[go: up one dir, main page]

לדלג לתוכן

ממותה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קריאת טבלת מיוןממותה
ממותה קולומביאנית משוחזרת
למעלה, ממותה קולומביאנית משוחזרת
למטה, השוואת גדלים של כמה מיני ממותות ואדם
תקופה
פליוקן-אמצע הולוקן, כ-5,000,000–4,000 שנה לפני זמננו
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: יונקים
סדרה: בעלי חדק
משפחה: פיליים
סוג: ממותה
שם מדעי
Mammuthus
Brookes, 1828
תחום תפוצה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
השוואה בין ממותה (משמאל) ומסטודון (מימין)
ציור מערות של ממותה.
העץ האבולוציוני של הסוגים "ממותה" (הענף הימני, הכחול, בו כל השמות מתחילים ב M.), "הפיל האסייתי" (הענף האמצעי, האדום, בו כל השמות מתחילים ב E.) ו"הפיל האפריקני" (הענף השמאלי, הירוק, בו כל השמות מתחילים בL.) שלושת המינים היחידים ששרדו מסומנים בעזרת חץ מעל שמם. ציר הגובה מסמן את זמן המחיה של המינים במיליוני שנים לפני היום.

ממוּתַה (שם מדעי: Mammuthus) היא סוג נכחד של יונקים בו היו לפחות תשעה מינים, מסדרת הפילאים. מיני הסוג דומים לפיל אך חלקם היו גדולים ושעירים ממנו. המינים האחרונים מהסוג נכחדו ברובם בסוף עידן הקרח האחרון לפני כ-11,000 שנים. אוכלוסייה שרידית של ממותות צמריות התקיימה באי וראנגל בסיביר עד לפני כ-4,000 שנה בלבד[1].

המילה mammoth הופיעה בשפה האנגלית רק בשנת 1706, אך היא מופיעה במקורות רוסיים כבר בשנת 1578, בצורת mamant, במובן של עצם שהיה שייך ליצור הנקרא היום ממותה. המקור הרוסי התייחס לנושא בעקבות גילוי עצמות ממותות בסיביר.[2]

ההיסטוריה האבולוציונית של הממותות פרושה על פני 25 מיליון שנה. לפיליים ולממותות היה אב קדמון משותף שחי לפני 23 מיליון שנה. בניגוד לסברה העממית, המסטודון היה רק קרוב משפחה רחוק של הממותות, וחלק מענף נפרד בסדרת הפילאים[3][4].

מקור אבות הממותות הוא כנראה באפריקה, במיוקן המאוחר, ויצורים אלה היו מותאמים לאקלים טרופי. הם נדדו, בחיפוש אחר מקומות חיות נוספים. בסין, במיוקן המאוחר, התחיל תהליך אבולוציוני אשר המשכו התרחש בצפון מזרח סיביר, לפני מיליון שנים אחד. התוצאה של תהליך זה הייתה המעבר מממותת הערבה לממותה הצמרית, כפי שהיא מוכרת מהמאובנים. היא הייתה מותאמת לחיים באזורים קרים, נטולי עצים. בפלייסטוקן המאוחר הממותות היו נפוצות כבר באזורים ממוזגים ובאזורים ארקטיים[5].הן עמדו בתנאי מחיה אלה תודות להתאמות מיוחדות. אחת מהן היא שדמם לא קפא בטמפרטורות נמוכות[6].

המינים של סוג זה חיו באזורים נרחבים בעולם- מאובנים שלהם מתקופת הפלייסטוקן נמצאו בכל היבשות חוץ מאוסטרליה ודרום אמריקה. מאובנים מתקופת ההולוקן המוקדם נמצאו בצפון אמריקה.[7]

רוב הממותות הגיעו לגודל של פיל בן ימינו. רק הממותה הצפון- אמריקאית M. imperator הגיעה לגובה 4 מטרים ומשקלה עלה על 7 טונות. לממותות היו שנהבים ארוכים, מעוגלים וכפופים כלפי מעלה. הנחקר ביותר מבין מיני הממותות הוא המין ממותה צמרית. שרידים מאובנים שלה נמצאו בסיביר והשתמרו היטב בקרקע קפואת עד של אזור זה. השנהב של ממותות אלו היה כה נפוץ בסיביר עד שיוצא, החל מימי הביניים, לסין ואירופה.[7]

עורן העבה של הממותות היה מכוסה שערות ארוכות בצבע חום-כהה, שאורכו הגיע לכדי 50 ס"מ. מתחת לכסות זו, הייתה לממותות גם כסוּת צמרית קצרה וצהבהבה. מתחת לעור הייתה להן שכבת שומן מבודד, שעוביו הגיע ל-8 ס"מ. היו להן גם אוזניים קטנות, אשר הקטינו את איבוד החום.

הממותות חיו יחד בעדרים, וניזונו מצמחים - עשבים ועלים. בשל גודלן, היו להן אויבים מועטים בטבע. למרות זאת, נראה שפרטים חלשים (חולים או צעירים) נטרפו בידי שנחרבים, פנתרים קדמונים וזאבי הבלהות.

הכחדת הממותות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצת מחקר של אוניברסיטת קופנהגן חקרה את תזונתן של ממותות שחיו בתקופה שהחלה לפני 50000 שנה ונמשכה עד לפני פחות מ-10000 שנה . התברר שמזונן התבסס על אחו ארקטי לא קפוא, שבו שלטו צמחים פורחים בעלי עלווה רכה, עשירים בחלבונים. צמחייה זו שרדה עד לפני כ-10000 שנה. אז חלה התחממות של האזור הארקטי והצמחייה השלטת החדשה הייתה מורכבת מדגניים וצמחים מעוצים. נראה שערכם התזונתי של צמחים אלה נמוך יותר ולא הספיק להזנת החיות הגדולות[8].ייתכן שזו הייתה אחת הסיבות להיעלמותן של חיות אלו[9]. גם הציד בידי אדם תרם לכך. סיבה אפשרית נוספת היא מוטציות מזיקות, שנתגלו ב-DNA של שרידי ממותות שנמצאו באי הקטן. הפרטים שם נאלצו להזדווג עם קרובי משפחה, דבר שכנראה הגביר את התחלואה במחלות גנטיות. ייתכן שגם היא תרמה להכחדתם[10].במחקר שפורסם ב 2024, נטען שהקירבה הגנטית לא הייתה ככל הנראה הסיבה להכחדה של שרידי הממותות.[5]

תוכניות עתידיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעיתים נמצאות בסיביר ממותות שנכלאו בטיט שקפא ושימר אותן היטב, בזכות הקור העז השורר דרך קבע במקום. השימור היה טוב עד כדי כך שבשרן נמצא עדיין ראוי למאכל כלבי המזחלות בעת מציאתן[7]. מחומר כזה אף שוחזר רצף הדנ"א של הממותה[11][12]. בספטמבר 2021 הודיעה חברת קולוסאל (Colossal), שמשתפת פעולה עם גנטיקאי מאוניברסיטת הרווארד, כי בעזרת טכנולוגיית CRISPR חדשה, היא פועלת לכך שגור חדש של ממותה צמרית ייוולד בעוד ארבע עד שש שנים[13][14].

מיני הממותה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ממותה בוויקישיתוף
תמונה תלת־ממדית של שלד של ממותה. אפשר להקיש על התמונה ולסובב עם מקש שמאלי בעכבר לכל הכיוונים, כדי לראות את המבנה המדויק

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Stuart, A. J., Sulerzhitsky, L. D., Orlova, L. A., Kuzmin, Y. V., & Lister, A. M. (2002). The latest woolly mammoths (Mammuthus primigenius Blumenbach) in Europe and Asia: a review of the current evidence. Quaternary Science Reviews, 21(14), 1559-1569.
  2. ^ צוות האתר, mammoth, Oxford English Dictionary
  3. ^ Mammoth evolution as a model for species origins, natural history museum
  4. ^ Phylogeographic analysis of the mid-Holocene Mammoth from Qagnax Cave, Alaska
  5. ^ 1 2 Adrian Lister, Mammoth evolution as a model for species origins, מוזיאון המדע, לונדון
  6. ^ צוות האתר, מה הייתה הממותה?, באתר אנציקלופדיה אאורקה
  7. ^ 1 2 3 צוות האתר, mammoth, בריטניקה, ‏מרץ 2023 (באנגלית)
  8. ^ צוות האתר, Study shows flowers powered the woolly mammoth, אוניברסיטת אלברטה, ‏פברואר 2014
  9. ^ צוות האתר, When flowers died out in Arctic, so did mammoths: genetic analysis finds vegetation change around same time as megafauna extinction., The Free Library, ‏מרץ 2014
  10. ^ יואב מה-טוב, האם תעלומת ההיכחדות הסופית של הממותות עומדת בפני פיצוח?, באתר הארץ, 6 ביולי 2023
  11. ^ ו-AP, האם הממותות יחזרו?, באתר ynet, 20 בנובמבר 2008
  12. ^ Adv Exp Med Biol. 2014;753:489-502. Cloning the mammoth: a complicated task or just a dream? Loi P, Saragusty J, Ptak G.
  13. ^ AFP, חברה הכריזה: נחזיר את הממותה הצמרית לחיים בתוך שש שנים, באתר ynet, 14 בספטמבר 2021
  14. ^ יונת אשחר, החיות שיוחזרו מהכפור, באתר מכון דוידסון, ‏ינואר 2019