קליע

קליע הוא תחמושת הנורית מכלי נשק חם. קליעים מודרניים הם חלק מתחמושת אחודה של כדורים ופגזים שכוללת מלבד הקליע, גם תרמיל, פיקה להצתה ואבק שרפה. הקליע הוא החלק שעוזב את הקנה לאחר הירייה.

קליע הוא החלק בכדור אשר נורה מן הקנה, כתוצאה מהתלקחות אבק השריפה שבתרמיל. בכדורים המהווים תחמושת לנשק קל ומקלעים, מסת הקליע נמדדת בגריין (Grain), כאשר 1 גריין = 0.065 גרם. קליעים בקוטר קטן עשויים בדרך כלל מליבת עופרת מצופה (coated) במתכת כגון נחושת. קליעים בקוטר גדול יותר ופגזים עשויים להכיל מנגנונים מורכבים וחומרי נפץ. ישנם סוגים רבים של קליעים השונים בחומרי הליבה, חומרי הציפוי, צורת הציפוי, מסה, מבנה ועוד.

ערך מורחב – קלע

הקליעים הראשונים בהיסטוריה הופיעו כקליעי קלע והיו קיימים עוד מהתקופה הנאוליטית ושימשו הן לציד והן למלחמה.^[1] השימוש המתועד הנפוץ הראשון בקלע למלחמה במזרח התיכון הופיע בתקופת הממלכה התיכונה כפי שזה מופיע על קירות אתר הקברות בני חסן.^[2] קליעי הקלע הפשוטים ביותר היו חלוקי נחל, אך התכונות האווירודינמיות של חלוקי נחל אינן טובות כל כך. לכן, התחילו לסתת אבנים כדי להתאים אותן למשימה. בהמשך, ייצרו קליעים גם מחרס שנצרף בכבשן במיוחד למטרה זו. קליעי חרס הופיעו כבר באלף ה-6 לפנה"ס.^[3] גודל הקליעים האלה היה בדרך כלל בגודל של כדור טניס,^[4] אם כי היו גם קליעים גדולים יותר שהגיעו למאות גרמים. בתקופת הברונזה, הברונזה ששימשה ליצירת ראשי החצים הייתה יקרה וזה תרם להפצתם של קליעי החרס והאבן.^[5]

ביוון העתיקה ורומא הקליעים הטובים ביותר יוצרו מעופרת. עופרת צפופה יותר ולכן אפשר היה לצקת קליעים קטנים יחסית בעל משקל מספיק כדי להשיג פגיעה קשה. על קליעי הקלע נהגו להוסיף כתובות פוגעניות כדי לפגוע במורל של האויב. למרות הייצור הנרחב של הקליעים הן מחרס והן מעופרת לא נעשה ניסיון להקפיד על תקן אחיד כלשהו. הקליעים היו במשקל שונה ובצורות שונות. הצורה הנפוצה ביותר הייתה דמוית שקד ושקלה כ-30 גרם, אם כי נוצרו גם קליעים שהגיעו לעיתים למשקל של 100 גרם ויותר.^[6]

בשנת 2022 התגלה קליע עופרת נדיר מהתקופה ההלניסטית, שעליו כתובת בשפה היוונית אשר נועדה להבטיח ניצחון בקרב, ביבנה. הקליע בן כ-2,200 שנה, שנושא את הכתובת - ”ניצחון של הרקלס והאורונאס”. ^[7]

התפתחות חשובה נוספת של קליעים התרחשה בשלהי ימי הביניים ותחילת הרנסאנס. הגורם לכך היה אבק השרפה. אבק שרפה הומצא בסין במאה ה-9, אך השימוש בו היה מוגבל. במזרח הופיעו מספר כלי נשק שאבק השריפה היה הכוח המניע שלהם דוגמת רומח אש וכלים דומים, אך אלה היו נדירים. התפתחות קריטית בכלי הירייה התרחשה כשאבק השריפה הגיע לאירופה המערבית במאה ה-13.

האירופאים השתמשו באבק השריפה תחילה בתותחי מצור, אך עד מהרה הומצאו תותחים קטנים יותר המכונים תותח יד. היו אלה תותחים קטנים שגודלם אפשר את תפעולם בידי לוחם יחיד. תותח זה היה למעשה צינור חסר הדק וקת. הירי בוצע על ידי קירוב של מקור אש לחור בצינור. האש הציתה את אבק השריפה וגרמה לפיצוץ. כלי ירי פרימיטיביים אלה התפתחו באמצע המאה ה-15 לרובים מהסוג המוכר כיום. רובים אלה כללו את שלושה המרכיבים העיקריים של כל רובה מודרני – קנה, קת והדק.

אחרי המהפכה התעשייתית, ובעיקר במאה ה-19, ייצור הקליעים הפך לפס ייצור שאפשר ייצור המוני של תחמושת תוך שמירה על אחידות. בתקופה זו פותח הכדור – תחמושת אחודה לנשק קל.

מנגד, התחמושת לנשק כבד כגון תותחים וארטילריה, השתנתה מקליעים אינרטיים שהנזק שהם גורמים מתבסס רק על האנרגיה הקינטית שלהם, לקליעים שכללו בתוכם חומר נפץ מרסק (חנ"מ), ואלה התפוצצו על המטרה וגרמו לה נזק מוגבר.

מרגע שהקליע נורה ועזב את קצה הקנה, הוא נע במסלול בליסטי המושפע מהכבידה ומגרר כתוצאה מהחיכוך באוויר.

אם הקנה מחורק הקליע טס כשהוא מסתחרר סביב ציר האורך שלו. סחרור זה נועד להקנות לקליע יציבות בציר העלרוד ובציר הסבסוב.

למהירות הלוע, שהיא המהירות שבה עוזב הקליע את הקנה, יש השפעה מכרעת על טווח המעוף והדיוק של הקליע. ככל שמהירות הלוע גבוהה יותר, כך גדל הטווח, עולה הדיוק והמעוף הבליסטי הופך 'שטוח' יותר. מנגד, ניסיון להגיע למהירות לוע גבוהה יותר מטילה עומס רב יותר על המערכת היורה ועל הקליע עצמו. מהירות הלוע מושפעת מאורכו של הקנה, ממאפייני הבעירה של חומר הנפץ ההודף וממשקל הקליע.

מהירות לוע אופיינית של קליע אקדח נעה סביב 330 מטר לשנייה, של קליע רובה סביב 900–1000 מטר לשנייה ושל קליע תותח (פגז) סביב 1000–1300 מטר לשנייה.

• חץ
• כדור (תחמושת)
• פגז
• עומק חדירה

מדיה וקבצים בנושא קליע בוויקישיתוף

• קליע, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)