תרומה גדולה

החובה להפריש מהיבול החקלאי מופיעה בתורה במספר מקומות:

בספר במדבר פרק י"ח, פסוקים ח'-כ', נדונו הזכויות של הכהנים עבור עבודתם בבית המקדש, ובין השאר נאמר:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל-אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת-מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי, לְכָל-קָדְשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק-עוֹלָם ... וְזֶה-לְּךָ תְּרוּמַת מַתָּנָם לְכָל-תְּנוּפֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק-עוֹלָם, כָּל-טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכַל אֹתוֹ. כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל-חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר-יִתְּנוּ לַ-ה' לְךָ נְתַתִּים ... כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לַ-ה' נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק-עוֹלָם, בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי ה' לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ ...

מכיוון שנאמר בתורה, "רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ--תִּתֶּן-לוֹ^[1]", ועוד נאמר: "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר, אֵת כָּל-תְּבוּאַת זַרְעֶךָ, הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה, שָׁנָה שָׁנָה"^[2]. למדו חז"ל: מה דגן ותירוש ויצהר הם מאכל אדם וגידולם מן הארץ ויש להם בעלים שנאמר "דגנך", כך כל כיוצא בהם מאכלים מגידולי קרקע בגבולות ארץ ישראל חייבים בתרומות ומעשרות לפני אכילתם, והיא מצוות עשה מן התורה.

לדעת רוב הראשונים, רק חמשת מיני דגן, יין ושמן - חייבים בתרומות ומעשרות מהתורה^[3]. בתקופה מאוחרת יותר תיקנו חז"ל להפריש תרומות ומעשרות גם על יבול משאר פירות האילן וממיני הקטניות והירקות.

התרומה ניתנת לכהן, שצריך לאוכלה בטהרה ורשאי לחולקה עם אשתו, בנותיו הרווקות ועבדיו הכנענים (וכמובן, כהנים אחרים), אך היא אסורה לאכילה לערלים. העונש על אכילת תרומה טמאה, או אף על אכילת תרומה טהורה על ידי זר - הוא מיתה בידי שמים. דין תרומה טמאה הוא השמדה, אך עם זאת, רשאי הכהן להפיק הנאה מהתרומה בשעת השמדתה, כל עוד זוהי צורה רגילה לאותה תרומה (כגון האכלת שעורים לבהמה, או הדלקת נר בשמן זית), שאיננה אכילה.

מהתורה אין לתרומה שיעור, ולכן אומר התלמוד במסכת קידושין^[4], שאפילו חיטה אחת פוטרת שדה שלם, אך במשנה במסכת תרומות^[5] נאמר שחז"ל קבעו לה מידה. לדעת בית הלל (שהלכה כמותם) המינימום שיש להפריש הוא אחד חלקי שישים מהיבול, אך זוהי "עין רעה". אחד חלקי חמישים - זו עין בינונית, ואחד חלקי ארבעים - זו עין טובה, כלומר נדיבה. אף על פי שקבעו שיעור לתרומה, אין להפריש אותה בכמות מדויקת, אלא מפרישים על פי אומד (אנ') (=הערכה) בלבד. יש הסוברים שטעם האיסור לתרום לפי מדידה הוא כדי שיתרום בעין יפה^[6]. ויש הסוברים שיש חשש שאם יתרום לפי מדידה ייתן יותר ממה שתכנן וייחשב כ"מוסיף על המעשרות" שמעשרותיו מקולקלים^[7].

וכך כותב הרמב"ם במשנה תורה, בהלכות תרומות^[8]: ”תרומה גדולה אין לה שיעור מן התורה, שנאמר ראשית דגנך כל שהוא אפילו חטה אחת פוטרת הכרי (=ערימת גרעיני החטה), ולכתחילה לא יפריש אלא כשיעור שנתנו חכמים”. בהמשך הפרק^[9] פוסק הרמב"ם, שכיוון שבזמנינו אי אפשר לאכול את התרומה בטהרה וצריך לשורפה, יש לחזור לנהוג כמו הדין המקורי מן התורה, ולהפריש כל שהוא. וכן פסק רבי יוסף קארו בשולחן ערוך^[10].

בעניין שיעור המקסימום שניתן להפריש ויחשב תרומה, חלקו התנאים במשנה במסכת תרומות. הדעה שנפסקה להלכה היא דעתם של רבי עקיבא ורבי טרפון ש"אין שיעור בתרומה" - כלומר כל אחד יכול לתת כפי רצונו מעל למינימום המצוין לעיל, אך לא את כל הגורן^[11] .

תרומה גדולה, מותרת באכילה רק לכהנים טהורים וכשהיא טהורה. אסור לקלקלה ולטמאה.

עבור מי שאינו כהן, תרומה נחשבת עבורו לאיסור אכילה. מפני חשיבותה של התרומה, חכמים הוסיפו כלל לפיו בהתערבות של תרומה עם שאר אוכלים מותרים לא מספיק רוב של מזון היתר כנגד התרומה, אלא נדרש שיהיה פי 100 מכמות התרומה^[12].

מצווה לשרוף תרומה טמאה.^[13] כוהנים אינם רשאים לאכול תרומה כזו, ואין הם רשאים לעשות בה כל שימוש אחר. אולם שלא כמו במקרים אחרים בהם קיים ציווי על שרפת חפץ מסוים, משרפת התרומה מותר לכוהנים ליהנות; מותר להתחמם באש שרפת התרומה או לבשל עליה.^[14]

שמן תרומה שנטמא נקרא "שמן שרפה", הואיל ועומד הוא לשרפה. אף על פי שמצווה לשרפו, אין להדליקו ביום טוב. בטעם הדבר נחלקו אמוראים: רב חסדא סובר שהדבר אסור משום שאין שורפים קדשים ביום טוב,^[15] ואילו רבה סובר שהטעם הוא גזירה משום הדלקתו בערב שבת.^[16]

בזמן הזה, מפרישים תרומה אך לא נותנים אותה כדין המקורי, וזאת מכמה סיבות:

1. ישנו ספק לגבי יחוסם של הכהנים.
2. אף אם נמצא כהן מיוחס, ההלכה כיום היא שכולם נחשבים טמאי מת מספק, ומאחר שאין כיום אפר פרה אדומה, אין אפשרות להיטהר.

לפיכך, הנוהג כיום הוא שהתרומה ותרומת המעשר, שאסורות באכילה ובעלות קדושה, מוצנעות בצורה מכובדת (בדרך כלל על ידי הנחתן בפח הזבל, לאחר עטיפתן בשקית אטומה). אולם, יש חולקים באמרם שאף על פי שהדור כולו טמאי מתים, ניתן האפשרות שהכהן יהנה מחפץ התרומה על ידי חום שריפתה או סיכת שמן מהמתן וככך אין למנוע מלתת מתנת תרומה גדולה אל כהן.^[17] וכן יש פוסקים שסוברים שאין צורך בכהן מיוחס לנתינת תרומה גדולה אלא די בכהן מוחזק.^[18]

כיום, פוסק הרמב"ם, שיעור ההפרשה הוא כל שהוא (שם, בהמשך ההלכה) מאחר שכולנו טמאים בטומאת מת, וכהן טמא אסור בתרומה בין אם מדובר בתרומה טמאה או טהורה (שם, פ"ז ה"א). וכך נפסק גם להלכה בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן של"א, סעיף י"ט:

”תרומה גדולה, בזמן הזה שהיא עומדת לשרפה מפני הטומאה, שיעורה כל שהוא”.

תרומה גדולה היא התרומה היחידה מתוך כל התרומות והמעשרות שהעונש ללוי או ישראל אם אכל אותה במזיד הוא מיתה בידי שמים, אבל אכילה בשוגג מחייבת את האוכל לשלם קרן (הסכום הכסף שהתרומה הנאכלת שווה) וחומש מלבר, כלומר מבחוץ (תוספת של רבע מן הסכום של הקרן, כלומר ריבית של-25%).

מסכת תרומות משישה סדרי משנה נסובה בעיקר על "תרומה גדולה".

ידועה התחבולה שננקטה בתקופות רבות כדי להפטר מהתרומות ומעשרות, להכניס את התבואה דרך גגות כדי שלא יכנסו דרך הפתח ויתחייבו במעשר. תחבולה זו ספגה ביקורת בתלמוד, כאדם הרוצה להפטר מן המצוות.

קיימת תחבולה מיוחדת, להפטר על הפרשת התרומה מעשירית מהתבואה. לפי חידושו ההלכתי של ריש לקיש, ”מעשר ראשון שהקדימו בשבלין פטור מתרומה גדולה”. כלומר, אם הפריש אדם מעשר ראשון לפני שהפריש את התרומה ממנו, לפני המירוח שאז חלה חובת התרומה על התבואה, פטור חלק המעשר בתרומה. בעוד שאם היה בעליו של התבואה מפריש ממנו בראש ובראשונה את התרומה, נמצא היה שחלק התרומה שהופרש היה כולל גם את חלק המעשר, הרי שכעת נפטר חלק המעשר והותר באכילה אף על פי שלא הופרשה ממנו תרומה.

הפסוק ממנו נלמד דין זה הוא בחומש במדבר: ”והרמותם ממנו תרומת השם מעשר מן המעשר”,^[19] מכאן למד ריש לקיש ”מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר”, כלומר לא ייתכן שעל המעשר יחול חיוב נוסף של תרומה, מלבד החיוב הרגיל של תרומת מעשר.

למרות זאת, אם המעשר הופרש לאחר שכבר חלה חובת התרומה על התבואה, במצב שהתבואה כבר נתמרחה בכרי ונחשבה כמוכנה, במקרה כזה חלה על המעשר גם חובת תרומה גדולה. אודות כך התקיים דיון בדור מאוחר יותר, בין רב פפא לרבו אביי, כשרב פפא שואל אותו כיצד תיתכן הלכה זו בהתאם עם דרשתו של ריש לקיש. אביי הסביר לו כי קיים פסוק אחר, המלמד דין הפוך, מפסוק הנאמר ללויים (שלהם ניתן המעשר ראשון): ”מכל מתנותיכם תרימו את כל תרומת ה'”.^[20] תיבת כל באה ללמד שעל הלויים להפריש מהמעשר את כל התרומות האפשרויות, קרי: אף תרומה. ומכיוון שפסוק זה מהווה סתירה לדרשתו של ריש לקיש עלינו להעמיד את דרשתו של ריש לקיש באופן המסתבר יותר - כאשר המעשר הופרש במצב של טרום-חיוב ולא במצב זה שהמעשר הופרש לאחר שכבר חלה על התבואה חיוב תרומה שמסתבר שבמצב זה חייבה התורה להפריש תרומה^[21]

• מאמרים בנושא תרומה גדולה, באתר ספריית אסיף

  מצות הפרשת תרומה, באתר ויקיטקסט

• הערך חיטה אחת פוטרת את הכרי, באתר ויקישיבה