מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נורת'רופ X-21 |
| נורת'רופ X-21A |
|
מאפיינים כלליים |
|---|
|
סוג |
מטוס ניסוי |
|---|
|
ארץ ייצור |
ארצות הברית ארצות הברית |
|---|
|
יצרן |
נורת'רופ  |
|---|
|
תקופת שירות |
1968 |
|---|
|
צוות |
5 |
|---|
|
יחידות שיוצרו |
2 |
|---|
|
משתמש ראשי |
נאס"א |
|---|
ממדים |
אורך |
22.94 מ' |
|---|
|
גובה |
7.8 מ' |
|---|
|
מוטת כנפיים |
28.51 מ' |
|---|
|
שטח כנפיים |
116.17 m² |
|---|
|
משקל ריק |
20,783 kg |
|---|
|
משקל טעון |
37,727 kg |
|---|
  | |
ביצועים |
מהירות מרבית |
896 קמ"ש |
|---|
|
טווח טיסה מרבי |
7,697 km |
|---|
|
סייג רום |
42,500 רגל (12,957 m) |
|---|
|
דחף |
41.9 kN כל מנוע |
|---|
| | |
הנעה |
2 × General Electric J79-GE-13 turbojets | | | |
| |
הנורת'רופ X-21 (באנגלית: Northrop X-21) היה כלי טיס ניסיוני שנועד לבחון כנפיים עם מערכת בקרת זרימה למינארית. המטוס התבסס שלדת דאגלס WB-66D, עם מנועים שעברו לאחורי המטוס ובכף פינו מקום למדחסי אוויר. המטוס טס לראשונה ב־18 אפריל 1963 עם טייס הניסוי של נאס"א, ג'ק וולס[1]. למרות שתוצאות הבדיקות היו שימושיות, התחזוקה השוטפת שנצרכה מערכת בקרת הזרימה הלמינארית, התוכנית בוטלה.
בקרת זרימה למינארית היא טכנולוגיה אשר מציעה פוטנציאל שיפור משמעותי במקדם הגרר אשר יספק ניצול טוב יותר של הדלק, הגדלת טווח הטיסה, ועוד. בעיקרון, אם 80 אחוז מהכנף הייתה למינרית, הגרר הכולל היה מופחת בכ25 אחוזים. הדרך העיקרית לבקרת הזרימה הלמינארית היא "הסרת" כמות קטנה של אוויר על ידי יניקה של האוויר דרך חומרים נקבוביים, חריצים צרים או נקבים קטנים.
שני שינויים גדולים נדרשו, הראשון היה הסרת מנועי ה־Allison J71 והחלפתם בזוג מנועי ג'נרל אלקטריק J79 בלי מבערים אחוריים, שחוברו לאחורי גוף המטוס. אוויר שהצטבר מסביב למנוע נשאב לתוך טורבינות שהיו בתחתית הכנפיים ובכך פינו את שכבת האוויר, והפחיתו את הגרר על המטוס. ב־X-21A הוכנסו מערכות בקרת זרימה מתוחכמות יותר.
טייס ישב בקדמת המטוס יחד עם שני מהנדסי טיסה. שני מהנדסי טיסה נוספים מוקמו ליד הכנפיים
שני המטוסים שנבנו אוחסנו בסוף הניסויים בהם בבסיס חיל האוויר אדוארדס בקליפורניה. שרידי המטוסים עדיין נמצאים שם אבל לא נעשה אף ניסיון משמעותי לשחזור או להצגה במוזיאון.
ארצות הברית
