[go: up one dir, main page]

לדלג לתוכן

צאבאים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הצאבִּאים (בערבית: الصابئة או الصابئون; תעתיק מדויק: אלצַאבִּאָה או אלצַאבִּאוּן, בהתאמה) היו קבוצה דתית בממלכת שבא המוזכרת שלוש פעמים בקוראן כאהל אל-כתאב, כלומר, בעלי ספר שמיימי. בחדית' הם מוזכרים בפשטות בתור עם שהתאסלם.[1] העניין בזהות ובהיסטוריה של קבוצה זו גדל לאורך השנים, הן באסלאם והן מחוצה לו. דיונים ומחקרים אודות הצאבאים החלו להופיע בספרות אסלאמית מאוחרת. חוקרים שונים זיהו את הצאבאים עם המנדעים, עם המאניכאים או עם קבוצה אחרת שהתגוררה בחרן.[2] הרמב"ם במורה נבוכים מזכיר רבות את כת ה"צאבה" (או הצאביה),[3] עדה שחיה באזור המזרח התיכון במשך מאות שנים, טרם עליית האסלאם.

אטימולוגיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור השם "צאבאים" אינו ברור לחלוטין. לשורש הערבי צב"א (ص-ب-ء) או צב"ו (ص-ب-و) יש משמעות של "לזרוח, לעלות" (נאמר על כוכב), ובהשאלה – "לעבור" (מדת אחת לדת אחת), "להמיר" (דת).[4] ג' פדרסן העלה סברה כי המונח לקוח מהמילה הסורית "צְבַא" ("לרצות", "להכיר תודה").[5] יהודה בנציון סגל, מומחה יהודי-בריטי לשפות שמיות, הציע כי מקור המונח בסורית, בהקשר של מקום גאוגרפי: האזור "סובה" ליד ניסביס.[6] אפשרות נוספת היא כי השורש המקורי היה צב"ע (או צב"ע', ص-ب-ع\ص-ب-غ), במשמעות של "לצבוע (בד)", להשקיע במים", ומשם התפתחה משמעות משנית של "להטביל" (בהקשר דתי).[7] אפשרות זו אומצה על ידי דניאל חבולסון במאה ה־19. יש המוצאים קשר למילה האכדית ṣubbû בהוראת: לשמור, להתבונן, לדמיין.[8]

הרב יוסף קאפח כותב שבשפה הכשדית "צואב" פירושו "בעלי הדעה הנכונה והצודקת"; שם זה תורגם לערבית כ"צאבה" – מונח בעל שתי משמעויות: ”מן "צוהב" וכפי הוראת עיקר השם בכשדית, ומן "מציבה" שהוראתה אסון. וגם מי שנפגע בשכלו עד שהוא קרוב למשוגע נקרא כן.”[9]

הקוראן מזכיר בקצרה את הצאבִּאים בשלושה מקומות שונים:[10]

המאמינים והיהודים והנוצרים והצאבאים... שכרם שמור להם אצל ריבונם, ולא ייפול עליהם פחד ולא יצטערו. (סורה 2, פס' 62[11]; סורה 5, פס' 69[12])

המאמינים והיהודים והצאבאים והנוצרים והאמגושים והמשתפים – יפסוק אלוהים ביניהם ביום תחיית המתים. ([13])

מקורות מוסלמיים מאוחרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדברי סופרים מוסלמים, הצאבאים נהגו לפי הספר השני של המסורת האברהמית - הזבור. לפי הקוראן, הספר הזה ניתן לדוד המלך. חוקרים מודרניים רבים מזהים את ה"זבור" עם תהילים. רוב מה שידוע אודות הצאבאים מגיע מחיבורו של אבן וחשיה א-נבטי החקלאות הנבטית, אותו תרגם ב־904 לסה"נ ממקורות סוריים.

הפהריסת של אבן נדים (סביבות 987) מזכיר קבוצה בשם "מע'תסלה" (בערבית: المغتسلة, "השוטפים [את עצמם]", או "המתנקים"). באמצע המאה ה־19, החוקר דניאל חבולסון זיהה קבוצה זו עם הצאבאים המוזכרים בקוראן, אך חוקרים אחרים הפריכו סברה זו.[14]

אל־בירוני (תחילת המאה ה־11) כתב כי הצאבאים האמתיים היו "השרידים של השבטים היהודיים שנשארו בבבל כאשר שאר השבטים עזבו אותה וחזרו לירושלים בימיהם של כורש ושל ארתחששתא הראשון.[דרוש מקור] אפשרות זו נראית פחות סבירה מכיוון שמהכתוב בספר עזרא, וכן בפרק ד' של מסכת קידושין ובמקורות נוספים, מובן כי העולים לארץ ישראל היו המיעוט, ואילו רוב היהודים נשארו בבבל מטעמי נוחות, וכי בבל המשיכה להיות המרכז היהודי הגדול ביותר עד שלהי תקופת הגאונים.

מקורות חוץ־אסלאמיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמב"ם (1135–1204) הזכיר במורה נבוכים את אנשי ה"צאבה". לפי הרמב"ם, חברי הדת, שהייתה נפוצה באזור המזרח התיכון, האמינו בדעה שהעולם קדמון, כי הכוכבים הם האלוה וכי השמש היא האל הגדול ביותר.[15] הם האמינו כי האדם הראשון נולד מזכר ומנקבה כשאר בני האדם. בני הדת כיבדו אותו ואמרו שהוא היה שליח הירח, שהוא קרא לעבודת הירח, ושהוא כתב חיבורים הנוגעים לעבודת האדמה.[15] הרמב"ם מסביר כי מצוות רבות ביהדות באו כנגד פולחני עבודה זרה ובעיקר כאלו של פולחן הצאבאים בשל שכיחותו ומשיכתו הרבה.

על פי שרה סטרומזה, ה"צאבאים" לא היו דת ספציפית מבחינת הרמב"ם אלא מונח כללי למגוון עדות דתיות בעלות השקפות שונות, כולל הינדים, זורואסטרים, מאמיני הדת המצרית העתיקה, מאמיני הדת המסופוטמית בימי אברהם, ואפילו טורקים.[16]

ניקולאס סיופי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקולאס סיופי,[17][18] נוצרי סורי ששימש כסגן קונסול צרפת במוצול, חיבר את  הספר מחקרים על דת הצאבאים, אמונותיהם ומנהגיהם (Études sur la religion des Soubbas ou Sabéens, leurs dogmes, leurs moeurs (Paris: Imprimerie Nationale, 1880). בספרו טען כי זיהה 4,000 צאבאים בקבוצה אתנית המתגוררת במסופוטמיה. טענתו התקבלה על ידי מעטים,[19] אך לרוב ספגה ביקורת קשה.[20]

בכתבים הבהאיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצאבאים מוזכרים גם בספרות הדת הבהאית. המלומד הבהאי מירזא אבו אל־פצ'ל גלפאיגאני מסביר, בפירושו לספר דניאל, כי הדת הצאבאית הייתה שלטת בתקופת נבוכדנצר בכל הארצות למעט סין והודו, וכי הנצרות הורידה אותה מגדולתה. הוא מוסיף כי מייסד הדת היה חנוך, וכי כל בני האדם האמינו בדת זו עד תקופתו של משה. בבסיסה של דת זו עמדה האמונה באל אחד ובאחדות האנושות.[21]

התקופה המודרנית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחקר המודרני נוטה לזהות את הצאבאים עם המנדעים או עם תושבי חרן. החוקרת א"ס דרואר טענה כי השבטים שנותרו בבבל אימצו שיטה מעורבת של זורואסטריה ושל יהדות.[22] החוקר ג'אקו המין–אנטילה מציין כי בערבות של דרום עיראק הייתה מסורת רציפה של הדת המנדעית, וכי בחרן התקיים מרכז פגאני נוסף, או "צאבאי", במאה ה־10.[23] החוקר דה בלואה מזהה את הצאבאים עם המאניכאים, שבספרות אסלאמית נקראו לרוב "זנאדיקה".[24][25]

כיום יש קבוצת אנשים בעיראק הקוראים לעצמם "צאבאים" או "צאבאים–מנדעים". הם פועלים לפי הוראותיו של יוחנן המטביל. הם עירוניים יותר מאשר קבוצות מנדעיות אחרות החיות בדרום עיראק, דבר היכול להסביר מדוע הם מעדיפים להיקרא צאבאים. בשל אמונתם, וכן בשל היותם פציפיסטים וחסרי קשרים שבטיים, הם סבלו מאלימות מאז הפלישה לעיראק ב־2003. ב־2007 מנו הצאבאים פחות מ־5,000 איש ואישה. הצאבאים בעיראק מתגוררים בעיקר בסביבות בגדאד, שם חי השייח' האחרון המנהל את הטקסים ואת ההטבלות. רבים מבני הכת עברו מבגדאד לכורדיסטן, שנתפסת כמקום בטוח יותר עבורם.[26]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ E.g. Sahih Bukhari Book No. 7, Hadith No. 340; Book No. 59, Hadith No. 628; Book No. 89, Hadith No. 299 etc.
  2. ^ Blois, F.C. de, “Ṣābiʾ”, Encyclopaedia of Islam, Second Edition, s.v.
  3. ^ מורה נבוכים, חלק ב', פרק כ"ג; חלק ג', פרק כ"ט ובמקומות רבים נוספים.
  4. ^ Edward William Lane, Arabic-English Lexicon, s.v., صبأ.
  5. ^ :J. Pedersen, "The Sâbians," A Volume of Oriental Studies Presented to Edward G. Browne on his Birthday, T.W. Arnold and R.A. Nicholson, eds. Cambridge 1922, pp. 383-391.
  6. ^ Judah Benzion Segal, "The Sabian Mysteries. The Planet Cult of Ancient Harran," Vanished Civilizations, ed. by E. Bacon, New York 1963, pp. 201-220.
  7. ^ Fahd, T., “Ṣābiʾa”, Encyclopaedia of Islam, Second Edition, s.v.
  8. ^ מילון אכדי מקוון, ṣubbû
  9. ^ מורה נבוכים, תרגם לעברית, ביאר והכין על-פי כתבי-יד ודפוסים יוסף דוד קאפח, חלק א', פרק ס"ג, הערה 15.
  10. ^ תרגומי הקוראן לקוחים מתוך: הקוראן, תרגם מערבית אורי רובין (תל אביב, 2005).
  11. ^ בתרגומו של רקנדורף: סורה 2 (סורת אל-בקרה), פסוק 58
  12. ^ בתרגומו של רקנדורף: סורה 5 (סורת אל-מאאידה), פסוק 73
  13. ^ בתרגומו של רקנדורף: סורה 22 (סורת אל-חג'), פסוק 17
  14. ^ de Blois, François, “Sabians”, Encyclopaedia of the Qurʾān, BRILL, s.v.
  15. ^ 1 2 פרק כ"ט.
  16. ^ שרה סטרומזה, "צאבאים של חראן וצאבאים אצל הרמב"ם: על התפתחות הדת לפי הרמב"ם," ספונות ז' (תשנ"ט), עמ' 282.
  17. ^ John S. Guest, Survival Among The Kurds, Routledge 2012, p. 126.
  18. ^ Edmundo Lupieri, The Mandaeans: The Last Gnostics, Eerdmans Publishing 2001, p.12.
  19. ^ G.R.S. Mead, Gnostic John the Baptizer: Selections from the Mandaean John-Book, Library of Alexandria, 1924. p. 137.,
  20. ^ Sydney Smith, "Sabians and Christians of St. John," The Edinburgh Review 152 (1880), pp. 122-124.
  21. ^ "Explanation of Daniel's Interpretation of Nebuchadnezzar's Dream, Lesson given by Mirza Abul Fazl, Sunday, October 6, 1901, Chicago", STAR OF THE WEST, 3 (April 28, 1916), pp. 23-24.
  22. ^ Extracts from Ethel Stefana Drower, 1937, Mandaeans of Iraq and Iran
  23. ^ Jaakko Hämeen-Anttila, "Continuity of Pagan Religious Traditions in Tenth-Century Iraq," Ideologies as Intercultural Phenomena: Proceedings of the Third Annual Symposium of the Assyrian and Babylonian Intellectual Heritage Project (Held in Chicago, USA, October 27-31, 2000), Mimesis, 2002, pp. 90-92.
  24. ^ de Blois, François, “Sabians”, Encyclopaedia of the Qurʾān, s.v.
  25. ^ F. de Blois, "Naṣrānī (…) and ḥanīf (…).Studies on the religious vocabulary of Christianity and Islam," BSOAS 65 (2002), pp. 1-30.
  26. ^ Zaid Sabah, "Sabian sect keeps the faith," USA TODAY, 9/28/2007.