נגד אפיון
 | |
| שער הספר (תרגום שמחוני) | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | יוסף בן מתתיהו |
| שפת המקור | יוונית |
| סוגה | אפולוגטיקה |
| הוצאה | |
| תאריך הוצאה | בין 94 לספירה לסביבות שנת 100 |
| הוצאה בעברית | |
| תרגום | שמואל שולם, יעקב נפתלי שמחוני, אריה כשר |
| סדרה | |
| ספר קודם | חיי יוסף |
| קישורים חיצוניים | |
| ויקיטקסט | קדמות היהודים - נגד אפיון |
| הספרייה הלאומית | 001933722, 001372638, 001931255, 001931253, 001723878, 002234372 |
על קדמוּת היהודים (ביוונית: περὶ ἀρχαιότητος Ἰουδαίων) או נגד אַפְּיון (ביוונית: Κατά Απίωνος; בלטינית: Contra Apionem) הוא ספרו הרביעי[1] של ההיסטוריון היהודי-רומי יוסף בן מתתיהו, אשר נכתב זמן לא רב לפני מותו. בספר זה, שנכתב בשנים האחרונות של המאה הראשונה לספירה, מתגלה בן מתתיהו כחריף ותוקפן כנגד תופעות שונות של שנאת ישראל.
על הספר
[עריכת קוד מקור | עריכה]החיבור מצוין בשם "על קדמות היהודים" אצל הסופרים הנוצרים אוריגנס[2] ואוסביוס מקיסריה[3] וניתן להניח כי שם זה שימש גם את יוספוס עצמו, מאחר שבפתח חיבורו[4] הציג את נושא כתיבתו תוך שימוש במונחים "קדמות" וקדמוניות" 4 פעמים רצופות. קשה להניח כי השם "נגד אפיון" ניתן על ידי יוספוס, מאחר שהפולמוס נגד אפיון תפס רק חלק קטן יחסית מהחיבור. שם זה מופיע לראשונה מאוחר יותר, אצל הסופר הנוצרי הירונימוס[5], וסביר לחשוב שכינוי זה הוא שם חלופי שניתן לו על ידי הירונימוס עצמו, כנראה כדי להבדיל אותו מהחיבור בעל השם הדומה "קדמוניות היהודים".[6]
זוהי יצירה אפולוגטית (מתגוננת), אשר נכתבה כחזית ביקורתית מול מסע ההשמצות של קבוצת סופרים מאלכסנדריה בראשותו של אפיון המדקדק, אשר השחירה את פני היהודים בכלל ותקפה את היצירה "קדמוניות היהודים"[4] בפרט. בחיבור זה מוכיח יוסף בן מתתיהו את שקריות הטענות כי היהודים הם עם ללא היסטוריה וללא חוק ומוסר, ומבליט את קדמוניות העם היהודי ואת ההיבטים המוסריים של חוקיו, הלכותיו ומנהגיו.
חלק מהמקורות האנטישמיים שיוספוס מביא, כמו הציטוטים מפי ההיסטוריון מנתון, הם חיבורים שנכחדו מן העולם ואינם קיימים עוד, ו"נגד אפיון" הוא אחד המקורות החשובים שניתן דרכם לשחזר חלק מתוכנם.
לחיבור "נגד אפיון" שני חלקים: א. תגובה לטענות כלליות נגד היהודים ב. תגובה לטענותיו של אפיון, רטוריקן יווני בן התקופה שחי באלכסנדריה.
הקדום ביותר מבין כתבי היד של החיבור הוא כתב יד L (לאורנטינוס).[7]
פסקאות 52–113 בספר השני של החיבור (בתוך פרקים ה–ט) שרדו רק בתרגום הלטיני מהמאה ה-6, המכונה "תרגום קסיודורוס". לדברי ההיסטוריון בצלאל בר כוכבא, ניתן להניח כי הדפים המכילים את עלילת קורבן האדם ועלילת החמור הושמדו בשלב כלשהו של המסירה, בהתאם לדחייה המוחלטת שלהן על ידי פוטיוס ואולי גם על ידי אישים ביזנטיים אחרים בעלי סמכות. התרגום הלטיני של עלילת קורבן האדם סובל מפגמים רבים. כמה טעויות נובעות מפירוש שגוי של הטקסט היווני. ישנן גם השמטות והבדלים משמעותיים בניסוח בין כתבי היד הלטיניים השונים.[8]
החיבור תורגם לראשונה לעברית במאה ה-16.[9]
דוד פלוסר סבור כי חיבור זה הוא "אחד ההישגים הגדולים של הספרות המגינה על היהדות, ומבחינה ספרותית הוא אחד משיאי הספרות העתיקה".[10]
הטענות נגד היהודים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הטענה העיקרית איתה מתמודד יוסף בן מתתיהו בחלקו הראשון של הספר, נוגעת לקדמוניות היהודים. יוסף מצר על כך שרבים טוענים כי העם היהודי אינו עתיק, כשהראיה שהם מביאים לכך היא שהוא לא נזכר בספרי ההיסטוריה היוונים.[11]
הקטאיוס
[עריכת קוד מקור | עריכה]סילוף ההיסטוריה היהודית בספרות הפגאנית בא לידי ביטוי בראש ובראשונה בסיפור מצרי-יווני אלטרנטיבי למוצא היהודים ומסורת יציאת מצרים. גרסתו הקדומה ביותר הידועה לנו הופיעה ככל הנראה בחיבורו של הקטאיוס איש אבדרה, סביב שנת 300 לפנה"ס[12], שם מסופר שבעקבות מגפה קטלנית שבאה על מצרים, גורשו ממנה כל הזרים, כאשר חלקם הגדול, בהנהגת משה, גורש לארץ ריקה שנקראה אחר כך "יהודה". גרסתו של הקטאיוס עברה שינויים וקיבלה תוספות פרי עטם של סופרים מאוחרים יותר, שהפכו אותה עם הזמן לעוינת יותר כלפי היהודים, תוך שימוש במוטיבים של כפירה, טומאה, שנאת זרים ואף שנאת אדם.
מנתון
[עריכת קוד מקור | עריכה]מנתון (היסטוריון וכהן מצרי מהמאה ה-3 לפנה"ס) טען כי היהודים הם צאצאי החיקסוס, עם של רועים מהמזרח, שהשתלט בכח על מצרים וביצר את העיר אוריס. לאחר כ-500 שנה, גורש ממנה (240 אלף נפש), התיישב בארץ שנקראה אחר כך "יהודה" ובנה את העיר ירושלים.[13]
לאחר כ-500 שנים נוספות, מלך בשם אמנופיס גירש את כל 80 אלף המצורעים במצרים לעבודה במחצבות ממזרח לנילוס. לאחר זמן רב, נעתר המלך לבקשתם והם הורשו לבנות מחדש את העיר אוריס ולהתגורר בה. המצורעים מרדו במלך, תחת הנהגת אסרסיף, כהן מהליופוליס שנתן להם תורה חדשה וציווה אותם שלא לעבוד את אלוהי המצרים, להקריב את החיות הקדושות שלהם ולהתנכר לכל מי שלא מצטרף לדתם החדשה. הוא הורה לבצר מחדש את העיר ושלח שליחים לירושלים והציע לעם הרועים לחבור למלחמה במצרים. 200 אלף אנשי מלחמה הגיעו מירושלים לעיר אוריס, אמנופיס נסוג עם צבאו לממלכת כוש ושתי האוכלוסיות השתלטו יחד על מצרים וחיללו את מקדשיה. מנתון ציין ש"אומרים" שכשחבר מנהיג המצורעים, הכהן אסרסיף, לעם הרועים, שינה את שמו למשה. כעבור 14 שנה גרש אמנופיס יחד עם בנו רעמסס את הרועים והמצורעים לסוריה.[14]
כאירמון
[עריכת קוד מקור | עריכה]כאירמון מאלכסנדריה (פילוסוף סטואי והיסטוריון מהמאה ה-1 לספירה) טען כי אמנופיס גירש ממצרים 250 אלף מצורעים, בראשם עמדו טיסיתן ופטסיף, הם משה ויוסף, שהגיעו לעיר פלוסיום וכרתו ברית עם אוכלוסייה אחרת שאמנופיס לא נתן להם לרדת מצרימה (שמנתה 380 אלף איש, אך לא ברור מי הייתה ומדוע הושארה שם), ויחד איתם יצאו למלחמה במצרים. אמנופיס ברח לכוש, אך בנו רעמסס, גירש אחר כך את 200 אלף היהודים לסוריה, שלא ברור לאיזו משתי האוכלוסיות הם משתייכים.[15]
לוסימכוס
[עריכת קוד מקור | עריכה]לוסימכוס (מדקדק אלכסנדרוני, אולי מהמאה ה-1 לספירה) טען שהיהודים היו המצורעים, שצבאו על המקדשים כדי לבקש מזון. מלך בשם בוֹכּחוֹריס גירש את כל הטמאים והכופרים ממצרים וציווה להטביע את המצורעים בים. לוסימכוס הוסיף שאיש אחד, משה, ציווה על היהודים (שברחו למדבר וניצלו מטביעה) להתנכר ולהתנכל לזרים ולהרוס את כל מקדשי האלים והמזבחות שימצאו בדרכם. לאחר נדודים במדבר, הגיעו היהודים לארץ מיושבת ועשו רעות לתושביה, שדדו את המקדשים והעלו אותם באש, והגיעו אל הארץ שנקראה אחר כך "יהודה", שם יסדו עיר שקראו לה "הירוסולה", ביוונית "שוד המקדש", בגלל מנהגם. לאחר זמן רב, אחרי שגדלו והתחזקו, התביישו היהודים בשם הזה וקראו לעיר "הירוסולימה" (ירושלים).[16]
אפולוניוס מולון
[עריכת קוד מקור | עריכה]אפולוניוס מולון (רטוריקן יווני מרודוס מהמאה ה-1 לפנה"ס) טען שמשה היה מכשף רמאי שנתן ליהודים חוקים המלמדים לעשות רע. מולון טען כי היהודים אינם מאמינים באלהים והם שונאי אדם, חסרי אומץ אך גם פנאטיים ופראיים, והעם היחיד בין העמים הברבריים שלא התפתח בחיים האנושיים.[17] כמו כן, הוקיע את היהודים על שאינם מוכנים לשהות בחברת אנשים בעלי אמונה דתית ומנהגים שונים משלהם.[18] סופרים אחרים, דומיהם של מולון ולוסימכוס, כתבו שהיהודים הם הרעים והחוטאים ביותר בין בני האדם.[19]
אפיון
[עריכת קוד מקור | עריכה]יוסף בן מתתיהו מתמודד עם הכפשותיו של אפיון רק במאמר השני של הספר, כשמתוך "שטנה שלמה" שחיבר אפיון על היהודים, הוא בוחר להתמקד בנושאים ספציפיים: יציאת מצרים, יהודי אלכסנדריה, בית המקדש וחוקי הדת היהודית.
אפיון טען ששמע "מפי זקני מצרים" שמשה בא מהליופוליס ("עיר-שמש") במצרים וציווה לפנות בתפילות לכיוון השמש (למזרח). משה הוציא את היהודים (110 אלף מצורעים, עיוורים וצולעים) ממצרים והדבר התרחש רק בשנת 752 לפנה"ס. היהודים הלכו 6 ימים ולאחר שכולם לקו בכאבים באזור החלציים, נחו ביום השביעי, כאשר הגיעו לארץ שנקראה אחר כך "יהודה". מסיבה זו קראו היהודים ליום הזה בשם "שבת", כי המצרים קוראים לכאב הירכיים "סבתוסיס".[20]
על יהודי אלכסנדריה, טען אפיון שאינם אזרחי העיר והיא אינה מולדתם ולראיה: בזמן בצורת, היהודים לא מקבלים מהלחם המחולק לתושבי אלכסנדריה. ואם היהודים הם אכן אזרחי העיר, תהה, מדוע אינם עובדים את האלים של אלכסנדריה?[21]
לטענת אפיון (בעקבות פוסידוניוס ודיודורוס סיקולוס[22]), במקדש בירושלים היה מוצב פסל זהב של ראש חמור שהיהודים סגדו לו (עלילת החמור), אך נעלם משם כשאוצרות המקדש נלקחו על ידי אנטיוכוס אפיפנס.
בעקבות פוסידוניוס ואפולוניוס מולון, ניסה גם אפיון ללמד סנגוריה על שוד המקדש של אנטיוכוס והאשים את היהודים בקרבן אדם. הוא סיפר שאנטיוכוס מצא במקדש אדם שוכב על מיטה ולידו שולחן מלא במאכלי בשר. האיש נפל לרגלי המלך והתחנן שישחררו, כי נותרו לו רק מספר ימים לחיות. הוא בכה וסיפר שהוא יווני שעבר בארץ יהודה לחפש פרנסה, נחטף ונכלא בבית המקדש, תוך שהוא מפוטם במזון. האנשים המגישים לו מזון סיפרו לו שליהודים יש חוק סודי די חדש לפיו הם תופסים איש יווני זר, מפטמים אותו במשך שנה שלמה ואז מוציאים אותו ליער, מעלים אותו לקרבן ואוכלים ממעיו, ונשבעים לשנוא יוונים תמיד.[23]
אפיון הוסיף וקבע, כי היהודים נשבעים להרע לנוכרים ובמיוחד ליוונים, ואפילו טען כי מנהגם לשחוט את בהמות הבית למאכל עלול להביא להכחדת בהמות המרעה. הוא הסביר כי אין ליהודים חוקים ישרים ולכן אין להם שלטון עצמי והם תמיד נתינים של עמים אחרים. מלבד זאת, לא יצאו מתוכם אנשים חשובים, אנשי מדע, אמנים או פילוסופים.[24]
תרגומים לעברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- קדמות היהודים: נגד אפיון ... המצרי מאלכסנדריה / מתורגם עברית מאת הרופא כהר"ר שמואל שולם (אנ') והדפס בעיר קושטאנדינא בשנת שכ"ו (נמצא באתר hebrewbooks)
- קדמות היהודים – נגד אפיון, תרגם ד"ר י. נ. שמחוני, תל אביב: א"י שטיבל, תרצ"ט. (מהדורות נוספות: מסדה, [ת"ש לערך]; שם, תשי"ט; שם, 1968.) מאמר ראשון; מאמר שני.
- נגד אפיון / יוספוס פלאוויוס <יוסף בן מתתיהו> ; תרגום מהמקור עם מבוא ופירושים - אריה כשר, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשנ"ז.
- ביקורות על תרגום כשר: דניאל שוורץ, "בעד אפיון", זמנים 59 (קיץ 1997), עמ' 103–105; בצלאל בר כוכבא, "על תרגום 'נגד אפיון'" (תגובה), זמנים 61 (חורף 1997/8), עמ' 108–115.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- פטר שפר, יוּדוֹפובּיה - גישות כלפי היהודים בעולם העתיק (מאנגלית: להד לזר), ספריית "הילל בן-חיים" הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010.
- Louis H. Feldman and John R. Levison, Josephus' Contra Apionem - Studies in its Character and Context with a Latin Concordance to the Portion Missing in Greek, E.J. Brill, 1996
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]יוסף בן מתתיהו פלויוס. נגד אפיון, דף שער בספרייה הלאומית
- נגד אפיון, באתר דעת
- נגד אפיון (תרגום שמחוני), באתר על-התורה
- יוסף בן מתתיהו - נגד אפיון, שיעורים בערוץ היוטיוב יהדות ישראלית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק יב: "כל זה ידוע לכל קוראי ספרי על דבר הקדמוניות" - כלומר, "קדמוניות היהודים" פורסם קודם לכן. החיבור הקטן "חיי יוסף" צורף כנספח ל"קדמוניות היהודים" רחב היריעה.
- ^ אוריגנס, נגד קלסוס, ספר א, פרק 16; ספר ד, פרק 11.
- ^ אוסביוס, היסטוריה כנסייתית, ספר ג, פרק 9, סעיף 4; הכנה אוואנגלית, ספר ח, פרק 7, סעיף 21; ספר י, פרק 6, סעיף 15.
- ^ 1 2 יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק א.
- ^ 3 ,Hieronymus ,Episiola LXX ,Ad magnum Oraiorem
- ^ אריה כשר, נגד אפיון, כרך ראשון, מבוא, שם החיבור, עמ' 1.
- ^ בצלאל בר-כוכבא, "לקסיקון היישובים של מנסאס איש פטרה: על העיר האדומית אדורים וגנבת ראש החמור מן המקדש בירושלים", תרביץ, כרך עג, חוברת ד, תמוז אלול תשס"ד, עמ' 519 [3],הערה 11.
- ^ Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature; The Hellenic Period. University of California Press, Berkeley 2010, Part II, 7, p. 254
- ^ תרגום ליזה אולמן לתולדות מלחמת היהודים ברומאים, מבוא מאת יונתן פרייס, עמ' 75.
- ^ דוד פלוסר, יוספוס פלביוס, אוניברסיטה משודרת, עמ' 66.
- ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרקים א, יא.
- ^ פטר שפר, יוּדוֹפובּיה, פרק 1 גירוש ממצרים, הקטאיוס איש אבדרה, עמ' 29.
- ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרקים יד, כו.
- ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרקים כו-לא, לג.
- ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרקים לב-לג.
- ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרקים לד-לה.
- ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק יד.
- ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק לו.
- ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק לג.
- ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק ב.
- ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרקים ד-ו.
- ^ פטר שפר, יוּדוֹפובּיה, פרק 2 האל היהודי, פולחן החמור, עמ' 90.
- ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרקים ז-ח.
- ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרקים י-יג.
