נדודי בני ישראל במדבר

נדודי בני ישראל במדבר (או מסעי בני ישראל) נמשכו לפי המסופר בתורה ארבעים שנה, מתום יציאת מצרים ועד לכניסתם לארץ כנען. בלשון חז"ל מכונים האנשים שיצאו ממצרים ולא זכו להיכנס לארץ המובטחת "דור המדבר".

על פי המסופר בתורה, בחודש השלישי לאחר שיצאו בני ישראל ממצרים התרחש מעמד הר סיני, ובו התגלה אליהם אלוהים ונתן להם את התורה. במהלך המסע אכלו בני ישראל מן שירד מהשמים ושליו. המן ירד פעם ביום במשך ימי השבוע, ובימי שישי ירדה כמות כפולה, שכן המן לא ירד בשבת משום קדושתה.

ערך מורחב – שנים עשר המרגלים

האל ציווה על משה לשלוח שנים עשר מרגלים לתור את ארץ כנען, קודם לכניסת עם ישראל אליה. למשימה נבחר נציג מכל אחד משבטי ישראל, כולם ממנהיגי העם. שליחות המרגלים נמשכה ארבעים ימים, ובמהלכה הם עברו בכל הארץ וראו את עריה. בשובם, עשרה מהם צפו בעיות קשות בכיבושה, וגרמו לעם להתייאש מלהיכנס לארץ. בעקבות חטא הדיבה מבקש אלוהים להכות את העם כולו במגפת דבר ולהשמיד אותו, אך לאחר תחינות של משה מומתק העונש, ונקבע שבני ישראל ישהו במדבר סיני ארבעים שנה, כנגד ארבעים הימים שהיו המרגלים בארץ, עד שימותו כל בני הדור מבן עשרים ומעלה. קבוצה קטנה מבני ישראל ("המעפילים") ניסתה להתקדם ולהיכנס לארץ ישראל באופן עצמאי, אולם ניגפה במלחמה מול עמלק.

נדודי בני ישראל התאפיינו במקרא על ידי התחנות הרבות שעברו בהם בדרך. ב-42 מקומות חנו בני ישראל במהלך ארבעים השנים ("מ"ב מסעות"), אך אופן הפיזור של התחנות על פני השנים לא היה אחיד. בשנה הראשונה לאחר יציאת מצרים (ב'תמ"ח) חנו בני ישראל ב-14 מקומות, מרעמסס עד ריתמה; במהלך כל 38 השנים הבאות חנו בני ישראל רק ב-20 מקומות נוספים; ובמהלך השנה הארבעים ליציאת מצרים חנו בני ישראל בעוד 8 מקומות, מהר ההר עד ערבות מואב.^[1]

בספר במדבר, פרק ל"ג (פרשת מסעי) מפורטות כל תחנות הנדידה במדבר. לגבי חלק מהתחנות התיאור לאקוני, ומתמצה באמירה בסגנון ”וַיִּסְעוּ מֵרִתְמָה, וַיַּחֲנוּ בְּרִמֹּן פָּרֶץ”, לעומתם בתחנות אחרות התיאור מפורט וכולל גם סיפורים על השהייה במקום. בספר דברים מובא פסוק הסותר את סדר המסעות שבספר במדבר: ”וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו.” (ספר דברים, פרק י', פסוק ו'). שני הבדלים יש בין הפסוקים: א. בבמדבר נסעו ממוסרות לבני יעקן ובדברים הפוך. ב. לפי ספר במדבר לא שם מת אהרון, אלא בהור ההר, שבע תחנות מאוחר יותר.

התחנות על פי פרשת מסעי:

אירועים אחדים במהלך הנדודים זכו לתיאור מפורט:

• קריעת ים סוף: שבוע לאחר יציאת מצרים, פרעה השיג את בני ישראל במטרה לתקוף אותם. הים נקרע ובני ישראל עברו בתוכו. כשהמצרים ניסו להיכנס אחריהם הם טבעו, ובכך הסתיים תהליך יציאת מצרים.
• מעמד הר סיני וחטא העגל: משה עלה להר סיני במטרה להוריד משם את לוחות הברית עבור בני ישראל, ושהה שם ארבעים יום. אלוהים נתן למשה את לוחות הברית מוכנים, כתובים באצבע אלוהים, אולם כאשר ירד משה מהר סיני וגילה כי בני ישראל הקימו פסל של עגל מזהב והם סוגדים לו, הוא ניפץ את הלוחות, גרס את הפסל לרסיסי זהב, מהל אותם במים והכריח את כל עם ישראל לשתות מהם. כל מי שחטא בחטא העגל מת ממגפה או מחלה. לאחר מכן קרא משה "מי לה' אלי!" בני לוי נאספו אליו והוא אמר להם ”כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: שִׂימוּ אִישׁ-חַרְבּוֹ עַל-יְרֵכוֹ, עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה, וְהִרְגוּ אִישׁ-אֶת-אָחִיו וְאִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-קְרֹבוֹ.” בני לוי עשו כמצוותו והרגו 3,000 מבני ישראל. לבסוף חזר משה ועלה להר סיני, אולם הפעם אלוהים לא הביא לו את לוחות הברית מוכנים, אלא גרם לו לסתת אותם מחדש בעצמו במשך ארבעים יום.
• הקמת המשכן וחנוכתו: לאחר חטא העגל הצטוו בני ישראל על בניית משכן לה'. התורה מאריכה בתיאורם של כלי המשכן, אופן בנייתו, התנדבות הקהל, כמויות חומרי הגלם וסיפור חנוכת המשכן בימי המילואים.
• חטא המרגלים.
• המקושש: אדם שעבר עבירה חמורה של חילול שבת. משה, מנהיג העם, לא ידע כיצד לנהוג במקרה זה, והוציא את גזר דינו, מוות בסקילה, רק לאחר שאלוהים הורה לו כיצד לנהוג.
• בעת חניית העם במדבר דיברו אהרון ומרים אודות האישה הכושית אשר לקח משה. בעקבות כך נענשה מרים בעונש הצרעת.
• מחלוקת קורח ועדתו: קורח הנהיג מרד כנגד הנהגתם של משה ואהרון, בטענה: ”וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'.” (ספר במדבר, פרק ט"ז, פסוק ג'). האל העניש את קורח ועדתו במיתה.
• קברות התאווה: מקום במדבר פארן, שבו היו שתי מרידות של עם ישראל נגד האל ונגד משה. שם גם הוקמה הסנהדרין הראשונה על ידי משה.
• נחש הנחושת: צורת נחש שהכין משה מנחושת, על פי הוראת ה', על מנת להפסיק הרג בעם ישראל בעקבות מכת נחשים. כל מי שהוכש על ידי נחש, הסתכל על נחש הנחושת ונרפא.
• משה והסלע: בני ישראל צמאו למים ורבו עם משה ואהרן. משה התפלל אל ה' ונענה שעליו לקחת את המטה, להקהיל את עדת בני ישראל ו"לדבר אל הסלע לעיניהם" ועל ידי כן מהסלע יצאו מים. משה הכה את הסלע פעמיים ומהסלע יצאו מים רבים. ה' כעס על משה והענישו בזאת שלא יזכה להכניס את בני ישראל לארץ ישראל.
• ברכת בלעם: בלק בן ציפור מלך מואב התיירא מעם ישראל העולה ממצרים, ולכן שלח את זקני מואב ומדין לשכור את בלעם בן בעור כדי שיקלל את העם. בלעם הסכים, ויצא יחד עם אתונו לכיוון מחנה בני ישראל במדבר. הוא ניסה לקלל אותם אך לא הצליח ובמקום זאת ברך אותם.
• מעשה זמרי: זמרי בן סלוא משבט שמעון חטא עם כזבי בת צור, כרבים מבני ישראל שחטאו בזנות לאור המלצתו של בלעם לשלוח אליהם את בנות מואב לאחר חוסר הצלחתו לקללם. הריגתו על ידי פינחס עצרה את המגפה שהתחוללה אז בעם ישראל כעונש על שחטאו בחטא בעל פעור.

ערך מורחב – מחנה ישראל (מדבר סיני)

התורה במספר מקומות מציינת את אופי החניה והנסיעה של ישראל במדבר, ומשבחת אותם על הדייקנות והציות לה'^[3]. מסע בני ישראל נעשה על פי הנחיית ענן ה' ששוכן על המשכן. כאשר נעלה הענן, היו נוסעים, וכאשר נח הענן היו חונים. כאשר נעלה הענן, היה מתקיים טקס הנסיעה, שכלל תקיעה בחצוצרות הכסף: ” וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה--וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה. וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית--וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה; תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶם.” (ספר במדבר, פרק י', פסוקים ה'–ו')

נסיעת השבטים ועצירתם הייתה בעלת סדר קפדני, בהתאם לצורת ישיבתם בעת החניה.^[4] התורה מאריכה לתאר את הנסיעה הראשונה שנעשתה כסדר הזה:

וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת. וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן. וַיִּסְעוּ בָּרִאשֹׁנָה עַל פִּי יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה. וַיִּסַּע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה לְצִבְאֹתָם ... וְהוּרַד הַמִּשְׁכָּן וְנָסְעוּ בְנֵי גֵרְשׁוֹן וּבְנֵי מְרָרִי נֹשְׂאֵי הַמִּשְׁכָּן. וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן לְצִבְאֹתָם ... וְנָסְעוּ הַקְּהָתִים נֹשְׂאֵי הַמִּקְדָּשׁ וְהֵקִימוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן עַד בֹּאָם. וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי אֶפְרַיִם לְצִבְאֹתָם ... וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי דָן מְאַסֵּף לְכָל הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם ... אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְצִבְאֹתָם וַיִּסָּעוּ.

— ספר במדבר, פרק י', פסוקים י"א–כ"ח

נחלקו האמוראים רב חמא בר חנינא ורבי הושעיה בירושלמי^[5] האם מבנה התנועה של בני ישראל היה זהה למבנה החנייה, או שנעשו שינויים. אחד מהם אומר שהתנועה הייתה "כתֵיבה" כלומר באותה צורה מדויקת שבה חנו, ודעת השני היא שנעו "כקורה", כלומר בקו אחד ארוך, כאשר מחנה ראובן הדרומי נכנס לאחר מחנה יהודה, ומחנה אפרים המערבי נכנס לאחר מחנה המשכן שהילך באמצע ולפני מחנה דן שהיו המאספים.

החל מהמאה ה-19 ניסו נוסעים וחוקרים שתרו את חצי האי סיני למצוא את נתיב הנדודים של בני ישראל במדבר ואת תחנות המסע. הניסיון לאתר את הר סיני עמד במרכז החקירות וההצעות של אותם חוקרים. שני נתיבי המסע העיקריים שהוצעו היו הנתיב הצפוני, העובר בדרך הים שבצפון סיני והנתיב הדרומי העובר באזור ההר הגבוה שבדרום סיני. השערות נוספות הצביעו על מסלולים נוספים אפשריים^[6]. עם זאת, לא נמצאו עד היום ממצאים שהתקבלו כראיות ארכאולוגיות למסעות בני ישראל במדבר סיני. יש הרואים זאת כסימן לכך שמדבר סיני המופיע במקרא אינו המדבר שנקרא כיום "סיני", אולם הסברה הרווחת בקרב הזרם המרכזי של ארכאולוגיים היא שהסיפור אינו מבוסס על אירוע היסטורי^[7].

על פי רמת המורכבות של הטקסט וניתוח מחקרי של הטקסט המקראי, מסורת נדודי בני ישראל במדבר נכתבה בוודאות לפני חורבן בית ראשון, כאשר הערכות שונות נעות באזור המאות ה-7 או ה-8 לפני הספירה^[6][8]. על פי הניתוח המחקרי, סיפור הנדודים מורכב ממספר רב של "פרקים", שניכר שלא נכתבו במקור כסיפור אחד, אלא אוגדו בדיעבד באופן זה על ידי עורכים מאוחרים^[6][9][10]. תפיסה מקובלת במחקר, היא שלסיפור הנדודים יש גרעין ספרותי שמספר סיפור אותנטי ריאליסטי, עליו נוספו בהמשך שכבות ספרותיות ניסיות דומיננטיות^[6][8]. להערכת חוקרת המקרא ליאורה רביד השכבות הניסיות נוספו בתקופת גלות בבל^[8].

במקביל לסיפור כיבוש הארץ המתואר בתורה בסוף הנדודים, מספרת התורה גם סיפור נוסף ובו קבוצות נוודים קטנות מתיישבות במספר אזורים. עדויות טקסטואליות וארכאולוגיות עשויות לתמוך בכך שאמנם חצו נוודים את המדבר ממצרים לאזורי ההר בישראל, אולם עשו זאת בקבוצות קטנות ולאורך זמן ולא במסע אחד רחב היקף. חלק מהחוקרים לא מייחסים חשיבות, בהתאם להשערה זו, להיעדר הממצאים הארכאולוגיים ממסע הנדודים, ולטענה הנפוצה במחקר שהמדבר אינו יכול לכלכל קבוצות גדולות, שכן קבוצות קטנות של נוודים ייטיבו לשרוד מסעות במדבר, וממילא אינן נוטות להשאיר אחריהן ממצאים ארכאולוגיים ברורים^[8][11].

גם דפוסי התנהגות של חברות נוודיות בעת העתיקה תומכים בתפיסה מחקרית זו, כאשר נפוצות מגמות היסטוריות כמו הגירה במספרים גדולים אל מצרים בתקופות של מחסור במזון, ובהגירה החוצה ממצרים בתקופות אחרות^[11][8][6]. אלברכט אלט העריך שבסביבות שנת 1200 לפני הספירה נכנסו קבוצות גדולות של נוודים לישראל, בתקופה בה גם הארכאולוגיה המקומית מצביעה על צמיחה בהתיישבות^[8][12]. ליאורה רביד שיערה שרבים מקבוצות אלו היו עשויות להגיע ממצרים ולכלול את ראשוני המתיישבים הפרוטו-ישראלים^[8].

התייחסויות שונות ניתנו במחקר לכך שעל פי המתואר בספר שמות, בני ישראל לא עברו "דרך ארץ פלשתים", שהייתה הדרך הקצרה והקרובה לארץ ישראל. על פי חוקר המקרא יהושע מאיר גרינץ דרך זו עברה בצפון סיני, שם שכנו הפלשתים הראשונים המוזכרים אצל אבות האומה, אברהם ויצחק ושם הייתה ארץ פלשתים. ליאורה רביד רואה שאזכור נסיבות אלו בספר שמות חלק מהגרעין האותנטי המקורי של הסיפור^[8].

מבחינת הניסיונות לזהות גאוגרפית חלק מהמקומות המוזכרים במסע, מאיר גרינץ קובע בספרו מוצאי דורות^[13], כי ארץ גרר הנזכרת בספר בראשית היא במזרח סיני, מדרום לג'בל חלאל ולדרך שור המקראית, שם נקרא עד היום אחד מיובליו המרכזיים של ואדי אל-עריש - נחל אל גרור.

לפי ההיסטוריון אביגדור שחן, בני ישראל לא עשו את מסלול יציאת מצרים דרך אזור חצי האי סיני כפי שמקובל, אלא דרך אפריקה. הם פנו ממצרים לכיוון צ'אד וניז'ר של ימינו, משם נסעו אל צפון-מערב היבשת, ולאחר מכן שבו מזרחה לסודאן ואתיופיה - שם הם חצו את סואץ לכיוון אסיה, ועלו צפונה לארץ ישראל דרך מערב סעודיה של היום. שחן מצביע על קיומם של שבטים אפריקאים ששומרים מצוות, וכן על כך שלאורך המסלול באפריקה ישנם מקומות בעלי שמות עבריים^[14]. יגאל בן נון העריך על סמך ניתוח טקסטים שסיני המקראית היא מקום בחצי האי ערב^[6], אולם בן נון עצמו וחוקרים נוספים הדגישו שלשיטתם לא נעשה מסלול מסוים של מסע מכונן אחד, אלא מסעות רבים של קבוצות קטנות^[6][8].

מספר שנות הנדודים הנקוב במקרא, 40, נחשב במחקר כמספר טיפולוגי שאין לו משמעות היסטורית^[6][15].

על דור המדבר כתב חיים נחמן ביאליק את הפואמה "מתי מדבר האחרונים" (תרנ"ז - 1896); ואת הפואמה "מתי מדבר" (תרס"ב - 1902), הנחשבת לפסגת יצירתו.

• 
  מפת נדודי בני ישראל שיצר היינריך בינטינג, 1585
• 
  מפת עקיפת ים סוף בספרו של פרנציסקוס קוארסמיוס, 1639
• 
  מפה של נדודי בני ישראל ושל הארץ המובטחת, מעשה ידי מיכאל ואן לוכום (צר')‏, 1641
• 

• יציאת מצרים
• יציאת מצרים בביקורת המקרא
• הר סיני

• מנשה הראל, מסעי סיני, הוצאת עם עובד, 1968

• במדבר לג: פירוט תחנות הנדודים.
• תאריכים במסעי בני ישראל במדבר, באתר הניווט בתנ"ך
• שמעוני גרטי, מסע בני ישראל במדבר, באתר ישיבת הר עציון
• דניאל משה לוי ויוסף רוטשטיין, התנ"ך והארכאולוגיה - מסורת מול מדע באתר דעת
• מסע בני ישראל במדבר: מסלולים אפשריים, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך: נורית ויס (עורכת), להיות עם: החברה הישראלית בהתהוותה - משעבוד מצרים עד השופטים, 2004
• דוד בן-גד הכהן, ‏'וָהֵב בְּסופָה' ו'שֶׁבֶת עָר': הערות למסלול מסע בני ישראל במואב, קתדרה 95, אפריל 2000, עמ' 24-7
  • דוד בן-גד הכהן, ‏ויה לימס ערביקוס, קתדרה 98, דצמבר 2000, עמ' 159