פרובינציית מפרץ מסצ'וסטס

פרובינציית מפרץ מסצ'וסטס
Province of Massachusetts Bay

דגל סמל
מפה המתארת את התביעות הקולוניאליות הקשורות לפרובינציה
ממשל
שפה נפוצה	אנגלית
עיר בירה	בוסטון
גאוגרפיה
יבשת	אמריקה הצפונית
היסטוריה
תאריכי הקמה	1691
תאריכי פירוק	1783
ישות קודמת	מושבת מפרץ מסצ'וסטס מושבת פלימות' פרובינציית מיין אקדיה
ישות יורשת	מסצ'וסטס מסצ'וסטס ממלכת בריטניה הגדולה נובה סקוטיה

פרובינציית מפרץ מסצ'וסטס הייתה מושבה בניו אינגלנד שהפכה לאחת משלוש עשרה המדינות המקוריות של ארצות הברית.^[1] היא הוחכרה ב-7 באוקטובר 1691 על ידי ויליאם השלישי ומרי השנייה, המלכים המשותפים של ממלכות אנגליה, סקוטלנד ואירלנד, והתבססה על מיזוג של כמה מושבות בריטיות קודמות בניו אינגלנד. האמנה נכנסה לתוקף ב-14 במאי 1692, וכללה את מושבת מפרץ מסצ'וסטס, מושבת פלימות', פרובינציית מיין, מרתה'ס ויניארד, ננטקט, נובה סקוטיה וניו ברנזוויק; קהיליית מסצ'וסטס היא הישות שירשה אותה באופן ישיר. מיין הפכה למדינה נפרדת מאז 1820, ונובה סקוטיה וניו ברנזוויק הם כיום מחוזות קנדיים, לאחר שהיוו חלק מהמושבה רק עד 1697.

השם מסצ'וסטס מגיע מהאינדיאנים של מסצ'וסט, שבט אלגונקוויאני. זה תורגם כ"בגבעה הגדולה", "במקום של גבעות גדולות", או "בטווח הגבעות", בהתייחס לגבעות הכחולות ולגבעה הכחולה הגדולה בפרט.

ההתיישבות הקולוניאלית של חופי מפרץ מסצ'וסטס החלה ב-1620 עם ייסוד המושבה פלימות'. ניסיונות קולוניזציה נוספים התרחשו במהלך שנות ה-20 של המאה ה-17, אך הרחבת ההתנחלויות האנגליות החלה רק בקנה מידה גדול עם ייסוד מושבת מפרץ מסצ'וסטס ב-1628 והגעתה של הקבוצה הגדולה הראשונה של מתיישבים פוריטנים ב-1630. במהלך עשר השנים הבאות, הייתה הגירה גדולה של פוריטנים לאזור, שהובילה להקמת מספר מושבות חדשות בניו אינגלנד. בשנות ה-80 של המאה ה-17, מספר המושבות של ניו אינגלנד התייצב על חמש; מושבת קונטיקט, מושבת רוד איילנד ומטעי פרובידנס, ופרובינציית ניו המפשייר כולן גבלו באזור המקיף את מפרץ מסצ'וסטס ופלימות'. אולם מפרץ מסצ'וסטס היה המאוכלס והמשמעותי ביותר מבחינה כלכלית, ואירח צי סוחרים גדול.

למושבות היו מאבקים עם כמה מהתושבים הילידים. שבט פקוווט הושמד למעשה במלחמת פקווט במהלך שנות ה-30 של המאה ה-17, ומלחמתו של המלך פיליפ בשנות ה-70 של המאה ה-17 חיסלה את משפחת נראגנסט בדרום ניו אינגלנד. מלחמת המלך פיליפ גם הייתה יקרה מאוד למתיישבים של ניו אינגלנד, ועצרה את ההתרחבות למספר שנים.

מסצ'וסטס ופלימות' היו שתיהן עצמאיות פוליטית מאנגליה בימיהן הראשונים, אך מצב זה השתנה לאחר החזרתו של צ'ארלס השני לכס המלכות האנגלי ב-1660. צ'ארלס חיפש פיקוח הדוק יותר על המושבות, והוא ניסה להנהיג ולאכוף שליטה כלכלית על פעילותן. חוקי הסחר הימי שהתקבלו בשנות ה-60 של המאה ה-17 לא אהבו באופן נרחב במסצ'וסטס, שם סוחרים מצאו את עצמם לעיתים קרובות לכודים ומתנגשים עם הכללים. צ'ארלס השני גם ראה בהנפקת המטבעות של מסצ'וסטס מעשה בגידה. עם זאת, ממשלות קולוניאליות רבות לא אכפו את המעשים עצמן, במיוחד מסצ'וסטס, והמתחים גדלו כאשר צ'ארלס ביטל את אמנת מסצ'וסטס הראשונה ב-1684.

בשנת 1686, יורשו של צ'ארלס השני, ג'יימס השני, הקים את דומיניון ניו אינגלנד אשר בסופו של דבר כונן יחידה פוליטית אחת מתוך השטחים הבריטיים ממפרץ דלאוור ועד מפרץ פנובסקוט. מושל הדומיניון סר אדמונד אנדרוס היה מאוד לא פופולרי במושבות, אבל הוא היה שנוא במיוחד במסצ'וסטס, שם הוא הכעיס כמעט את כולם על ידי אכיפה נוקשה של חוקי הסחר הימי, ביטול חוזי קרקע, הקניית בית מפגש פוריטני כאתר לקיום טקסים לכנסייה האנגליקנית, והגבלת פגישות העיר, בין השאר תלונות שונות. ג'יימס הודח במהפכה המהוללת של 1688, ואז קמו מנהיגים פוליטיים של מסצ'וסטס נגד אנדרוס, ועצרו אותו ושלטונות אנגליים אחרים באפריל 1689. זה הוביל לפירוק הדומיניון, שכן המושבות האחרות החזירו במהירות את צורות הממשל הישנות שלהן.

למושבה פלימות' מעולם לא הייתה אמנה מלכותית, כך שהממשל שלה תמיד היה על בסיס קצת מעורער. הממשלה הקולוניאלית של מסצ'וסטס הוקמה מחדש אך לא הייתה לה עוד אמנה תקפה, וכמה מתנגדי השלטון הפוריטני הישן סירבו לשלם מיסים ועסקו בצורות מחאה אחרות. סוכנים פרובינציאליים נסעו ללונדון, שם ייצג אינגריס מת'ר את מנהיגי המושבות הישנות, והוא עתר לוויליאם השלישי ומרי השנייה כדי לשחזר את האמנה הקולוניאלית הישנה. אולם המלך סירב כאשר נודע לו שהדבר עלול להביא לחזרה לשלטון הדתי. במקום זאת, הלורדים של הסחר שילבו את המושבות פלימות' ומפרץ מסצ'וסטס לפרובינציית מפרץ מסצ'וסטס. הם הוציאו צ'רטר למחוז ב-7 באוקטובר 1691, ומינו את סר ויליאם פיפס כמושל שלה.

האמנה החדשה הייתה שונה מזו הישנה בכמה מובנים חשובים. אחד השינויים העיקריים התקבל בגלל התנגדותו של מת'ר, ושינה את דרישות הזכאות להצבעה מכישורים דתיים לבעלות על קרקע. ההשפעה של השינוי הזה הייתה נושא לוויכוח בין היסטוריונים, אבל יש הסכמה משמעותית שהוא הגדיל מאוד את מספר הגברים הזכאים להצביע. הכללים החדשים חייבו מצביעים פוטנציאליים להחזיק בנכס או נדל"ן בשווי 40 ליש"ט שהניבו לפחות 2 ליש"ט לשנה בשכר דירה; בנג'מין לאברי מעריך שזה כלל כשלושה רבעים מאוכלוסיית הגברים הבוגרים באותה תקופה. האמנה גם הבטיחה חופש פולחן, אך רק לנוצרים שאינם קתולים.

השינוי הגדול השני היה שפקידים בכירים בממשלה מונו על ידי הכתר במקום להיבחר, כולל מושל, סגן מושל ושופטים. אולם האספה המחוקקת (או בית המשפט הכללי) המשיכה להיבחר והייתה אחראית לבחירת חברי מועצת המושל. למושל הייתה סמכות וטו על חוקים שהתקבלו על ידי בית המשפט הכללי, וכן על מינויים למועצה. כללים אלה היו שונים במובנים חשובים מהאמנות המלכותיות מהן נהנו שאר המושבות בניו אינגלנד. החשובים ביותר היו שלבית המשפט הכללי היו כעת סמכויות הניכוס, ושהמועצה נבחרה באופן מקומי ולא מונתה על ידי המושל או הכתר. אלה החלישו משמעותית את כוחו של המושל, שהפך מאוחר יותר בהיסטוריה המחוזית.

גם שטח הפרובינציה הורחב מאוד מעבר לזה שנטען במקור על ידי המושבות מסצ'וסטס ופלימות'. השטחים שלהם כללו בתחילה את היבשת מסצ'וסטס, מערב מיין וחלקים מניו המפשייר; שטח זה הורחב כך שיכלול את אקדיה או נובה סקוטיה (אז הקיף את נובה סקוטיה, ניו ברנזוויק ומזרח מיין), כמו גם את מה שהיה ידוע כנפת דיוקס במחוז פרובינציית ניו יורק, המורכב מננטקט, מרתה'ס ויניארד ואיי אליזבת.

בעקבות המרד נגד אנדרוס, הגנות קולוניאליות נסוגו מהגבולות, אשר אז פשטו שוב ושוב על ידי כוחות צרפתים וילידים מקנדה ומאקדיה. מלחמת המלכה אן פרצה ב-1702 ונמשכה עד 1713. מושל מסצ'וסטס ג'וזף דאדלי ארגן את ההגנות הקולוניאליות, והיו פחות פשיטות מבעבר. דאדלי גם ארגן משלחות ב-1704 וב-1707 נגד אקדיה, מקום מפלט לפריבטירים צרפתים, והוא ביקש תמיכה מלונדון למאמצים שאפתניים יותר נגד צרפת החדשה. ב-1709 גייסה מסצ'וסטס חיילים למשלחת נגד קנדה שהופסקה; כוחות הוקמו שוב בשנת 1710, כאשר בירת אקדיה פורט רויאל נכבשה לבסוף.

בגלל מלחמות אלו, הנפיקה המושבה מטבע נייר שערכו היה בירידה מתמדת, מה שהוביל למשברים פיננסיים. זה הוביל להצעות ליצור בנק שינפיק שטרות בגיבוי נדל"ן, אך המושל דאדלי ויורשו סמואל שוט התנגדו שניהם לרעיון. דאדלי, שוט ומאוחר יותר מושלים ניסו ללא תוצאות לשכנע את בית המשפט הכללי להעלות משכורות לפקידים שמונו על ידי הכתר. הסכסוך על השכר הגיע לשיא במהלך הממשל הקצר של ויליאם ברנט. הוא בלם את האספה המחוזית במשך שישה חודשים, והעביר אותה פעמיים, בניסיון לא מוצלח לכפות את הנושא.

בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-18, תושבי אבנאקי הילידים מצפון ניו אינגלנד חידשו את הפשיטות על קהילות גבול, בעידוד של תככים צרפתים אך גם מודאגים מהפלישה האנגלים לאדמותיהם. אלימות זו הופסקה בסופו של דבר על ידי המושל בפועל ויליאם דומר במלחמת דומר, ורבים מהאבנקים נסוגו מצפון ניו אינגלנד אל קנדה לאחר הסכסוך.

בשנות ה-30 של המאה ה-18, המושל ג'ונתן בלכר חלק על כוחו של בית המחוקקים להנחות הקצבות, תוך הטלת וטו על הצעות חוק שלא נתנו לו את החופש לחלק כספים כראות עיניו, ומשמעות הדבר היא שאוצר המחוז היה ריק לרוב. עם זאת, בלכר הורשה על ידי מועצת המסחר לקבל מענקים שנתיים מהבית המחוקקים במקום שכר קבוע. משבר המטבע התלקח שוב במהלך ממשלו, והביא לתחייה של הצעת בנק הקרקעות שבלכר התנגד לה. מתנגדיו בלונדון הצליחו להרחיקו והבנק הוקם, אך קיומו היה קצר מועד, שכן חוק של הפרלמנט פיזר אותו בכוח. זה הפך מספר מתיישבים חשובים נגד הכתר והפרלמנט, כולל אביו של המנהיג הפוליטי של מלחמת העצמאות האמריקאית סמואל אדמס.

20 השנים הבאות היו תקופת מלחמה. מלחמת המלך ג'ורג' פרצה ב-1744, והמושל ויליאם שירלי גייס חיילים מרחבי ניו אינגלנד להתקפה על המצודה הצרפתית בלואיסבורג שהצליחה ב-1745. עם זאת, לואיסבורג הוחזרה לצרפת בתום המלחמה ב-1748, לצערם של תושבי ניו אינגלנד. המושל שירלי היה פופולרי יחסית, בין השאר משום שהצליח להימנע או לעדכן את הסוגיות השנויות יותר במחלוקת שהעלו קודמיו. מלחמת הצרפתים והאינדיאנים פרצה ב-1754, ושירלי קיבל את הפיקוד הצבאי העליון בעקבות מותו של הגנרל אדוארד בראדוק ב-1755. עם זאת, הוא לא היה מסוגל לנהל את הלוגיסטיקה בקנה מידה גדול שהמלחמה דרשה, והוחלף ב-1757. יורשו תומאס פאונל פיקח על שארית המלחמה, שהסתיימה ב-1760.

שנות ה-1760 ותחילת ה-1770 היו בסימן גל גובר של תסכול קולוניאלי מהמדיניות של לונדון ועם המושלים שנשלחו ליישם ולאכוף אותה. גם פרנסיס ברנרד וגם תומאס האצ'ינסון, שני המושלים האחרונים לא משורות הצבא, לא אהבו מאוד בגלל נושאים גדולים וקטנים, בעיקר ניסיונות הפרלמנט להטיל מיסים על המושבות ללא ייצוג. האצ'ינסון היה יליד מסצ'וסטס, ששימש שנים רבות כסגן מושל, אך הוא אישר לרבע את כוחות הצבא הבריטי בבוסטון, מה שבסופו של דבר גרם לטבח בוסטון ב-5 במרץ 1770. בשלב זה, סמואל אדמס, פול רוויר, ג'ון הנקוק ואחרים התנגדו באופן פעיל למדיניות הכתר.

הפרלמנט העביר את חוקי טאונסנד ב-1767 וב-1768, שהאמריקאים כינו אותם "חוקי הכפייה", ובית המשפט הכללי של מסצ'וסטס אישר מכתב חוזר המגנה אותם כלא חוקתיים. המושל המלכותי פרנסיס ברנרד דרש מבית המשפט הכללי לבטל את המכתב אך הם סירבו, אז הוא פיזר אותו, מה שהוביל לאלימות נרחבת ולהתפרעויות ברחבי בוסטון. קצינים מלכותיים נמלטו לטירת ויליאם והכתר אישר לשלוח חיילים נוספים למסצ'וסטס. בני החירות הצהירו כי הם מוכנים להתמודד עם התנגדות מזוינת לרשויות המלכותיות, בעוד שגורמים שמרניים יותר בחברה רצו בפתרון מדיני בדרכי שלום.

אזרחי בוסטון החליטו בישיבת עיר לכנס את הערים של מסצ'וסטס לכינוס, והנציגים נפגשו באולם פניאל במשך שישה ימים בספטמבר, כשתומאס קושינג כיהן כיו"ר. מנהיגים פטריוטים רבים קראו להתנגדות מזוינת בשלב זה, אך הפלגים המתונים יותר של האמנה ניצחו והפעולה הצבאית הודחה.

בני החירות ארגנו פגישה בבית המפגש הדרום הישן בבוסטון בשנת 1773 בניגוד לחוק התה; אלפי אנשים השתתפו, וסמואל אדמס ארגן הפגנה בנמל בוסטון. מתיישבים הסתערו על ספינות בנמל והשליכו את מטען התה למים, והמחאה נודעה בשם מסיבת התה של בוסטון. גנרל תומאס גייג' החליף את האצ'ינסון כמושל מלכותי במאי 1774. הוא התקבל היטב בהתחלה, אבל המוניטין שלו הלך והחמיר במהירות אצל הפטריוטים כשהחל ליישם את חוקי הכפייה, שכללו את חוק ממשלת מסצ'וסטס, פיזר את בית המחוקקים וסגר את נמל בוסטון עד שישולמו פיצויים עבור התה שנשפך. סגירת הנמל גרמה נזק רב לכלכלת מסצ'וסטס והובילה לגל של סיוע אוהד ממושבות אחרות.^[2]

חוקי הכפייה רק הגבירו את המשבר בניו אינגלנד, מכיוון שהמתיישבים של בוסטון התעקשו שזכויותיהם החוקתיות מושמדות. למושבות ניו אינגלנד הייתה שליטה דמוקרטית בממשלות משלהן, עוד מייסודה של מושבת פלימות' ב-1620. בית המשפט הכללי היה חסר סמכות ביצועית וסמכות על המיליציה, אך עדיין החזיק בכוח משמעותי. למתיישבים הייתה שליטה על האוצר וההוצאות ויכלו להעביר חוקים. כל דבר שהעביר האספה היה נתון לווטו של המושל המלכותי, אבל בית המשפט הכללי החזיק בשליטה על ההוצאות ויכול היה לעכב את שכרם של הפקידים המלכותיים כמנוף. זה הביא לכך שהמושל המלכותי היה קצת יותר מדמות בובה.

הממשלה המלכותית של פרובינציית מפרץ מסצ'וסטס התקיימה עד תחילת אוקטובר 1774, כאשר חברי בית המשפט הכללי נפגשו בניגוד לחוק ממשלת מסצ'וסטס והקימו את הקונגרס המחוזי של מסצ'וסטס, שהפך לממשלה בפועל. המושל גייג' המשיך בסמכות צבאית בעיקרה בבוסטון, אך הקונגרס המחוזי שלט בשאר מסצ'וסטס.

המלחמה פרצה לבסוף באפריל 1775 בלקסינגטון וקונקורד, שהחלה את מלחמת העצמאות האמריקנית ואת המצור על בוסטון. הבריטים פינו את בוסטון ב-17 במרץ 1776, תוך סיום המצור ומסרו את העיר לשליטת הפטריוטים.

ב-1 במאי 1776 קיבלה העצרת הכללית החלטה המכריזה על עצמאות בשם "הממשלה והאנשים של מפרץ מסצ'וסטס בניו אינגלנד". לאחר מכן הוכרזה הכרזת העצמאות של ארצות הברית ב-4 ביולי 1776, והכריזה על עצמאותן של כל שלוש עשרה המושבות.

העברת חוק ממשלת מסצ'וסטס הביאה לפירוקו של בית המשפט הכללי, כך שהמתיישבים קיימו כינוסים ברחבי מסצ'וסטס. כינוסים אלה אורגנו לפי מחוז והיו להם צירים מכל עיר. כל כינוס ניסח החלטות שהיו אמורות להישלח למושל המלכותי בבוסטון; אלה היו שונים ממחוז למחוז, אך היו להם הרבה נושאים ותחושות דומות. הנציגים התעקשו להחזיר את ממשלתם החוקתית, שהייתה קיימת מאז הסכם מייפלאואר של 1620 והוחזרה באמנה של חברת מפרץ מסצ'וסטס ובאמנת מסצ'וסטס. הם הצהירו על נאמנותם למלך ג'ורג' השלישי, אך הם הצהירו כי הם ייפטרו מהנאמנות הזו אם הוא לא ישיב את זכויותיהם וזכויות היתר החוקתיות. הם הצהירו כי יתנגדו בכוח אם הזכויות הללו לא יוחזרו, וזה כלל את החרם המוחלט על סחורות בריטיות, שיבוש בתי המשפט המקומיים וחטיפת פקידי המלוכה.

צירים מכל מחוזות מסצ'וסטס נפגשו בסיילם באוקטובר 1774 כדי לחדש את האספה המפורקת שלהם. הקונגרס החדש הזה היה אמור להיות חידוש ממשלתם החוקתית והתכחשות לממשלת המלוכה בבוסטון. הקונגרס בחר בג'ון הנקוק כנשיא הראשון שלו (שנקרא אז יו"ר) ובבנג'מין לינקולן כפקיד, והם מינו שופטים, גובי מיסים, שוטרים ופקידים אחרים. הם גם השתלטו על המיליציה והורו לכל הערים במסצ'וסטס לאמן חיילים ולבחור קצינים חדשים. ועדה קבועה מבצעת וועדת בטיחות הוקמו למשול גם כאשר הקונגרס לא היה בישיבה.

הקונגרס המחוזי עבר גיבושים שונים בשש שנות קיומו, עם שינוי מבני סמכות וסוגי ממשל. הוועדה המתמדת המבצעת הוחלפה בקונגרס השני בוועדת בטיחות מחודשת אשר פעלה כסמכות ממשלתית דה פקטו, האחראית על המיליציה והממשל בין הפגישות. הקונגרס השלישי הביא לחזרה לעליונות המחוקקת ולירידה בכוחה של הרשות המבצעת. ג'וזף וורן נבחר לנשיא השני של הקונגרס וג'יימס וורן לשלישי.

הקריאות לכינוס חוקתי החלו כשהקונגרס הפרובינציאלי הוכרז ב-1774. עם לחצי המלחמה וחוסר הוודאות הפוליטית נדחו מאמצים אלה. נפת ברקשייר בחלק המערבי הרחוק של מפרץ מסצ'וסטס הייתה קולנית במיוחד ברצונה לכונן חוקה חדשה. בשליחות לקונגרס הפרובינציאלי דחו הנציגים של פיטספילד לא רק את הרשויות הקולוניאליות המלכותיות, אלא גם את הלגיטימיות של האמנות הקודמות שבאמצעותן טען הקונגרס הפרובינציאלי ללגיטימציה שלה. המכתב קבע כי הלגיטימציה הפוליטית היחידה שמדינה או חוקה יכולה למצוא תהיה עם תושבי הפרובינציה. עם הכרזת מפרץ מסצ'וסטס על עצמאות מממלכת בריטניה הגדולה במאי 1776 גברה הדחיפה לחוקה שקודמה לאחרונה.

בספטמבר 1776 עתר בית המשפט הכללי לעיירות מפרץ מסצ'וסטס להצביע על האם יש לכנס ועידה או לא. בשנת 1777 הוסכם שתקום ועידה לניסוח חוקה חדשה. בית המשפט הכללי, שהורכב ממועצת המושל ובית הנבחרים, החליט להקים ועדה שתפקידה לכתוב חוקה. בחורף 1778 החליט בית המשפט הכללי שהטיוטה שנוסחה מהוועדה החוקתית תובא בפני ציבור הבוחרים של מפרץ מסצ'וסטס והיא תצטרך להתקבל על ידי 2/3 מהבוחרים.

הטיוטה הראשונה של האמנה נדחתה. לפי טיוטה ראשונה זו המדינה תהיה מורכבת מבית מחוקקים שנקרא בית המשפט הכללי שיהיו בו שני בתים, בית הנבחרים וסנאט שנבחר בעקיפין שישמש גם כמועצת המושל. למושל לא תהיה סמכות וטו והוא יצטרך לקבל כל פעולה שתאשר על ידי הסנאט. עם זאת, היו כמה אלמנטים פרוגרסיביים בחוקה, הסנאט יחולק על סמך אוכלוסייה ולבית לא תהיה עוד דרישת רכוש. כמו כן, נקודת המחלוקת הייתה שלא הייתה מגילת זכויות. כשההצבעה הונחה בפני הציבור היא נדחתה בהפרש של 83% לעומת 17%.

בשנת 1779 הועלתה שאלה נוספת לציבור הבוחרים. הפעם נשאלו האנשים אם הם מעדיפים כינוס אחר, המחולק לפי אוכלוסייה, כדי להיפגש ולגבש טיוטה חדשה של החוקה. השאלה עברה בהפרש של 72% לעומת 28%. ועידה הבאה זו התכנסה מ-1 בספטמבר 1779 עד 16 ביוני 1780. באותה תקופה המלחמה לא הייתה מוצלחת עבור כוחות הפטריוטים. משלחת פנובסקוט הסתיימה בכישלון, וממלכת צרפת עדיין לא שלחה את קבוצת התמיכה הצבאית הגדולה שלה. גם בתוך חוסר הוודאות הפוליטית הוכנסה הוועידה עם 312 חברים.

ג'ון אדמס כתב את טיוטת החוקה החדשה והוועידה קיבלה אותה בתיקונים מינימליים. לאחר מכן הובאה הטיוטה לישיבות העיר השונות של הפרובינציה. אסיפות העיירה היו אמורות להחליט על החוקה בחלקים, ולא כולה, ולהוסיף כל שינוי שלדעתם נחוץ. גרסת אדמס התקבלה אז על ידי הוועידה ב-15 ביוני 1780. בבחירות שנערכו באוקטובר 1780, ג'ון הנקוק נבחר למושל מסצ'וסטס הראשון יחד עם נציגים לבית המשפט הכללי הראשון של הקהילייה.

הפוליטיקה של הפרובינציה נשלטה על ידי שלושה פלגים מרכזיים, לפי תומאס האצ'ינסון, שכתב את ההיסטוריה הגדולה הראשונה של מסצ'וסטס הקולוניאלית. זאת בהבחנה לרוב המושבות האחרות, שבהן היו שני פלגים. אנשי ההתרחבות האמינו מאוד בצמיחת המושבה ובהגנה נמרצת מפני פלישות צרפתיות ואינדיאניות; הם הודגמו במסצ'וסטס על ידי אנשים כמו תומאס הנקוק, דודו של ג'ון הנקוק, וג'יימס אוטיס האב. פלג זה הפך לכוח חיוני בתנועות הפטריוטים שקדמו למהפכה. אנשי האי-התרחבות היו זהירים יותר, והעדיפו להסתמך על מערכת יחסים חזקה עם מדינת האם; הם הודגמו על ידי האצ'ינסון ומשפחת אוליבר מבוסטון. פלג זה הפך ללויאליסטים בעידן המהפכני.

הכוח השלישי בפוליטיקה של מסצ'וסטס היה סיעה פופוליסטית שהתאפשרה בזכות המבנה של בית המחוקקים הפרובינציאלי, שבו הקהילות הכפריות והמעמדות הנמוכים החזיקו במספר רב יותר של קולות מאשר במחוזות אחרים. מנהיגיה המוקדמים כללו את קוקס (אלישה האב ואלישה ג'וניור) ממיין, בעוד שמנהיגים מאוחרים יותר כללו את איש הלהט המהפכני סמואל אדמס. הדת לא מילאה תפקיד מרכזי בחלוקות אלה, אם כי אנשי האי-התרחבות נטו להיות אנגליקנים בעוד שאנשי ההתרחבות היו בעיקר קונגרשואלים. פופוליסטים החזיקו בדרך כלל בדעות פוריטניות שמרניות או בדעות התחייה של ההתעוררות הגדולה הראשונה. לאורך ההיסטוריה המחוזית, פלגים אלו כרתו ושברו בריתות בהתאם לתנאים והנסיבות שהכתיבו.

לסיעה הפופוליסטית היו חששות שגרמו לה לפעמים לתמוך באחת מהמפלגות האחרות. אופים הכפרי גרם לכך שהם התייצבו לצד אנשי ההתרחבות כשהיו בעיות על הגבול. הם גם נטו לצידם של אנשי ההתרחבות בבעיות החוזרות ונשנות עם הכסף המקומי, שהאינפלציה שלו נטתה להעדיף את יכולתם להחזיר חובות במטבע מופחת. קשרים אלה התחזקו בשנות ה-60 של המאה ה-18, ככל שהסכסוך הלך וגבר עם הפרלמנט.

אנשי האי-התרחבות היו מורכבים בעיקר ממעמד סוחרים עשיר בבוסטון. היו להם בעלי ברית בקהילות החקלאים העשירות בחלקים המזרחיים המפותחים יותר של הפרובינציה, ובנמלים הגדולים של הפרובינציה. בריתות אלו התחרו לעיתים קרובות במפלגה הפופוליסטית בשלטון בבית המחוקקים של הפרובינציה. הם העדיפו רגולציה חזקה יותר ממדינת האם והתנגדו להנפקה אינפלציונית של מטבע קולוניאלי.

אנשי ההתרחבות הגיעו בעיקר משתי קבוצות שונות. הראשון היה חלק ממעמד הסוחרים המזרחיים, המיוצגים על ידי הנקוקים והאוטיסים, שאחזו בדעות על צמיחת המושבה והחזיקו בדעות דתיות ליברליות יחסית. אליהם הצטרפו בעלי אדמות עשירים בעמק נהר קונטיקט, שצורכי ההגנה והצמיחה שלהם היו קשורים ישירות לפיתוח נכסים. שתי הקבוצות הללו הסכימו על הגנה וחזון התפשטותי, למרות שחלקו על נושא המטבע; המערביים התייצבו לצד אנשי האי-התרחבות ברצונם למטבע מבוסס תקנים.

הפרובינציה הרחיבה באופן משמעותי את הטווח הגאוגרפי שלה, בעיקר במאה ה-18. היו 83 עיירות ב-1695; זה גדל ל-186 עד 1765. רוב העיירות ב-1695 היו בטווח של יום נסיעה מבוסטון, אבל זה השתנה כאשר קמו עיירות במחוז ווסטר וברקשייר על אדמה שהייתה בשליטה אינדיאנית לפני מלחמת המלך פיליפ.

אופייה של הפוליטיקה המקומית השתנה ככל שהפרובינציה שגשגה וגדלה. אחדות הקהילה בתקופה הקולוניאלית המוקדמת פינתה את מקומה לחלוקה של ערים גדולות יותר. דדהאם, למשל, חולקה לשש ערים, וניובוריפורט הופרד מניוברי ב-1764.

גם מפגשי העיר הפכו חשובים יותר בחיים הפוליטיים המקומיים. ככל שהעיירות גדלו, תושבי העיר הפכו אסרטיביים יותר בניהול ענייניהם. נבחרי העיר החזיקו בעבר בכוח משמעותי, אך הם איבדו חלק מהשפעתם על ישיבות העיר ועל מינוי עובדי העירייה בשכר, כגון נישומים, שוטרים וגזברים.

במהלך קיומה השתנו גבולות הפרובינציה במובנים עיקריים ומינוריים. הייתה בפרובינציה אדמה דקה מאוד ושטח סלעי. נובה סקוטיה, אז כולל ניו ברנזוויק, נכבשה על ידי כוחות אנגלים בזמן הוצאת האמנה, אך הופרדה ב-1697 כאשר השטח, שנקרא בפי הצרפתים אקדיה, הוחזר רשמית לצרפת על ידי הסכם רייסווייק מ-1697. נובה סקוטיה הפכה למחוז נפרד בשנת 1710, בעקבות הכיבוש הבריטי של אקדיה במלחמת המלכה אן. מיין לא הופרדה עד לאחר עצמאותה של ארצות הברית, כאשר היא הגיעה למדינה ב-1820.

גבולות הפרובינציה עם הפרובינציות השכנות עברו התאמה מסוימת. המושבות הקודמות העיקריות שלה, מפרץ מסצ'וסטס ופלימות', הקימו גבולות עם ניו המפשייר, רוד איילנד וקונטיקט, אך אלה עברו שינויים במהלך התקופה הפרובינציאלית. הגבול עם ניו המפשייר היה שנוי במחלוקת מסוימת, שכן הגדרת הגבול המקורית בצ'רטרים קולוניאליים (שלושה מיילים צפונית לנהר מרימאק) נעשתה בהנחה שהנהר זורם בעיקר מערבה. סוגיה זו נפתרה על ידי המלך ג'ורג' השני בשנת 1741, כאשר קבע כי הגבול בין שתי הפרובינציות עוקב אחר מה שהוא כיום הגבול בין שתי המדינות.

סקרים בשנות ה-1690 העלו כי קו הגבול המקורי עם קונטיקט ורוד איילנד נסקר בצורה שגויה. בתחילת המאה ה-18 סקרים משותפים קבעו שהקו נמצא דרומית למקום בו הוא צריך להיות. בשנת 1713 מסצ'וסטס הפרישה חלקת אדמה (שנקראת "הקרקעות המקבילות") כדי לפצות את קונטיקט על טעות זו. אדמות אלה נמכרו במכירה פומבית, וההכנסות שימשו את קונטיקט למימון מכללת ייל. גם הגבול עם רוד איילנד התגלה כחייב התאמה, ובשנת 1746 נמסרו לרוד איילנד שטחים בחוף המזרחי של מפרץ נראגנסט (היום ברינגטון, בריסטול, טיברטון וליטל קומפטון). הגבולות בין מסצ'וסטס לשכנותיה הדרומיות לא נקבעו לצורתם המודרנית עד המאה ה-19, מה שהצריך צעדים משפטיים משמעותיים במקרה של הגבולות עם רוד איילנד. הגבול המערבי עם ניו יורק סוכם ב-1773, אך לא נסקר עד 1788.

פרובינציית מפרץ מסצ'וסטס גם הגישה תביעה למה שהוא כיום מערב ניו יורק כחלק מהמענק מים לים של הפרובינציה. הסכם הרטפורד משנות ה-80 של המאה ה-18 כלל את ויתורה של מסצ'וסטס על התביעה הזו בתמורה לזכות למכור אותה למפתחים.

מדיה וקבצים בנושא פרובינציית מפרץ מסצ'וסטס בוויקישיתוף