המועצה לביקורת סרטים ומחזות

כל מחזה או סרט קולנוע שהוצג בישראל היה צריך לקבל קודם את אישור המועצה. העילה לפסילת סרטים ומחזות הייתה רחבה ולעיתים כללה גם שיקולים פוליטיים, תרבותיים ואידאולוגים. כך, למשל, המועצה אסרה על תיאטרון ישראלי ביידיש בין השנים 1949–1951 במטרה לקדם את העברית כשפת המדינה^[1]; אסרה להקרנה מספר סרטי אימה^[2]; ואימצה גישה מחמירה כלפי סרטים ממדינות ערב^[1]. לעיתים למועצה היו גם שיקולים דיפלומטיים, כך לדוגמה פסלה סרט בשם "הוא התחייב למות" מחשש לפגיעה ברגשות הטורקים וסרט בשם "נתיב התהילה" מחשש לפגיעה ברגשות הצרפתים וביחסים עם צרפת^[2].

עד 1958 היה איסור גורף על הקרנת סרטים בשפה הגרמנית, עקב החשש לפגיעה ברגשות הציבור לאחר השואה. ב-1958 צומצם האיסור רק על הקרנת סרטים שהופקו בגרמניה (אך לא על סרטים בגרמנית שהופקו בשוויץ או אוסטריה לדוגמה)^[3]. באפריל בוטל האיסור^[4].

במועצה מכהנים בדרך כלל עובדי ציבור, מהמשטרה וממשרד החינוך, ואנשי ציבור מתחומי האמנות, המשפט והתקשורת^[1]. כך לדוגמה המשורר חיים גורי התפטר מהמועצה לאחר שלא הסכים לאשר את הקרנת הסרט הישראלי "המניע לרצח", בגלל רמתו הנמוכה והתוכן הבעייתי שלו^[5].

בינואר 1980 נאסר מזכיר המועצה לביקורת, לאחר שסייע להפיץ שני סרטים אירוטיים שלא קיבלו אישור, תמורת שוחד^[6].

במהלך השנים צמצמנו סמכויותיה בהדרגה, בעקבות עשרות מאבקים משפטיים. ביוני 1989 הוחלט לבטל את סמכויותיה לגבי מחזות לשנתיים ניסיון, בעקבות חוק שיזם חבר הכנסת מרדכי וירשובסקי^[7]. ב-1991 ביטול סמכויותיה לגבי מחזות יושם באופן קבוע. ואחר כך צומצם תפקידה למתן סיווג צפייה לסרטי קולנוע בלבד.

ב-5 בנובמבר 2024, לראשונה מעולם, המועצה הודיעה למנהלי הסינמטקים בישראל במכתב אזהרה, כי היא אוסרת עליהם להקרין את הסרט התיעודי "1948 – לזכור ולשכוח", המתאר את מהלכי מלחמת העצמאות דרך עדויות של יהודים וערבים. זאת אף על פי שסינמטקים ופסטיבלי קולנוע בישראל לא נדרשו מעולם לקבל את אישור המועצה לסרטים ישראלים שהקרינו (כך לדוגמה הסרט "ג'נין ג'נין" הוקרן בסינמטק ירושלים ובסינמטק תל אביב, ורק לאחר מכן לא קיבל אישור להקרנה מסחרית בבתי הקולנוע בישראל)^[8].

בפקודת ההצגות הציבוריות (ביקורת) נאסרה הצגתו של מחזה שלא קיבל היתר מהמועצה. על המבקש היתר לפרט לפני המועצה, בין השאר, את תוכנו ותיאורו של המחזה, ולהגיש לה, עם דרישתה, את הטקסט של המחזה. בכך הוענקה למועצה סמכות למנוע מראש את הצגתו של מחזה הפוגע בסדר הציבורי.

כשעובד סיפורו של נתן שחם "שבעה מהם", שבו קבוצת חיילים מותשים מבודדים במשלט ושולחים שבויים ערבים לעלות על המוקשים כדי שהלוחמים יצליחו לצאת משם להצגה בשם "הם יגיעו מחר", תבעה הצנזורה לקצץ את הסיפור על השבויים והמוקשים, מחשש לכך שמדובר בעבירות קשות הקשורות לאמנות בינלאומיות. הקטע אכן צונזר.

באוגוסט 1989 הושעה לשנתיים^[9] תוקפה של פקודת ההצגות הציבוריות (ביקורת), ובתום תקופה זו בוטלה הפקודה כליל^[10], ובכך נשללה סמכותה של המועצה לבקר הצגות תיאטרון, והוגבלה לסרטי קולנוע בלבד.

מחזות שהמועצה פסלה או הגבילה הצגתם היו, בין היתר:

• בשנת 1952 ביקש התיאטרון הקאמרי להעלות את מחזהו של יהושע בר-יוסף, "סערה בים", שהציג בצורה ביקורתית את מערכת היחסים בספינת חיל הים, ושרטט את דיוקן המפקד באור שלילי. המחזה נפסל בנימוק ש"הוא עלול להוות מעשה חבלה במאמץ המלחמתי של המדינה". מפקד חיל הים מרדכי לימון הסתייג מהמחזה וראה בו השמצת חיל הים. בר-יוסף שכתב את המחזה כך שיתרחש בספינה של צי ניקרגואה, אך גם גרסה זו נפסלה על ידי המועצה לביקורת סרטים ומחזות^[11].
• "חברים מספרים על ישו", מחזה מאת עמוס קינן, נפסל על ידי המועצה בשנת 1972.
• המועצה פסלה את הרביו הסאטירי "מלכת אמבטיה" מאת חנוך לוין, אך חזרה בה כשנדרשה לנמק את החלטתה. ההצגה, שהועלתה בשנת 1970, עוררה סערת רוחות ציבורית חסרת תקדים, שבעקבותיה החליטה הנהלת התיאטרון הקאמרי, חרף מחאותיו של לוין, להוריד את ההצגה לאחר 19 מופעים בלבד.
• "הפטריוט" קברט סאטירי של חנוך לוין משנת 1982 שנכתב על רקע מלחמת לבנון הראשונה נפסל כולו על ידי המועצה, אך בסופו של דבר הוצג לאחר שהוצאו ממנו כמה קטעים.
• "אפרים חוזר לצבא" מאת יצחק לאור נפסל על ידי המועצה, באמצע שנות השמונים, אך הצגתו הותרה על ידי בג"ץ^[12], משיקולים של חופש הביטוי. בנימוקיה של המועצה לפסילה נאמר:

ההצגה מעלה את דמותו של הממשל הצבאי בצורה מסולפת, מעוותת, מרושעת וזדונית אף תוך העלאת השוואה עם המשטר הנאצי. הרושם המצטבר מקריאת המחזה הוא שהתרת הצגתו תעורר בציבור הצופים תגובה רגשית קשה של יחס שלילי כלפי המדינה, של תעוב וסלידה כלפי צה"ל בכלל וכלפי הממשל הצבאי בפרט. קל וחומר כשמדובר בציבור צופים ערבי שיהיה רשאי, כמו כל אזרח ישראלי אחר, לצפות במחזה אשר יוכל להיות מוצג גם בגרסה ערבית ברחבי המדינה, והמועצה סבורה שקרוב לודאי כי התגובות לכך תתלוונה בהסתה והתססה ובפעילות אנטי ממשלית עוינת.

• "החילוני האחרון", קברט סאטירי מאת שמואל הספרי שעלה ב"קאמרי" נפסל במלואו על ידי המועצה ב-1 בדצמבר 1986^[13]. בנימוקי המועצה נכתב: "המחזה פוגע פגיעה גסה בערכי יסוד וברגשותיו של ציבור רחב, דתי וחילוני כאחד. זו סאטירה המסיתה והעלולה להביא לליבוי שנאה"^[14], בהמשך התירה המועצה להציג את המחזה לאחר קיצוץ מספר קטעים^[15]. במחאה על החלטת הנהלת התיאטרון להציג את ההצגה המקוצצת הסירו יוצרי ההצגה – שמואל הספרי, המוזיקאי אורי וידיסלבסקי והמעצבת יעל פרדס את שמם מההצגה^[16]. בעקבות הסערה שחוללה הפסילה, יזם שר החינוך והתרבות יצחק נבון מהלך לביטול הצנזורה על מחזות והשארת הצנזורה על הסרטים בלבד, שעיקרה הגבלת הצפייה לבני גיל מסוים במדית הצורך^[17].

במקרה מסוים סירבה המועצה לפסול הצגה, והפסילה נכפתה בהחלטת בג"ץ. בשנת 1966 כתב יגאל לב מחזה בשם "זעקת השתיקה", שעלילתו מבוססת במידה רבה על פרשת מלחי – שופט שהואשם בקבלת שוחד, ומשפטו התנהל באותה עת. המועצה לביקורת סרטים ומחזות התירה את הצגתו של המחזה, ובנובמבר 1966 החלה הצגתו. כשנודע העניין ליועץ המשפטי לממשלה, פנה אל המועצה שתבטל את ההיתר שנתנה, עד לסיום המשפט, בשל דמיונו של המחזה למשפט. המועצה דחתה דרישה זו, ובשל כך עתר היועץ המשפטי לבג"ץ. בג"ץ פסק כי הצגת המחזה עשויה להשפיע על מהלך משפט מלחי או על תוצאותיו, ולכן "המועצה חייבת הייתה לסרב לתיאטרון את מתן ההיתר המבוקש, ומשנתנה – חייבת הייתה לבטלו, ואם היא לא עשתה כן, ייעשה הדבר על ידי בית-המשפט"^[18]. בהתאם לכך אסר בג"ץ את הצגת המחזה כל עוד לא ניתן פסק-דין סופי במשפטו של מלחי.

בסמכותה לפסול הצגתו של סרט קולנוע בשלמותו או להגביל את הצפייה בו לבני גיל מסוים ומעלה, לפי ארבעה דירוגים: מגיל 12 ומעלה, מגיל 14 ומעלה, מגיל 16 ומעלה ומגיל 18 ומעלה, אם הסרט הוא סרט תועבה (המכיל קטעי אלימות קיצונית או פורנוגרפיה) או שהוא פוגע ברגשות הציבור.

סרטים שנפסלו:

• "אוליבר טוויסט", בבימויו של סר דייוויד לין משנת 1948, הסרט נפסל מפני שהשחקן אלק גינס מגלם את הדמות פייגין באיפור מוגזם שנחשב אנטישמי. המועצה פסלה את הסרט מבלי לראות אותו, מאחר שכבר עורר סערה בעולם^[19].
• "כפירי אריות": סרט אמריקאי משנת 1958 שהצגתו נאסרה בגלל הצגת דמות חיובית של קצין בצבא הנאצי בגילומו של מרלון ברנדו, ולאחר מכן הותרה.
• יומן קולנוע שנודע בשם "יומן סומייל" שהציג בשנת 1962 קטע של אלימות משטרתית בעת פיזור הפגנת תושבי שכונת סומייל בתל אביב, שהצגתו נאסרה על ידי המועצה, בנימוק שהקטע "פוגע בטעם הטוב וכן משום שאינו משקף את הבעיה בכללותה ועל כן עלול הוא להטעות את דעת הציבור ולפגוע בו". חברת "אולפני הסרטה בישראל בע"מ", בעלת היומן, עתרה לבג"ץ נגד הפסילה, וזה התיר את הקרנת הקטע, בפסק דין תקדימי שקבע כללים לחופש הביטוי בישראל^[20][21].
• "המאבק על הקרקע – ישראל בפלסטין" – סרט תעודה שהפיק בשנת 1978 איש מצפן ד"ר מריו אופנברג. בסרט מרואיינים ערבים ישראלים אודות הכפר ספוריה והפקעת אדמות בוואדי עארה בשנות ה-50 של המאה ה-20. בעקבות פסילת הסרט על ידי המועצה עתר אהוד עין גיל לבג"ץ וזה אישר את הפסילה בנימוק של חשש להסתה.
• "אימפריית החושים": סרט יפני משנת 1976 נאסר להקרנה מחמת קטעי מין נועזים^[22], והקרנתו הותרה בפסיקת בג"ץ בינואר 1997 (בג"ץ אימפריית החושים), שבה נקבע כי אומנם הסרט הוא בעל אופי פורנוגרפי, אולם הוא בעיקרו בעל ערך אמנותי, וחוסה בצילו של חופש הביטוי^[23].
• "הפיתוי האחרון של ישו" סרט אמריקני בבימוי מרטין סקורסזה משנת 1988. התסריט עובד על בסיס הרומן באותו השם מ-1955, מאת ניקוס קאזאנצאקיס, שהציג את ישו כנאבק בפיתויים ובפחדים שונים וחי את חייו באופן שונה מהמתואר בברית החדשה^[24]. הסרט עורר מחאות של נוצרים ברחבי העולם והקרנתו נאסרה בישראל על ידי המועצה לביקורת סרטים ומחזות באוקטובר 1988^[25], לנוכח המהומה שחולל כבר בעולם והחשש לפגיעה בקהילה הנוצרית^[26]. המועצה ביססה את החלטתה על פנייה של אנשי דת נוצרים, ולא על תוכן הסרט^[27]. גם הרב ישראל לאו תמך באיסור ההקרנה^[28]. מפיצי הסרט בישראל, חברת "גולן גלובוס", עתרו למועצה לביקורת סרטים ומחזות שתשנה את החלטתה, אך היא לא נעתרה^[29]. בדצמבר 1988 עתרו לבג"ץ, אך יהושע יוסטמן, יושב ראש המועצה לביקורת סרטים ומחזות, התעקש לא לשנות את ההחלטה בשל חשש שהקרנתו בישראל תפגע בסדר הציבורי^[30]. ביוני 1989 החליט בית המשפט העליון, בהרכב של חמישה שופטים פה אחד, להתיר את הקרנתו. השופטים קבעו כי לא הייתה הצדקה לפסול את הסרט, כיוון שאין כל ודאות שהקרנתו תפגע בסדר הציבורי. השופטים קבעו כי העובדה שהסרט הוקרן במדינות נוצריות מובהקות כמו איטליה, ספרד, צרפת וגרמניה, הופכת את פסילתו בישראל ללא הגיונית^[31]. החלטת בית המשפט העליון הייתה תקדים שהחליש את כוחה של הצנזורה על סרטים בישראל^[32].
• "ג'נין ג'נין": סרט ישראלי שהופק בשנת 2002 ומתאר את הלחימה במחנה הפליטים ג'נין במבצע חומת מגן, תוך היצמדות לנרטיב הפלסטיני שצה"ל ערך טבח במחנה. הסרט הוקרן בסינמטק ירושלים ובסינמטק תל אביב, ולאחר מכן הוגש למועצה לביקורת סרטים, על מנת לקבל אישור להקרינו בהקרנה מסחרית בבתי הקולנוע בישראל. המועצה אסרה את הצגתו, ועקב כך עתר במאי הסרט לבג"ץ. בסוף 2003 החליט בג"ץ להתיר את הקרנתו של הסרט בבתי הקולנוע בישראל, משיקולים של חופש הביטוי^[33]. כמו כן, התייחס פסק הדין לעובדה שהסרט נאסר להקרנה רק בבתי הקולנוע, אולם לא בערוצים אחרים, מה שמוריד מאפקטיביות החלטת המועצה לביקורת סרטים. כעבור שנים, אסר בג"ץ (ולפניו בית המשפט המחוזי) את שידור הסרט בישראל בעקבות תביעה, במסגרת חוק איסור לשון הרע.

• המועצה לבקורת סרטים, האתר של משרד המדע, התרבות והספורט