונה בידי רבי בנימין הלוי אשכנזי, שהיה רב הקהילה האשכנזית בסלוניקי, במחזור לכל השנה כמנהג האשכנזים שהדפיס בסלוניקי בשנת ה'ש"י בערך.^[23] אזכור מפורסם יותר של המנהג מאותה תקופה מובא בספר תיקון יששכר (חובר בשנת ה'רצ"ט והודפס לראשונה בשנת ה'שכ"ד) של רבי יששכר בן מרדכי אבן סוסאן, מחכמי מרוקו שהתיישב בצפת: ”יום ט"ו בשבט ... ראש השנה לאילנות, לכן אין נופלים אפיים בתפילה ... והאשכנזים יצ"ו נוהגים להרבות בו במיני פירות אילנות לכבוד שמו של יום” (דף כ"ב עמוד ב').

יש האוכלים פירות יבשים בהם תאנים, תמרים, צימוקים, חרובים, שקדים ואגוזים למיניהם, בפרט אלו שמקורם בארץ ישראל. אמנם אין עניין מיוחד לאכול דווקא פרות יבשים אך רווח השימוש בהם בט"ו בשבט. יש הסוברים שזה נבע מכך שבתנאי עבר היה קושי לשמר פרות טריים ומאחר ובארצות הגולה עשו מאמץ בט"ו בשבט לאכול מפירות א"י לכן הדרך להשיגם היה באמצעות פירות יבשים, הקושי בלט במקומות כמו ארצות אשכנז המרוחקות (שם החל מנהג זה),^[24] בהם הסחר היה יותר קשה (לעומת הים), וגם לא היה נתן לגדל מינים אלו במקום. כמו כן מרבית הפירות של שבעת המינים שבהן נשתבחה ארץ ישראל הם פירות קיץ בעוד שט"ו בשבט חל בחורף ולכן הדרך לצרוך אותם הייתה כפירות יבשים^[25][26].

 

  ערך מורחב – סדר ט"ו בשבט

במאה ה-17 התגבש על ידי חכמי צפת מנהג אמירת ברכות ודברי תורה בשבח הארץ ותנובת העצים. על פי הקבלה, אכילה מפירות האילן מקבילה לתיקון האדם מחטא עץ הדעת ולהתקדמותו בעולמות הרוחניים, ומטרתה "להשפיע את שפע הרמוז בעץ החיים".^[27] לפי השקפה זאת, נקבע "סדר" מיוחד לט"ו בשבט, בהשאלה מליל הסדר של פסח.

הסדר כולל אכילת שלושים מיני פירות, שתיית ארבע כוסות יין, אדום ולבן, ואמירת פסוקים מהמקורות. על פי ר' חיים ויטאל, תלמיד האר"י, מציינים שלושים מיני פירות העומדים כנגד עשר הספירות הקיימות בכל אחד משלושת העולמות:

• עשרה שנאכלים מהם קליפה ותוך, כנגד עולם הבריאה.
• עשרה שקליפתם נאכלת ותוכם נזרק, כנגד עולם היצירה.
• עשרה שתוכם נאכל וקליפתם נזרקת, כנגד עולם העשייה.

המסורת הופצה לתפוצות על מנת להנחיל את אהבת הארץ ליהודי הגולה ולזרז את הגאולה. המנהג קיבל ביטוי בעיקר ברחבי יהדות ארצות האסלאם וארצות הבלקן, כשכל קהילה מוסיפה מנהגים ומאכלים משלה לנוסח ה"סדר". בהמשך התפשט המנהג גם בקרב תנועת החסידות והנוהגים על פי תורת האר"י. לספר "חמדת ימים", התיאור הראשון בכתב של המנהג, צורף קונטרס ובו פירוט תוכן ושלבי הסדר. על פי קונטרס זה נדפס ספר בשם (תיקון) "פרי עץ הדר", שזכה לתפוצה רבה מהמאה ה-18.^[3] גם כיום ישנם רבים החוגגים את ט"ו בשבט בארוחה חגיגית תוך קריאת "הגדה" מיוחדת לחג.

הבן איש חי תיקן סדר תפילה מיוחד לט"ו בשבט לזכות באתרוג מהודר לסוכות, על פי מסורת קדמונים של חכמי אשכנז.^[28]

על פי הרב אורי שרקי, המעשה המוזכר בתוספתא^[29] על רבי עקיבא שליקט אתרוג בא' בשבט ולדעת רבינא התאריך היה ט"ו בשבט,^[30] רומז על קשר נסתר בין אכילת פירות בט"ו בשבט כזמן הראוי לתיקון חטא עץ הדעת. בכך שלקיטת האתרוג - שלדעת רבי אבא דעכו היה עץ הדעת^[31] - שהייתה חטא בא' בתשרי, נעשתה להיתר בראש השנה לאילן.^[32]

 

• יש שנהגו לאכול את האתרוג מארבעת המינים של חג הסוכות האחרון.^[33] בספר בני יששכר מובא מנהג להתפלל על האתרוג כסגולה להשגת אתרוג מהודר בשנה הבאה.^[34]
• חלק מיהודי תוניסיה מכינים את מאכל הבסיסה ביום ט"ו בשבט. כנראה, כי יום זה נועד להזכיר את הגעת האביב וחודש ניסן, ומנהג אכילת בסיסה בראש חודש ניסן, כסימן להתחלה חדשה ומבורכת וחנוכת המשכן.
• יהודי סוריה נהגו לומר בבתי הכנסת את עשרת הדיברות ולאכול אורז בחלב^[35].
• בקהילת בבל נהגו סדר לפי הנוסח "פרי עץ הדר" עם שבעה פירות מהארץ^[35].
• בקהילת "בני ישראל" מהודו נוהגים לערוך בט"ו בשבט, בשדות או בטבע, את טקס ה"מלידה" - טקס "מנחת שלום", הפונה לאל ולאליהו הנביא בהודיה על הצלת אבותיהם בעת שיצאו לגלות בהודו, ועל ההבטחה כי צאצאיהם עוד ישובו לארץ ישראל. ובבקשת ברכה ושפע. מַלִידָה, הוא, מאכל של סולת בלולה, פירות העץ והאדמה ומיני בשמים, והוא מסמל את קורבן המנחה שנהג בבית המקדש.^[36]
• בטורקיה ואיזמיר נהגו לקרוא מזמורי תהילים ביחד, ואכילת הפירות התקשרה לברכת הבית ויושביו ולשלום הבית^[35].
• ביוון-סאלוניקי נהגו לאכול חמין של האשורי, שהיה עשוי מגריסי חיטים מבושלים בשומן עם רגל פרה וערמונים, שלחו משלוחי פירות לעניי העיר, והעלו הצגה מיוחדת על סגולות הפירות^[35].
• בני הקהילה האפגנית ברכו על שבעת המינים בהם התברכה ארץ ישראל, הוסיפו שלל פירות, אגוזים ודגנים שנתברכה בהם אפגניסטן, ברכו על ארבע כוסות ונהגו לקרוא קטעי הסבר לפרי, מהמשנה או מהזוהר. בני הקהילה שומרים על מנהגיהם הקדומים עד היום.^[37]
• בירושלים ובצפת נהגו לפקוד קברי סנהדרין, להדר בסדר^{[דרושה הבהרה]} ולקטוף חרובים^[35].
• בקרב קהילות המגרב וחלק מעדות ספרד נהגו ללמוד משניות וזוהר הקשורות בארץ וביום זה. ובהמשך תוקנו להם פרושים רבים הנילמדים בזמן הסדר כגון "פיתח הסמדר" של רבי קהילת לוב יעקב רקח, שצורף לנוסח "פרי עץ הדר" והגיע לקהילות רבות.

 

בשנת ה'תרמ"ד (1884) בחרו אנשי יסוד המעלה לנטוע את עצי הפרי של המושבה בט"ו בשבט. באותה שנה ניטעו כ־1,500 עצי פרי ובהם אתרוגים ורימונים. עליהם הוסיפו בימים הבאים כאלף עצים נוספים של זיתים, תאנים ותות. על מאורע זה כתב בן המושבה:

ועוד ניטע ... כי חוץ ממה שיהיה רווח גדול מהפירות ... הלא גם כן נצרך לבריאות, כי האדם עם עץ השדה, הוא חברה אחת וזה בלא זה אין להם חיים טובים. לזאת ראשית עיסוקינו הוא בנטיעות, כי כן הורה לנו הבורא עולם טרם כל לעסוק בנטיעות כי גם הוא עשה כן, כמו שכתוב: ויטע אלוהים גן בעדן.^[39]

בשנת ה'תרמ"ח (1888) פרסם המורה והסופר זאב יעבץ, במאמרו "על דבר חינוך ילדי האיכרים בארץ ישראל",^[40] תוכנית חינוכית שבה הציע בין היתר לציין בט"ו בשבט את "חג האילנות".^[41] מאמר זה נשלח גם כתזכירים אל מיכאל ארלנגר, ממייסדי "כל ישראל חברים" ובית הספר החקלאי מקווה ישראל ויועצו של הברון אדמונד דה רוטשילד, וכן אל הברון רוטשילד עצמו.

בט"ו בשבט בשנת ה'תר"ן (1890) יצא זאב יעבץ עם תלמידיו מבית הספר בזכרון יעקב לנטיעות לכבוד היום. אז לראשונה בוצעו הנטיעות בט"ו בשבט כפעולה חינוכית וחגיגית. נימוקו של יעבץ למעשה זה:

למען חבב את הנטעים, נטעי הארץ אשר נטע ה' לאבותינו לשבוע מטובם ולהתענג מיופיים, יש לבית־הספר לעשות יום טוב את היום אשר נועד מימי קדם בישראל לראש השנה לאילנות, לערוך בו במערכת, ברוב חן והדר, את העצים, הנטעים, השושנים.^[42]

לטענת חזקי שוהם,^[43] מי שקשר נטיעות ציבוריות לט"ו בשבט בתרבות הרווחת היה המחנך חיים אריה זוטא, שכתב על כך מאמר בעיתון השקפה ב־1904.^[44] ב־1906, באספה השנתית של אגודת המורים העברים בארץ ישראל, שכנע זוטא את עמיתיו המורים שעדיף לקשור "יום טבע" עם ט"ו בשבט ולא עם ט"ו באב, שהיה ההצעה המתחרה, ושכדאי לשלב בו נטיעות. לטענת שוהם, זוטא קיבל השראה לרעיון מ"יום העצים והיערות" שהיה נהוג בארצות הברית בשנים אלו.

בט"ו בשבט תרס"ז (1907) התקיים במקווה ישראל טקס הנטיעות הראשון, בהשתתפות 300 תלמידי בתי ספר שונים. יוזמה זו נקלטה במושבות עבריות נוספות, ובשנת 1908 הכריזה הסתדרות המורים על ט"ו בשבט כ"חג הנטיעות". בתל אביב חגגו את ט"ו בשבט בתהלוכה של ילדי העיר כבר בשנתה הראשונה ב-1910, ברם מאחר שבאותה שנה הייתה שנת שמיטה, נשאו הילדים זרי פרחים במקום שתילים^[45].

•  
  ילדים נוטעים עצים לאורך שדרות קרן קיימת לישראל בתל אביב (כיום שדרות בן-גוריון) בט"ו בשבט תרצ"ו (1936)
•  
  ילדי גן בתל אביב בנטיעות ט"ו בשבט, 1946
•  
  חברי קיבוץ גן שמואל, ילדים ומבוגרים, נוטעים עצים לכבוד ט"ו בשבט; סוף שנות ה־40
•  
  ילדים צועדים לנטיעות ט"ו בשבט, שנות ה־40
•  
  נטיעות ט"ו בשבט ביער קריית גת בשיתוף עם חיילי צה"ל

חגיגות ט"ו בשבט הראשון בארץ תחת השלטון הבריטי נערכו בינואר 1919. רונלד סטורס, מושל ירושלים, יחד עם דוד ילין פנו למיס אנני לנדאו כדי לארגן יחד עם ראשי בתי ספר נוספים בירושלים חגיגת נטיעות על הר הצופים, היכן שעתידה הייתה לקום האוניברסיטה העברית. 3000 תלמידים לבושים במיטב מחלצותיהם צעדו משער דמשק לכיוון הר הצופים, מלווים בתזמורת הצבא הבריטי. את 500 שתילי העצים סיפקה קרן קיימת לישראל.^[46] עם הזמן נהייתה הקרן הקיימת לישראל לשותף העיקרי של מערכת החינוך ולימים גם של הרשויות המקומיות בארגון טקסי הנטיעות בט"ו בשבט. דוגמה לרושם החגיגי שיש בנטיעות אלו מובע בשיר העממי "כך הולכים השותלים":^[47] ”כָּךְ הוֹלְכִים הַשּׁוֹתְלִים: רֹן בַּלֵּב וְאֵת בַּיָּד, מִן הָעִיר וּמִן הַכְּפָר, מִן הָעֵמֶק, מִן הָהָר – בְּט"וּ בִּשְׁבָט! בְּט"וּ בִּשְׁבָט!...” (מילים:יצחק שנהר; לחן: ידידיה אדמון)

החל משנות העשרים של המאה העשרים, נקודת נטיעה מרכזית של ראשי התנועה הציונית הייתה מוצא, שם נערכו טקסי נטיעות בסמוך לעץ ברוש אותו נטע הרצל בדרכו חזרה מירושלים ליפו, ב-2 בנובמבר 1898 (י"ז בחשוון תרנ"ט).^[48] ב-1920 היו אלה יו"ר ועד הצירים מנחם אוסישקין והנציב העליון הבריטי, היהודי סר הרברט סמואל ולצידם שלושת אלפים ילדים אשר נטעו 500 שתילים.^[49] גם לאחר קום המדינה חודשה מסורת הנטיעה הסמלית באתר על ידי נשיאי המדינה ובמקום נטעו עצים מהנשיא זלמן שזר ועד לנשיא חיים הרצוג.^[50]

 

עם סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל, בהנחיה מיוחדת מקק"ל, ניטע בט"ו בשבט תש"ח, בדגניה א', "עץ המדינה". העץ שנבחר היה ברוש, לזכר הברוש שנטע הרצל בארזה שבהרי ירושלים.^[51][52] דברי המגילה אשר הושמה בבית השורשים של "עץ המדינה": ”...היום הזה אנו נוטעים על אדמתנו אדמת הלאום על גדות הירדן והכנרת את הברוש הזה אשר יכונה "עץ המדינה" . והיה העץ הזה לאות אימוץ הברית בינינו לארצנו ולהשרשת אמונתנו אומן...”

בשנתה הראשונה של מדינת ישראל, בט"ו בשבט תש"ט (14 בפברואר 1949), התקיימה בבניין הסוכנות היהודית בירושלים הישיבה הראשונה של האספה המכוננת (לימים הכנסת). רוב הנבחרים הגיעו לירושלים מהשפלה, ובדרכם עצרו בשער הגיא לטקס נטיעת עצים.^[53]יוסף שפרינצק, שנבחר ליו"ר האספה המכוננת והכנסת הראשונה, אמר בנעילת האספה:^[54] ”....ביום זה נטעו ילדינו עצים חדשים, עצי¬ דעת ועצי¬ חיים, לאומה לימים הבאים. גם אנחנו נבחרי ישראל, נטענו היום נטיעה חדשה. בפקודת הדורות שחלפו ולמען הדורות שיבואו, נטענו היום את האילן הנאה – אילן עצמאות ישראל....” (ישיבת הפתיחה של האסיפה המכוננת) מאז נטיעת עצים באתרים שונים בירושלים ובסביבתה הייתה לחלק ממסורת חגיגות יום-ההולדת של הכנסת.^[55]

 

במערכת החינוך נהוג לחלק את תעודות מחצית השנה בט"ו בשבט או בסמיכות לו. גם חלוקת התעודות הראשונות למסיימי המחזור הראשון של האוניברסיטה העברית בשנת תרצ"ב (1932), התקיימה יום לאחר ט"ו בשבט שחל בשבת.

בימי היישוב וראשית המדינה, בנוסף לנטיעות הנרחבות, התקיימו ברחבי הארץ נשפי תרבות, העלאת מחזות, יצירות ושירים ברוח החג, איסוף תרומות לקק"ל ולגופים נבחרים נוספים, כרזות ושלטי חוצות, פרסום תכנים חינוכיים ולימודיים, ויצירת הגדות שונות לסדר ט"ו בשבט.^[56]

 

לאחר הקמת מדינת ישראל יזמו נגה הראובני, מייסד שמורת נאות קדומים, והמחנך אמנון ידין, איש התנועה הקיבוצית, "סדר ארץ ישראלי" לט"ו בשבט, המבוסס על רעיונות ציוניים ואהבת ארץ ישראל ונופיה, תוך שימוש בסמלים המופיעים בסדר המסורתי. בסוף המאה ה־20 החלו גופים שונים, בהם: החברה למתנ"סים, הקיבוץ הדתי, משרד החינוך, קק"ל, בני עקיבא, וקהילות מהיהדות הרפורמית שבישראל, להדפיס הגדות לט"ו בשבט. עם השנים, נוספו גם היבטים אקולוגיים מודרניים לתכני ההגדות.^[57] בהקשר זה מקובל לצטט את המדרש:

בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את האדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: "ראה מעשיי כמה נאים ומשובחים הם, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך".

— קהלת רבה, ט'

בתחילת המאה ה־21 הפך ט"ו בשבט גם ליום ציון אקולוגי, ועוסקים בו הן בלימוד והן בפועל בפעילות אקולוגית.^[57] גופים העוסקים בהגנה על החי והצומח, כגון החברה להגנת הטבע ורשות שמורות הטבע יחד עם משרד החינוך, הכריזו על ט"ו בשבט כחג שמירת הטבע.^[58]

• מצוות נטיעת אילנות בארץ ישראל

• יום־טוב לוינסקי (עורך), ספר המועדים – ט"ו בשבט, הוצאת דביר.
• ז. אריאל (עורך), ספר החג והמועד, הוצאת עם עובד, 1962 (הספר בקטלוג ULI)
• הרב יואל פרידמן, התורה והארץ ו, עמ' 164–174.
• פרופ' יהודה פליקס, "חמישה עשר בשבט - הלכה ומציאות", תרביץ מו (תשל"ז), עמ' 181–182.
• אסנת רוזן קרמר, "עת לנטוע ולבנות: על עצים ועל מבנים". עמוד הבית – גיליון עתי ישראלי לאיכות הבנייה ותכן טוב מס' 12. ינואר 2014.
• הרב שלמה הלוי נויבירט, "ט"ו בשבט בהלכה ובמנהג", אור ישראל ו (טבת תשנ"ז), עמ' קי–קיח, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
• הרב מרדכי מנחם הוניג, "מנהג אי-אמירת תחנון בט"ו בשבט (תגובה)", אור ישראל לט (אדר ב' תשס"ה), עמ' רמד–רמה.
• גדעון ישראלי, טו בשבט- החג מקורותיו ומנהגיו, טל מן הגיזה, ירושלים 2003, עמוד 217–233.
• קורין אלבז-אלוש, ט"ו בשבט הגיע, מזמן: גדולי האומה נוטעים עצים בתמונות היסטוריות, באתר ynet, 13 בינואר 2022

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: ט"וּ בִּשְׁבָט
ציטוטים בוויקיציטוט: ט"ו בשבט (מועד)
טקסט בוויקיטקסט: מאמרים לט"ו בשבט
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ט"ו בשבט

• יהודה דוד אייזנשטיין, ‏"ראש השנה לאילנות", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
• ט"ו בשבט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מידע על ט"ו בשבט בקטלוג הספרייה הלאומית
• שאלות ותשובות לט"ו בשבט, באתר האקדמיה ללשון העברית, ‏14 בינואר 2014
• ט"ו בשבט באתר "כיפה"
• מגוון מקורות, הגות ומערכים חינוכיים לט"ו בשבט - מכון שיטים ארכיון החגים הקיבוצי.
• ט"ו בשבט, באתר התנועה הרפורמית
• המלצות לאתרים בנושא ט"ו בשבט, באתר מכללת יעקב הרצוג
• ט"ו בשבט, באתר ישיבה
• אברהם יערי, "תולדות ראש השנה לאילן", מחניים מב (תש"ך), באתר "דעת".
• חזקי שוהם, ‏'מן העיר- ומן הכפר?' על היווצרות הנטיעות הטקסיות בט"ו בשבט, ישראל 22, אביב 2014
• הרב אליעזר מלמד‏, הלכות ט"ו בשבט וחודש אדר, באתר פניני הלכה
• שלמה הרמתי חמשה עשר בשבט וצביונו ההיסטורי, שערים, 30 בינואר 1953
• חג ט"ו בשבט ומנהגיו, באתר לרגו (LeGO)
• הָדִי אור ודוד אסף, מן הגורן ומן היקב: כך הולכים השותלים, בבלוג "עונג שבת", 22 בינואר 2021 (מאוסף הישראליאנה של הדי אור)
• כתבות על ט"ו בשבט, בבלוג "הספרנים" מבית הספרייה הלאומית
• מאה שנים של ט"ו בשבט, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 20.1.2019
• הרב אורי שרקי, טוב הארץ, שבט תשנ"ח
• דברי תורה וחידושים לט"ו בשבט
• היישוב היהודי חוגג ט"ו בשבט, באתר הארכיון הציוני, ינואר 2021
• ט"ו בשבט, בפרויקט "כתיב" באתר הספרייה הלאומית
• הרב אליעזר מלמד‏, עונת המעשרות וחשבון השנים, באתר פניני הלכה
• מאמרים בנושא טו בשבט, באתר אסיף
•   ט"ו בשבט, דף שער בספרייה הלאומית

• שירי ט"ו בשבט, באתר זמרשת לזמר העברי המוקדם
• לקט שירים ופיוטים לט"ו בשבט, באתר המוזיקה של הספרייה הלאומית
• גיליון ט"ו בשבט תש"ח של העיתון דבר לילדים, 22 בינואר 1948
• אברהם יערי, "פיוטים לסעודת ט"ו בשבט", מחניים סה (תשכ"ב), באתר "דעת".
• שישה בשקיק אחד, לוין קיפניס

• הגדה לסדר ט"ו בשבט(הקישור אינו פעיל, 29.12.2022) - להורדה מתוך אתר הקרן הקיימת לישראל.
• סדר ט"ו בשבט עם הרב אורי שרקי - תשס"ח, מתוך אתר מכון מאיר  
• נתנאל יוסיפון, הגדה על סדר ט"ו בשבט, באתר "ישיבה"