נצרות

שמה של הדת בעברית נגזר כנראה משמה של העיר נצרת. נצרת היא העיר שבה גר ישו עם משפחתו רוב ימי חייו, על פי הכתבים הנוצריים (אם כי על-פיהם הוא נולד בבית לחם). קיימת גם תפיסה שמקור השם "נוצרים" אינו על שם העיר נצרת, אלא בפלג של יהודים-נוצרים, מפועל נָצַר במשמעות של "שומרים" על דרך האמת ועל תורת האל, על יסודי דברי הנביא ירמיהו (ספר ירמיה, פרק ד', פסוק ט"ז; פרק ל"א, פסוק ה').^[4] כינוי דומה לנוצרים מופיע בקוראן ובקרב חלק מהמוסלמים – "נסארא" (نصارى).

הנוצרים עצמם מכנים עצמם "כריסטיאנים" (למשל באנגלית: Christians וכך גם ברוב השפות האירופיות) כלומר "משיחיים" (למשל בערבית: مسيحيون מסיחיון). שמות אלו נגזרו מן האמונה הנוצרית הקדומה, כי ישו היה המשיח. ביוונית, וברוב השפות האירופיות, מכונה ישו בשם "כריסטוס" (Χριστός), מילה, שהיא תרגום מילולי של המילה העברית "משיח" (בתנ"ך "משיח" הוא מי, שנמשח בשמן כאות להכתרתו כמלך, או להכרתו כנבדל לכהונה. שם התואר "χριστός" הוא תרגום השאילה ביוונית, מהפועל χρίω 'למשוח').

  ערך מורחב – התאולוגיה הנוצרית

הנצרות, על ענפיה השונים, רואה את האלוהות כמורכבת משלושה – האב (אלוהים), האל הבן ישו ורוח הקודש (מעין השראה של קדושה) – שהם אחד. תפיסה זו מכונה השילוש הקדוש. הנצרות היא דת דוֹגמטית, כלומר, במרכז הדת עומדים כמה עקרונות (דוֹגמות) שעל הנוצרי להביע את אמונתו המלאה בהם. קבלת העקרונות והצהרת האמונה בהם היא התנאי העיקרי להפיכתו של אדם לנוצרי. סטייה מעקרונות האמונה הרשמיים מכונה הרטיות (הרזיה או הרסיה, ביטוי לכפירה, מונח הקרוב למונח העברי "מינות"). ויכוחים על עקרונות האמונה היו הסיבה התאולוגית המרכזית לפילוגים שחלו בנצרות לאורך השנים.

העקרונות המקובלים כיום על רוב הזרמים הנוצריים הם:

1. קבלת השילוש הקדוש.
2. האמונה כי ישו היה אל ואדם כאחד (אמונה שעל טיבה המדויק ניטשו מחלוקות עזות במשך מאות שנים).
3. האמונה כי צליבתו כאדם באה ככפרה על חטאי האנושות.
4. האמונה כי ישו קם לתחייה מקברו ביום השלישי לאחר שנצלב.
5. האמונה שמריה (מרים) שילדה את ישו הייתה בתולה לפני שילדה את ישו (ברבות מהכנסיות מקובל גם שנותרה בתולה גם במהלך ולאחר הלידה, כל חייה).
6. אמונה בנצחיות הנפש.
7. אמונה ביום הדין, שבו המתים יקומו לתחייה וישו יחזור וישפוט אותם.
8. קבלת החלטות ועידת ניקאה מ-325 ובמידה משתנה, שש הוועידות הגדולות שנערכו אחריה ובהן נקבעו עיקרים שונים.

עקרונות האמונה מנוסחים בהצהרות האמונה של הכנסיות השונות. לכל פלג בנצרות הצהרות אמונה משלו, אבל עיקרים בסיסיים משותפים כמעט לכל הפלגים.

  ערך מורחב – כריסטולוגיה

 

הדמות המרכזית בדת הנוצרית, על כל פלגיה, היא דמותו של ישו. על-פי המקורות הנוצריים, בעיקר ספרי הברית החדשה, ישו היה יהודי שחי בתחילת המאה ה-1 לספירה, נשא הטפות דתיות ואף חולל נסים. תלמידיו ראו בו את משיח בן דוד, אולם הסנהדרין, המוסד היהודי העליון בארץ ישראל אז, ראתה בו מורד ולפי המסורת הנוצרית מסרה אותו לידי השלטונות הרומיים כדי שיוציאו אותו להורג. על-פי הכתבים הנוצריים, הוצא ישו להורג בצליבה בירושלים.^[5]

בוועידת ניקאה התפתחה בנצרות תאולוגיה, שעל-פיה ישו היה בן האלוהים או האל הבן, כלומר ההוויה בשילוש שנקראת "הבן" אשר לבשה בשר ודם והופיעה בדמות אדם כישו. צליבתו הייתה מעין הקרבת קורבן למען כפרת החטאים של האנושות כולה. התאולוגיה הזאת פותחה בעיקר בידי פאולוס (שאול התרסי), תלמיד של ישו, שהוא האישיות המרכזית בעיצוב הנצרות כפי שהיא מוכרת לנו.

  ערך מורחב – החטא הקדמון

אחת הדוגמות המרכזיות בנצרות היא דוגמת החטא הקדמון, שנוסחה בידי אוגוסטינוס (354 – 430 לספירה), פילוסוף רומי נוצרי מהעיר קרתגו שבצפון אפריקה. הוא גרס, שמשעת לידתו האדם חוטא, כיוון שנוצר בחטא. חטא זה הוא החטא הקדמון, שבו נכשלו אדם וחוה בסיפור הבריאה. כל אדם נושא חטא קדמון זה איתו ומוסיף לו את חטאיו. חטאיו של האדם מרחיקים את נשמתו של האדם מהאל, ומקרבים אותו לעולם הרע. על אף ההשקפה הזו, מקובל על נוצרים רבים כי ישו כיפר בסבלו על החטא הקדמון, ובכך שחרר ממנו את בני האדם בני זמננו.

עקרון הנלווה אל החטא הוא עקרון הכפרה. על ידי עינוי הגוף, מתחברת נשמת האדם לאל ומכפרת על חטאיה (עינויים מקובלים הם צומות והתנזרות מהנאות שונות). על פי האמונה הקתולית הקלאסית, תרומה מסוימת לכנסייה מסוגלת אף היא לכפר על חטאים. סביב עיקרון זה נוצרה בהיסטוריה של הנצרות תופעה של כפרה בה מתוודה המאמין החוטא בפני כומר מוודה על חטאיו בתא ווידוי מיוחד, ובסוף הווידוי גוזר הכומר את המעשים שעל המאמין לעשות על מנת לכפר על חטאיו.

  ערך מורחב – נזיר (נצרות)

תופעה היסטורית נוספת שהתפתחה לאור עיקרון זה היא הנזירות הנוצרית.

הנזורה בנצרות התחילה במדבריות מצרים במאה ה-4 כמסגרת של חיי סבל והתענות, שהוקמה על ידי הנזירים המצרים אנטוניוס ופאכומיוס. הם נחשבים בנצרות כקדושים, ונתפסים כנזירים הראשונים בעולם הנוצרי. למרות זאת, פאול הקדוש היה ככל הנראה הנוצרי הראשון שחי חיי נזירות. אנטוניוס גילה אותו והחשיב אותו כנזיר הראשון. עם הזמן, החלו נוצרים רבים מרחבי העולם להגיע למצרים אל אנטוניוס כדי שידריך אותם לחיי הנזירות.

פאכמיוס שהיה אחד ממעריציו של אנטוניוס, העמיד גם הוא מספר רב של תלמידים. הוא הקים את מסגרת הנזירות הקהילתית, שבה הנזירים עובדים יחד, ופורשים לאחר מכן לתאים שבהם הם חיים לבדם.

במקביל התפתחה נזורה בסוריה, המתוארת בספר historia religiosa. נזורה זאת היא בעלת מאפיינים שונים מהנזורה המצרית. הנזירים הסורים לא מנתקים עצמם מהקהילה אלא מציגים עצמם ואת הסתגפותם לראווה.

הנזורה הגיעה למערב בשנת 340 כשנסע אתנסיוס, הפטריארך של אלכסנדריה, לבקר ברומא ואיתו שני תלמידיו של אנטוניוס.

  ערך מורחב – הישארות הנפש

 

על פי הנצרות הקלאסית, לאחר מות הגוף, נשלחת נשמת האדם לחיי נצח בעולם הבא. שם נחלקות הנשמות ל"צדיקות", המגיעות לגן עדן ול"חוטאות", המגיעות לגיהנום. צדיקותה של הנשמה אינה נקבעת רק על פי מעשי האדם שנשא אותה במהלך חייו, אלא גם לפי מידת הכרתו של הנוצרי בעיקרי האמונה ומסירותו להם. בנצרות הקלאסית, נוצרי אינו יכול להיחשב צדיק אם לא האמין באמונה שלמה בעיקרי האמונה המנוסחים בקרדו. אמצעי חשוב לכפרה זו הוא הווידוי על סף המוות – על הגוסס להתוודות על חטאיו ולחזור בתשובה בפני כומר מוודה, על מנת שנפשו תעזוב את העולם הזה חפה מחטאים.

  ערך מורחב – היסטוריה של הנצרות

  פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא מידע סותר וחוזר על עצמו, היררכיית תוכן לא ברורה; חסר תוכן רב ומשמעותי - אפשר לחשוב שהכס הקתולי לא עשה דבר כדי למנוע הפיצולים.

ההיסטוריה הקדומה של הנצרות אינה ידועה בצורה מושלמת. היא נסמכת על הכתוב באוונגליונים ("ספרי הבשורה") של הברית החדשה. מקורות אחרים הם כתבי היסטוריונים רומיים וכתבי יוסף בן מתתיהו. בתלמוד, ובתוספתא מוזכר אדם בשם ישו הנוצרי, ראו ערך ישו (יהדות).

עם זאת, החוקרים בוחנים את הטקסטים הקדומים בזהירות, תוך התייחסות לכך שהכתבים מכילים התייחסויות שונות לאותם הנושאים, באופן בו לעיתים סותר חלק אחד את האחר. חוקרים בעלי גישות שונות מסכימים, במידה כזו או אחרת, כי ישנו גרעין של אמת היסטורית בכתבי הקודש, כאשר המחלוקת היא על גבולותיו של אותו הגרעין.^[6]

נדבך חשוב באמונה הנוצרית המוקדמת פותח על ידי פאולוס (שאול התרסי), ולפיו ישו הוא בנו של האלהים (נקרא גם "שה האלוהים") שירד לגאול את האנושות על ידי מותו. לפי אמונה זו, צליבתו בידי הנציב הרומי פונטיוס פילטוס באה ככפרה על חטאי האנושות ועל החטא הקדמון – מושג שהייתה מחלוקת לגבי טיבו בין הקהילות הנוצריות המוקדמות.^[7] האוונגליונים מספרים כי ישו קם לתחייה שלושה ימים לאחר צליבתו, ועלה לשמים זמן-מה לאחר מכן. על פי האמונה הנוצרית יחזור ישו פעם נוספת על מנת לגאול את העולם באחרית הימים (אירוע המכונה "האפוקליפסה").

בתחילת דרכם, היו הנוצרים מפוזרים כתות-כתות. ניכר כי בקרב מאמינים מוקדמים אלו היו גישות מגוונות למסורת, אולם לצד זאת נראה שהכתבים ההיסטוריים החלו להתאחד סביב גרעין עקבי של אמונה ומסורת, שהלך והתחדד עם הזמן.^[7]

על פי המסורת האוונגליונית מרים לא התעברה מבעלה, אלא מרוח הקודש, כך שהיא נותרה בבתוליה על אף ההתעברות. כיוון שכך היא מכונה בנצרות "מרים הבתולה", והיא הפכה שנייה בחשיבותה רק לישו עצמו, שכן היא האישה היחידה שלא נזקקה לחטא הקדמון כדי להתעבר, וכיוון שהיא נשאה ברחמה את "בן האלוהים".

על פי הברית החדשה, חכמים שבאו מן המזרח באו לבקר את הרך הנולד ולהביא לו מתנות כיוון שראו בו את מלך היהודים החדש וייחסו ללידתו חשיבות רבה. המלך הורדוס ששמע על כך הורה להוציא להורג את כל התינוקות בבית לחם, אולם יוסף הספיק לברוח עם משפחתו למצרים, וכך הציל את התינוק. בעוד ישו מיוחס בברית החדשה לשושלת בית דוד, הורדוס לא היה שייך לשושלת זו. משמת הורדוס, חזר יוסף עם משפחתו לארץ ישראל. משהתבגר החל ישו להטיף, ואף אסף סביבו תלמידים, אולם המפנה הגדול בחייו חל כשפגש את יוחנן המטביל.

מבחינת התפיסה המקובלת במחקר, ישו והחברים הראשונים במסורת האמונה הנוצרית היו יהודים, והושפעו בהתאם ממסורות אמוניות שהיו נפוצות בקרב יהודי ארץ ישראל. כאשר מנהיגי היהדות לא קיבלו את ישו כמשיח, החלו ראשוני הנוצרים לבדל את עצמם מהיהדות בהדרגה. לצד ההשפעות המשמעותיות של תאולוגיה יהודית, חוקרים מוצאים בכתבי הנוצרים השפעות רבות של תאולוגיה הלניסטית.^[6]

כאשר הגיעה הנצרות לרומא, חששו הקיסרים מפניה והוציאו בשנים 200–250 מספר צווים אימפריאליים כנגד הדת החדשה. בשנת 250 התחילה רדיפה מעשית של הנצרות ושל מאמיניה.

במהלך המאה הרביעית, קונסטנטינוס, קיסר האימפריה הרומית החליט להפסיק לרדוף את הנצרות ולבסוף התנצר; בצו מילאנו הכריזו שני הקיסרים, קונסטנטינוס וליקיניוס כי הדת הנוצרית הפכה לדת מותרת (Religio licita) באימפריה וכי יש לאפשר לבני הדת הנוצרית חופש דת, מעשה שהעניק לנצרות מעמד של "דת רשמית באימפריה". שנה זו, 313 שנים לאחר הולדת ישו, נחשבת לתחילתה של הכנסייה הקתולית הרומית, ששלטה שלטון ללא מצרים באירופה במהלך אלף שנים הבאות, בתקופת ימי הביניים. הכמורה קיבלה מעמד היררכי ובראשה עומד האפיפיור – ראש הכנסייה.

תאודוסיוס הראשון הכריז ב-380 על הפיכת הנצרות מדת נסבלת (Religio licita) לדת רשמית באימפריה הרומית וב-392 כי הנצרות הופכת לדת המותרת היחידה, כל פולחן שאינו נוצרי נאסר לחלוטין.

על מנת להעמיק את שליטתה, הקימה הכנסייה הקתולית את המיסיון הנוצרי: תנועה שמטרתה העיקרית להחדיר את הדת הנוצרית בקרב עמים לא-נוצריים, אשר פעולתה הביאה במהלך ההיסטוריה להפצת הנצרות ברחבי העולם.

 

הסכיזמה^[8] הגדולה, במאה ה-11 אירע פילוג בכנסייה הנוצרית עם היפרדות הכנסייה הרומית-קתולית שמרכזה בקריית הוותיקן שברומא מן הכנסייה הביזנטית-אורתודוקסית שמרכזה בקונסטנטינופול (ביזנטיון, כיום איסטנבול). שתי הכנסיות הופרדו בשל סיבות דוקטריניות, תאולוגיות, לשוניות, פוליטיות וגאוגרפיות.

הקרע המערבי, בעקבות סכסוכים פוליטיים, השליט הרומי, קלמנס החמישי העתיק את מקום משכנו מרומא לאביניון והקים את אפיפיורות אביניון. בשנת 1378, גרגוריוס האחד עשר רצה לשחזר את מקום משכנו חזרה לרומא. הוא לא הספיק לבצע את המעבר. לאחר מותו נוצר פילוג במזג הדתי של האימפריה כיוון שהאפיפיור נטל סמכויות בנושאים דתיים וחילונים גם יחד. לכן, חלק מהבישופים תמכו באפיפיור רומא וחלק באנטי-אפיפיור שליט הצרפתי.

בין המאה ה-11 והמאה ה-13 התרחשו סדרת מסעות צבאיים שיזמו האפיפיורים הנוצריים. מסעות אלה קרויים בשם הכולל "מסעי הצלב". הם החלו כניסיונות לכבוש את ירושלים מן המוסלמים ולהביאה תחת שלטון נוצרי, אך הפכו למלחמות טריטוריאליות. המשתתפים במסעות אלה נקראו בשם צלבנים.

אחרי שהקיסר הביזנטי אלכסיוס הראשון ביקש עזרה להגנת ממלכתו כנגד הטורקים הסלג'וקים, האפיפיור אורבנוס השני קרא לכל הנוצרים להצטרף למלחמה כנגד הטורקים, שתחשב להם ככפרה על חטאיהם. צבאות הצלבנים צעדו לעבר ירושלים, במה שנחשב למסע הצלב הראשון, ובזזו ערים אחדות בדרכם. ב-1099 נכבשה ירושלים, והאוכלוסייה היהודית והמוסלמית נטבחה. כתוצאה ממסע הצלב הראשון הוקמו מספר מדינות צלבניות, ובראשן ממלכת ירושלים.

מסעי הצלב שחררו גל חסר תקדים של אלימות שבאה לידי ביטוי בטבח של יהודים בכל רחבי אירופה, ובמקרי אלימות כלפי הנוצרים הפורשים האורתודוקסים במזרח.

במאה ה-16 חל פילוג משמעותי נוסף בנצרות. תנועת הרפורמציה שהנהיג מרטין לותר, נזיר אוגוסטיני גרמני, הביאה לכך שקהילות נוצריות בצפון אירופה ניתקו את קשריהן עם רומא, וגיבשו ממסדים דתיים משלהם. הכנסיות האלה מכונות עד היום "פרוטסטנטיות" (מהפועל הלטיני שפירושו "למחות, להתנגד").

הנצרות הפרוטסטנטית קמה בעיקר בתגובה לשחיתות בממסד הכנסייתי ולחוסר גמישות מספיק בממסד ההגותי הקתולי.

בשנים אלה הוקם המסדר הישועי שנלחם בכפירה הפרוטסטנטית, ובכך נוסף למספר מסדרים נוצרים אחרים, כגון מסדר הפרנסיסקנים (שהוקם עוד בראשית המאה ה-13 ואשר גם הוא נלחם ב"כפירה" בסמכות הכנסייה הקתולית).

 

בתקופת הרנסאנס באירופה, עם הופעת תנועות האתאיזם והליברליזם במאות ה-15–18 נחלש כוחה של הנצרות בהדרגה. אירעו עימותים רבים בין מוקדי הכוח הנוצריים לבין שליטי המדינות, שפחדו מעוצמת היתר שהייתה נתונה בידי הכנסייה הנוצרית.

למרות תהליכי הכרסום במעמד הדומיננטי של הנצרות, עם תחילת העת החדשה התפשטה הנצרות אל מעבר לאירופה בזכות פעולתן של האימפריות האירופיות, ששלטו בחלקים נרחבים של העולם, הביאו להתיישבות נוצרים ביבשות אחרות ופתחו בפני המיסיון הנוצרי אוכלוסיות יעד חדשות.

בתחילת המאה ה-21 משתייך כשליש מאוכלוסיית העולם לאחד מהזרמים של הדת הנוצרית. הנוצרים מהווים את הדת הגדולה ביותר בעולם,^[1] וכן את הקהילה הדתית הנרחבת והמגוונת ביותר, שלה כנסיות בכל אומה בעולם. סימן לדינמיות של הדת הנוצרית הוא מעבר המרכז הדמוגרפי של הנצרות ממדינות המערב לאמריקה הלטינית, אפריקה, אסיה ואזור האוקיינוס השקט, שם חיים למעלה ממחצית הנוצרים בעולם. מגמה זו הואצה בשל דעיכת השפעתה של הכנסייה באירופה. הנצרות, ככנסייה האוניברסלית האמיתית הראשונה, מייצגת תופעה בהיסטוריה של הדתות, שאת הצלחתה יש לייחס בראש ובראשונה למיסיון.

בעת המודרנית משמש המונח בהשאלה לתיאור ארצות שיש בהן רוב נוצרי מובהק. היום המונח משמש לתיאור כלל הישויות הפוליטיות הנמצאות בשליטה נוצרית או כלל הקהילות הנוצרית וקהילות בעלי תרבות נוצרית בעולם. הנצרות שולטת באירופה (76.2%),^[10] אמריקה (90% בדרום אמריקה ו-77.4% בצפון אמריקה),^[11] צפון אסיה, אפריקה הדרומית ואוקיאניה (77.3%). מספר הנוצרים נאמד כיום כ-2.3 מיליארד מאמינים.^[12][13][14]

 

• הספר המקודש לנצרות הוא הביבליה (Bible) הכולל את "הברית הישנה" (התנ"ך), בכריכה אחת עם הברית החדשה. הברית החדשה על-פי הנצרות באה לעולם כדי לחדש את הברית הישנה עם האל.
• מקום המפגש הדתי של הנוצרים מכונה כנסייה (שם זה משמש גם לתיאור המנגנון הדתי הכולל), ושימושה העיקרי הוא לתפילה.
• איש הדת הממונה על התפילות בכנסייה קרוי כומר, ולו קהילת מאמינים, אנשי דת נוספים בסולם ההיררכיה הם בישוף שהוא הדרגה הדתית הגבוהה ביותר, וקרדינל (חשמן) שהוא דרגה מנהלית.
• הסמל של הדת הנוצרית הוא הצלב, המסמל את צליבתו וקורבנו של ישו.
• היום המקודש של הנצרות הוא יום ראשון, שבו נהוג לשבות מעבודה וללכת לכנסייה ואף נהוג לדחות אליו חגים ואירועים.
• מקום מקודש. ארץ ישראל ככלל נחשבת כארץ הקדושה, ובה ערים ואתרים רבים כמו בית לחם, נצרת, ירושלים ובה כנסיית הקבר שבה נקבר ישו ודרך הייסורים – הדרך שבה הלך ישו אל מותו, נהר הירדן, ומקומות נוספים שבהם עשה ישו ניסים לפי המסורת כמו הכנרת. מאמינים נוצרים שבאים לבקר בארץ ישראל מסיבות דתיות נקראים צליינים.

 

בקאנון הנוצרי יש שני חלקים:

• הברית הישנה (שכולל בתוכו את ספרי התנ"ך)
• הברית החדשה

הברית הישנה של הנוצרים מקביל בעיקרו לספרי התנ"ך. אולם סדרם של הספרים שונה, וכן מספרם, ובכנסיות מסוימות (חוץ מהפרוטסטנטים) הוא כולל גם ספרים וחלקי ספרים שאינם בתנ"ך. הסיבה המרכזית לשינויים האלה – הסדר השונה, החלוקה השונה, והחומר הנוסף – היא העובדה שהמסורת הטקסטואלית בנצרות נובעת מתרגום השבעים במקום נוסח המסורה. סדרם של ספרי הברית הישנה בכל הכנסיות הנוצריות דומה לזה של תרגום השבעים, וגם הספרים וחלקי הספרים הנוספים – מקורם בו. הנצרות הפרוטסנטית הקפידה לכלול בביבליה רק את הספרים הנמצאים בתנ"ך העברי (Veritas Hebraica), ואולם את סדרם של הספרים וחלוקתם השאירה לפי תרגום השבעים.

הברית החדשה כוללת 27 ספרים שנכתבו ביוונית קוינה בין השנים 45 ל-100 לספירה. השם "ברית החדשה" מבוסס על האמונה הנוצרית כי הברית האלוהית עם ישראל הוחלפה בברית חדשה שאותה בישר ישו לכל אומות העולם (supersessionism). מקור הביטוי בספר ירמיה (לא, ל-לב): "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם-ה' וְכָרַתִּי אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה, בְּרִית חֲדָשָׁה לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם..."

 

 

בנצרות הסמלים תופסים מקום חשוב בחיי המאמין הנוצרי המסמלים את זהותו ודבקות באמונותו.

• צלב – הצלב הוא הסמל המזוהה ביותר עם הנצרות, והחל להופיע כבר במאה ה-3 בתור סמל נוצרי. הצלב יכול לבוא בתור קרוסיפיקס שעליו מונח ישו או לא דמותו. הצלב משמש כקמע של לנוצרים אשר עונדים על צווארם או מעל המיטות. נוצרים מאמינים, שאדם המעביר את הצלב שלו לאדם אחר מביא עליו את מזלו לטוב ולרע. בנוסף נוצרים חוגגים בחג הצלב שנקראה גם התרוממות הצלב המציין את הסמל כחלק מהגאולה האנושית.
• קרוסיפיקס (מלטינית cruci fixus – "קבוע על צלב") – צלב שעליו דמותו של ישו בתנוחת צליבה.
• הכי רו – כי רו, הנודע גם כצלב קונסטנטינוס, כריסטוגרם או לאבּארוּם (Labarum), הוא מונוגרמה המצליבה את שתי האותיות הראשונות במילה "כריסטוֹס", או "משיח" ביוונית (Χριστός). האות כי (χ) מבוטאת ביוונית ככ' רפה, והאות רו (ρ) מבוטאת כר'.
• ישו הילד – הוא פולחן הנפוץ בעיקר בכנסייה הרומית קתולית ומציין את תקופת הילדות של ישו בתור "הילד הקדוש". בדרום אמריקה ובמקומות אחרים בעולם נוהגים לחגוג לכבוד ישו הילד פסטיבל נוסף לחגיגות על לידתו בחג המולד והתגלותו כאל בעת שנולד בחג ההתגלות המערבי.
• "הדג" – בתקופה בה הייתה הנצרות נרדפת על ידי השלטון הרומי, ניצלו הנוצרים את המילה דג ביוונית ΙΧΘΥΣ ichthus או Ichthys כראשי תיבות של Iēsous Christos, Theou Huios, Sōtēr. כלומר ישוע המשיח בן אלוהים מושיע. וכך הפך הדג לסמל נוצרי. חיזוק לנוהג זה היה נס הדגים של ישו.

  ערך מורחב – סקרמנט

 

בנצרות הקתולית מהווים הסקרמנטים צינורות להעברת החסד האלוהי למאמין. על-פי הדוקטרינה הקתולית, העניק ישו את הסקרמנטים למאמינים מאחר שזוהי דרך מוחשית דרכה יוכלו לקבל את החסד. עד המאה ה-12 היו נהוגים סקרמנטים רבים ולא הייתה קיימת שיטה סדורה אחת. פטר לומברד, בן המאה ה-12, היה הראשון, אשר מנה שבעה סקרמנטים מרכזיים. במאה ה-13 קיבל תומאס אקווינס את רשימת הסקרמנטים של לומבארד ואלו אושרו בקונסיל של פירנצה במאה ה-15 ובקונסיל של טרנט במאה ה–16. המנהגים הסימבוליים שלא הוכנסו לרשימה זו נקראו ברבות הימים סקרמנטלים (Sacramental). למרות חשיבותה של רשימה זו, רק את הסקרמנטים של הטבילה וההודיה אפשר לשייך למעשים של ישו המוזכרים בברית החדשה. הכנסייה התמודדה עם בעיה זו בקובעה כי חמשת הסקרמנטים האחרים נובעים מאותם שניים ומרומזים באמונה. בכל שבעת הסקרמנטים טבועה סמליות, המתייחסת על הכנסייה, וכל אחד מהם מעניק את החסד בצורה האופיינית לו.

שבעת הסקרמנטים שהפכו קאנוניים הם: טבילה, קונפירמציה, נישואין, אוכריסטיה (במהלך המיסה), וידוי, המשיחה האחרונה וההסמכה לכהונה.

 

 

• חג הפסחא – מציין את תחיית ישו לאחר צליבתו.
• חג המולד – מציין את הולדת ישו.
• חג העלייה לשמים (אסנסיון) – מציין את עלייתו של ישו השמיימה.
• חג ההתגלות – מציין את התגלות האלוהים בצורת אדם.
• חג הבשורה – מציין את הבשורה למרים. ההודעה שעל פי הנצרות הביא המלאך גבריאל למריה, ובה נמסר לה כי היא תלד בן, שאביו הוא האל. תשעה חודשים מאוחר יותר נולד ישו.
• חג שבועות (פנטקוסט – חמישים יום ביוונית (7 שבועות)) – מציין את צליחת רוח הקודש על השליחים (האפוסטולים).

ישנם זרמים שיש בהם חגים עממיים נוספים, שההיבט הנוצרי בהם אינו מרכזי, והם שרידים מתרבויות קודמות, כמו ליל כל הקדושים וחג האהבה (יום ולנטינוס).

חלק מהחגים אינם נחגגים על ידי זרמים מסוימים כמו חג הבשורה שאינו נחגג בכנסייה הארמנית. התאריכים שהם חלים יכולים להיות שונים בין הזרמים השונים כמו בין הקתולים והפרוטסטנטים שחוגגים את החגים באותו תאריך, לבין האורתודוקסים והארמנים שחוגגים את החגים בתאריכים אחרים.

• נזיר
• אב מנזר (ארכימנדריט)
• דיאקון
• כומר
• בישוף
• ארכיבישוף
• קרדינל (חשמן), מיטרופוליטן
• פטריארך
• אפיפיור

  ערך מורחב – תרבות נוצרית

השפעת הנצרות על תרבות המערב נתנה את אותותיה לאורך ההיסטוריה. ההשפעה המאסיבית נעשתה משום שהכנסייה הייתה כמעט תמיד המקור היחיד של שירותים חברתיים בסיסיים, כמו חינוך ובריאות, הקמת אוניברסיטאות ועוד.^[15] בנוסף, ישנם היסטוריונים הטוענים כי הכנסייה השפיעה בצורה חיובית ומשמעותית על התפתחות המדע,^[16][17][18] והכמרים שעסקו במדע, אשר מרביתם היו ישועים, הובילו את עולם המדע בשלל תחומים, ביניהם ניתן למנות את האסטרונומיה, הגנטיקה, המטאורולוגיה, הסייסמולוגיה, הפיזיקה, ועוד. חלק לא מבוטל מן הכמרים הללו הפכו ל'אבות' המחקר בתחומים אלו.^[19] כמה חוקרים קובעים שהנצרות תרמה לעליית המהפכה המדעית.^{[20][21][22][23][24]}

הכנסייה עודדה את התפתחות הרפואה ואת שירותי הרווחה, היו לה השפעות בכלכלה;^[25] בתרבות ופילוסופיה; ספרות, שפות, בלשנות, מוזיקה, תיאטרון, ופוליטיקה,^[26] משפטים,^[27] חינוך, אנטומיה, אדריכלות, עודדה את מאמיניה לדאוג להיגיינה אישית,^[28] ובכל תחומי החיים.

השפעת הנצרות לא מפסיק על התרבות המערבית, גם הנוצרים מילאו תפקיד בולט בפיתוח תכונות החלוצית של הציוויליזציה האסלאמית.^[29]

ההשפעה התרבותית של הנצרות עצומה. פסטיבלים כמו חג הפסחא וחג המולד מסומנים כמו חגים אוניברסליים; הלוח הגרגוריאני שהונהג על ידי האפיפיור גרגוריוס ה-13, הוא הלוח שמשמש ברובן המכריע של מדינות העולם לקביעת מועדים "אזרחיים", ובספירת הנוצרים השיטה לפיה נספרות שנים יחסית לשנת לידתו המשוערת של ישו. ברשימת 100 האנשים המשפיעים ביותר בהיסטוריה, יש 65 נוצרים מתחומים שונים.^[30] בנוסף, כ-65.4% מזוכי פרס נובל עד 2000 היו נוצרים.^[31]

הכנסייה הנוצרית התפלגה מספר פעמים על רקע חילוקי דעות. חלק מהפלגים או הסיעות לא שרדו וחלקם קיימים עד היום. היו פלגים שחזרו והתפלגו לפילוגי משנה. חלק מהפלגים הוכרזו כמינות ומאמינהם נרדפו על ידי הזרם המרכזי (האורתודוקסי), בנוסף היו זרמים גנוסטיים שרובם לא הוכרו כחלק מהנצרות ונרדפו בגלל השקפתם השונה וכן כתות של יהודים-נוצרים כמו האתינגאנים שלא השתלבו בזרם המרכזי של הנצרות ונשארו מחוץ לו, לכן לא הוגדרו כאלו שהתפצלו מהנצרות.

הפילוגים המשמעותיים הראשונים היו

1. הפילוג האריאני: האריאנים הוכרזו כמינים על ידי ועידת ניקיאה ב-325 אחרי מאבק בין אריוס, שטען שישו נברא בשלב כלשהו על ידי האל האב ואין שוויון ביניהם, לאתנסיוס שעמד על עקרון השילוש הקדוש ועל כך שהאל הבן שווה במהותו ונצחי יחד עם האב.
2. הפילוג הנסטוריאני: הנסטוריאנים הוכרזו כמינים בוועידת אפסוס ב-431, נרדפו וחלקם, המאורגנים בכנסייה האשורית ובכנסייה הכלדית שרדו רק בזכות כך שחיו בשטחי איראן של ימינו, מקום בו לכנסייה האורתודוקסית לא הייתה דריסת רגל. המאבק היה בעיקר בין נסטוריוס לקירילוס על טבעו של ישו. נסטוריוס הדגיש את שלמותם ונבדלותם של שני טבעי ישו, האלוהי והאנושי, ושרק האחרון סבל ומת על הצלב. קירילוס דבק בכך ששניהם היו מותכים ללא הפרד.
3. הפלגיאנים: גם הפלגיאנים, שהאמינו כי האדם יכול להיות טוב גם ללא עזרת האל, הוקעו בוועידת אפסוס כמינים ולא שרדו.
4. הפילוג המונופיזיטי: הפילוג עם המונופיזיטים שחלקו על הדיופיזיטיות שנתקבלה בוועידת כלקדון ב-451. ראשם אויטיכס טען שלישו היה רק טבע אחד שהאנושי והאלוהי הותכו בתוכו, בעוד שהדיופיזיטים עמדו על כך ששני טבעיו נבדלים זה מזה ולא התאחדו. גרסה מתונה מאוד של המונופיזיטיות, שמצדדיה מכונים מיאפיזיטים, שלטת עד היום בכנסיות האוריינטליות, שסירבו לאשרר את מצע כלקדון. הייתה גם מינות הפשרה של המונותליטיזם, שניסתה לאחד בין שתי הגישות אך הוקעה אף היא לבסוף ב-681.
5. פילוג מזרח-מערב: ב-1054 היה הפילוג הגדול בין הכנסייה המערבית (הקתולית) לבין הכנסייה המזרחית (האורתודוקסית)
6. הרפורמציה: במאה ה-16 התרחש הפילוג בין הכנסייה הקתולית לפרוטסטנטית. במקביל לרפורמציה במערב היו כנסיות מזרחיות (הכנסיות האוניאטיות) שקיבלו על עצמן את חסות האפיפיור.

זרמים היסטוריים

• אריאנים
• פלגיאנים
• מונופיזיטים
• מונותליטים
• מיאפיזיטים

 

התפשטות הנצרות וגידול האוכלוסייה ב"עולם השלישי" יצרו מצב שבו רוב האוכלוסייה הנוצרית רחוקה ממרכזי הממסד הדתי. מרכזה של הכנסייה הרומית-קתולית, למשל, הוא ברומא, אף על-פי שרוב מאמיניה חיים בדרום אמריקה ובפיליפינים. בנוסף, אירופה עברה בשתי המאות האחרונות תהליך מואץ של חילון, ובמזרח התיכון הוקמו מדינות מוסלמיות (ארצות ערב, טורקיה) ומדינה יהודית (ישראל), כך שמרכזי הנצרות המסורתיים והגדולים נמצאים באזורים חילוניים (גם אם בעלי מסורת נוצרית) או באזורים שאינם נוצריים כלל. אלה הן סוגיות שנמצאות במוקד הדיונים על עתיד הנצרות.

הכנסייה הרומית הקתולית (דרום אירופה ומרכזה, דרום אמריקה, מרכז אפריקה ומערבה, הפיליפינים, ארצות הברית, קנדה ועוד).

הכנסייה הפרוטסטנטית כוללת את הקבוצות הבאות:

• הכנסייה הפרוטסטנטית הלותרנית (צפון אירופה, סקנדינביה)
• הכנסייה הפרוטסטנטית הקלוויניסטית (מרכז אירופה)
• הכנסייה הפרוטסטנטית האנגליקנית (הממלכה המאוחדת, צפון אמריקה, דרום אפריקה, אוקיאניה ועוד)
• הכנסייה הפרוטסטנטית האוונגליסטית (ארצות הברית בעיקר)
• הכנסייה הפרוטסטנטית הפנטקוסטלית (ארצות הברית, מערב אפריקה)
• הכנסייה הפרוטסטנטית הבפטיסטית (צפון אמריקה, רוסיה, אנגליה)

הכנסייה המורמונית (ארצות הברית)

הכנסייה האורתודוקסית כוללת את:

• הכנסייה היוונית האורתודוקסית (יוון, קפריסין)
• הכנסייה הרומנית האורתודוקסית (רומניה, מולדובה, סרביה ואוקראינה וגם במערב אירופה וארצות הברית)
• הכנסייה הפרבוסלבית (רוסיה, אוקראינה, בולגריה, סרביה ועוד)
• הכנסייה הגאורגית (גאורגיה)

הכנסייה האוריינטלית כוללת את:

• הכנסייה הארמנית (ארמניה)
• הכנסייה הקופטית (מצרים, סודאן)
• הכנסייה הסורית (טורקיה, סוריה)
• הכנסייה האורתודוקסית האתיופית (אתיופיה, אריתריאה, נפרדה מן הכנסייה הקופטית ב-1959)

הכנסייה הקתולית המזרחית כוללת את:

• הכנסייה המרונית
• הכנסייה הסורית הקתולית
• הכנסייה הקתולית הארמנית
• הכנסייה המלכיתית היוונית-קתולית
• הכנסייה היוונית-קתולית הרומנית

• ארצות הברית  ארצות הברית כ-246 מיליון
• ברזיל  ברזיל כ-175 מיליון
• מקסיקו  מקסיקו כ-107 מיליון
• רוסיה  רוסיה כ-105 מיליון
• הפיליפינים  הפיליפינים כ-86 מיליון
• ניגריה  ניגריה כ-80 מיליון
• הרפובליקה העממית של סין  הרפובליקה העממית של סין כ-67 מיליון
• הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו  הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו כ-63 מיליון
• גרמניה  גרמניה כ-58 מיליון
• אתיופיה  אתיופיה כ-52 מיליון
• דרום אפריקה  דרום אפריקה כ-47 מיליון
• קולומביה  קולומביה כ-45 מיליון
• קניה  קניה כ-44 מיליון
• בריטניה  בריטניה כ-38 מיליון
• טנזניה  טנזניה כ-35 מיליון
• צרפתצרפת צרפת כ-34 מיליון
• ארגנטינה  ארגנטינה כ-34 מיליון
• ספרד  ספרד כ-33 מיליון
• פולין  פולין כ-33 מיליון
• פרו  פרו כ-29 מיליון
• ונצואלה  ונצואלה כ-28 מיליון
• הודו  הודו כ-26 מיליון
• קנדה  קנדה כ-25 מיליון
• אינדונזיה  אינדונזיה כ-24 מיליון
• גאנה  גאנה כ-19 מיליון
• רומניה  רומניה כ-18 מיליון
• מלאווי  מלאווי כ-17 מיליון
• מצרים  מצרים כ-15 מיליון
• אקוודור  אקוודור כ-15 מיליון
• הולנד  הולנד כ-14 מיליון
• דרום קוריאה  דרום קוריאה כ-13 מיליון
• מדגסקר  מדגסקר כ-13 מיליון
• אוסטרליה  אוסטרליה כ-13 מיליון
• זימבבואה  זימבבואה כ-12 מיליון
• צ'ילה  צ'ילה כ-12 מיליון
• רואנדה  רואנדה כ-11 מיליון
• האיטי  האיטי כ-10 מיליון
• קמרון  קמרון כ-9 מיליון
• בורונדי  בורונדי כ-9 מיליון
• יוון  יוון כ-9 מיליון
• פורטוגל  פורטוגל כ-8 מיליון
• וייטנאם  וייטנאם כ-7 מיליון
• מוזמביק  מוזמביק כ-7 מיליון
• גואטמלה  גואטמלה כ-7 מיליון
• בלגיה  בלגיה כ-7 מיליון
• הונדורס  הונדורס כ-7 מיליון
• שוודיה  שוודיה כ-6 מיליון
• סרביה  סרביה כ-6 מיליון
• בנין  בנין כ-5 מיליון
• אוסטריה  אוסטריה כ-5 מיליון
• שווייץ  שווייץ כ-5 מיליון
• ניקרגואה  ניקרגואה כ-5 מיליון
• אל סלוודור  אל סלוודור כ-5 מיליון
• קזחסטן  קזחסטן כ-4 מיליון
• בלארוס  בלארוס כ-4 מיליון
• בולגריה  בולגריה כ-4 מיליון
• הרפובליקה המרכז-אפריקאית  הרפובליקה המרכז-אפריקאית כ-4 מיליון
• דנמרק  דנמרק כ-4 מיליון
• נורווגיה  נורווגיה כ-4 מיליון
• סלובקיה  סלובקיה כ-4 מיליון
• אירלנד  אירלנד כ-4 מיליון
• מיאנמר  מיאנמר כ-3 מיליון
• הונגריה  הונגריה כ-3 מיליון
• פינלנד  פינלנד כ-3 מיליון
• קוסטה ריקה  קוסטה ריקה כ-3 מיליון
• גאורגיה  גאורגיה כ-3 מיליון
• פנמה  פנמה כ-3 מיליון
• מולדובה  מולדובה כ-3 מיליון
• קרואטיה  קרואטיה כ-3 מיליון
• אריתריאה  אריתריאה כ-3 מיליון
• פקיסטן  פקיסטן כ-2 מיליון
• יפן  יפן כ-2 מיליון
• אוזבקיסטן  אוזבקיסטן כ-2 מיליון
• טוגו  טוגו כ-2 מיליון
• הרפובליקה של קונגו  הרפובליקה של קונגו כ-2 מיליון
• אורוגוואי  אורוגוואי כ-2 מיליון
• ליטא  ליטא כ-2 מיליון
• לבנון  לבנון כ-2 מיליון
• סרי לנקה  סרי לנקה כמיליון
• סינגפור  סינגפור כמיליון
• קירגיזסטן  קירגיזסטן כמיליון
• אריתריאה  אריתריאה כמיליון

לפי יבשות:

• אמריקה (הדרומית והצפונית) כ-804 מיליון^[32]
• אירופה כ-565 מיליון^[32]
• אפריקה כ-517 מיליון^[32]
• אסיה כ-285 מיליון^[32]
• אוקיאניה כ-13 מיליון

סה"כ: מיליארד ו-905 מיליון נוצרים במדינות אלו.^[33]

  ערכים מורחבים – אנטישמיות נוצרית, אנטי נצרות

הנצרות התפתחה מתוך היהדות כפי שהייתה במאה הראשונה לספירה. בדרשת ההר אמר ישו: "אַל תַּחְשְׁבוּ שֶׁבָּאתִי לְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה אוֹ אֶת הַנְּבִיאִים; לֹא בָּאתִי לְבַטֵּל כִּי אִם לְקַייֵּם".^[34] הנצרות ביקשה להתמקד באמונה במקום בקיום מצוות. תפיסות יסוד רבות שאלה הנצרות מן היהדות ובראשם הרעיון המשיחי. היא גם אימצה את התנ"ך כספר קדוש המכונה "הברית הישנה", והוסיפה לו את "הברית החדשה".

עם זאת, הנצרות רדפה את היהודים במשך שנים ארוכות, במסעות הצלב, באינקוויזיציה ועוד. היא האשימה אותם ברצח האלוהים, בעיוורון ובסירוב מודע לקבל את התגשמות נבואות התנ"ך לכאורה; וטענה שהיהודים שלא קיבלו את ישו נכרתו מעם ישראל, שהכנסייה היא המשכו הבלעדי (תאולוגיית החילופין). בעידן המודרני פחתה האנטישמיות הנוצרית וישנם זרמים בנצרות התומכים במדינת ישראל וביהודים (ראה: ועידת הוותיקן השנייה).

היהדות המסורתית דחתה את הנצרות בתוקף מיום היווסדה. בתקופת שמואל הקטן נוספה ברכה לתפילת העמידה כנגד המינים, המכוונת גם לנוצרים (ברכת המינים). בתלמוד מובאים דברים חריפים כנגד הנצרות (חלקם צונזרו על ידי הצנזורה). נאמר שכל לצון אסור מלבד התלוצצות על עבודה זרה ומינות (הנצרות). הנצרות מכונה בגמרא "מינות", שעליה נאמר במשלי: "כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים" כלומר לא יוכלו לחזור בתשובה. הרמב"ם^[35] ופוסקים אחרים (יש שחלקו עליו) ראו בנצרות עבודה זרה (שהיא החמורה שבעבירות על פי היהדות). על פי המדרש מלכות רביעית זו מלכות אדום הרשעה (המזוהה במפרשים עם הנצרות), ש"אין לה חקר והיא משולה כנגד התהום".

•  
  פסל ישו הגואל בריו דה ז'ניירו، אחד משבעת פלאי תבל החדשים
•  
  כנסיית וסילי הקדוש בכיכר האדומה במוסקבה
•  
  אוניברסיטת נוטרדאם, אוניברסיטה קתולית גדולה במדינת אינדיאנה שבארצות הברית
•  
  מזרקת טרווי בעיר רומא, שאת בנייתה יזם האפיפיור קלמנס השנים עשר
•  
  ארמון האפיפיורים באביניון
•  
  גרגור מנדל, כומר קתולי המכונה גם "אבי הגנטיקה"
•  
  תנ"ך גוטנברג, הפעם הראשונה בה הודפס התנ"ך בלטינית
•  
  ציור על מראה ויטראז'
•  
  פסל פייטה של מיכלאנג'לו בואונרוטי
•  
  ציור הסעודה האחרונה של לאונרדו דה וינצ'י
•  
  זיקוקי די-נור לרגל חגיגות תחילת השנה החדשה בסידני, אוסטרליה
•  
  ציור ממרכז אירופה המתאר את הקרובה הקדושה

• ערבים-נוצרים
• נוצרים בארצות הברית

	ספר: נצרות
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

• דוד פלוסר, ‏המקורות היהודיים של הנצרות, סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1980.
• אביעד קליינברג, ‏הנצרות מראשיתה ועד הרפורמציה, סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1995.
• ז'ראר ואלֶה, הנצרות הקדומה: היסטוריה וספרות בתקופת כינונה (800-100), רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005.
• רבקה ניר (עורכת), הנצרות הקדומה – שלוש המאות הראשונות, רעננה: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2008.
• פאו פיגרס, הרוח והכלה: מבוא לתולדות הנצרות הקדומה, ירושלים: אקדמון, 2013.
• אריה קופסקי, סרג' רוזר, האמונה הנוצרית הקדומה: אתגרים, תמורות, פולמוסים, תל אביב: אדרא, 2018.

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: קטגוריה:נצרות
טקסט בוויקיטקסט: נצרות
דיווחים בוויקיחדשות: תגית:נצרות
מדריך למטייל בוויקימסע: נצרות
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: נצרות

• מילון מונחים
• רשימת פרסומים על נצרות בעברית
•   נצרות, דף שער בספרייה הלאומית
• נצרות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• נצרות, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)