לוחמת צוללות בלתי מוגבלת

לוחמת צוללות בלתי מוגבלת היא סוג של לוחמה ימית שבה צוללות מטביעות ספינות סוחר כמו ספינות משא ומכליות ללא התראה. לשימוש בלוחמת צוללות בלתי מוגבלת היו השפעות משמעותיות על היחסים הבינלאומיים בכל הנוגע הן למלחמת העולם הראשונה והן למלחמת העולם השנייה. ההיסטוריה שלה נשלטה על ידי קבלת החלטות בגרמניה.

היו ניסיונות להגביל את השימוש בלוחמה ימית בלתי מוגבלת, כאשר חלקם מתוארכים לפני תחילת המאה ה-20 כהרחבה של כללים עבור פושטות שטח. בעוד שבתחילה צוללות פעלו בהצלחה על ידי תקיפה על פני השטח באמצעות תותחי סיפון, תקיפת ללא אזהרה בעודה שקועה מפחיתה את ההזדמנות של המטרה להימלט או להגן על עצמה אם חמושה.

החוק הימי המקובל (באופן ספציפי, מה שנקרא חוקי סיירות) קבע שבעוד שניתן לתקוף ספינות מלחמה בחופשיות, ניתן להפריע לספינות אזרחיות ונייטרליות רק אם הן נושאות סחורה (הוכרזה בעבר ברשימת סחורות), וחיי הצוות צריכים להיות מוגנים.^[1] ההגבלות הפורמליות על לוחמה בים מתוארכות לאמנת האג משנת 1899.^[2]

עם זאת, הצי הקיסרי הגרמני ספג ביקורת רבה פנימית על ידי פקידים בכירים על חוסר הפעילות היחסית שלהם בתחילת מלחמת העולם הראשונה. כדי להגביר את תפקידו של הצי, ומצפים מהצלחות מוקדמות של לוחמת ספינות, אדמירל טירפיץ ואדמירל פון פוהל הציעו תוכנית לפיה צוללות, שתינתן להן יד חופשית לתקוף את הספנות, עשויות לאלץ את בריטניה ל"מצב רוח פייסני" בעוד שישה שבועות. האדמירלים פנו אל דעת הקהל באמצעות ראיונות לעיתונות, והציגו את הצוללות כ"נשק פלאי", למרות המספר הקטן ביותר של צוללות זמינות. האמינו ש"אפקט הלם" יגרום להפסקת הספנות, וכי נייטרליים יראו את המערכה כתגמול סביר על המצור הימי הבריטי. הקנצלר בתמן-הולווג קיבל את האסטרטגיה הזו ב-1 בפברואר 1915, והוראה פורסמה למחרת, עם הודעה פומבית ב-4 בפברואר.

המערכה הראשונה הזו לא הייתה בלתי מוגבלת לחלוטין כיוון שהיא כוונה לכלי שיט של בעלות הברית, כאשר הספנות הנייטרלית באופן רשמי לא אמורה להיות מטרה. גם מפקדי צוללות רבים בחרו בכל מקרה לדבוק בכללי הסיירות. עם זאת, האדמירליות הגרמנית עודדה את הצוללות לתקוף ללא אזהרה ולצמצם את המאמצים בזיהוי מטרות, שכן הטבעה "בשוגג" של כלי שיט נייטרליים נתפסה כבעלת אפקט הרתעה שימושי. בסופו של דבר, למערכה הגרמנית לא הייתה השפעה משמעותית על תנועת הסחורות של בריטניה, אך היא גבתה מחיר אזרחי כבד, כולל לנייטרלים. בתקופה הדרמטית ביותר הם הטביעו את לוסיטניה במאי 1915 תוך דקות ספורות, והרגו יותר ממאה נוסעים אמריקאים.^[3] לנוכח הכעס של ארצות הברית, קנצלר גרמניה, בתמן-הולווג, השיגה הנחיה סודית להחריג ספינות נוסעים ממטרות ולנקוט צעדים מאומצים כדי להימנע מפגיעה בכלי שיט נייטרליים, צעד שנעשה להשעיה פורמלית וציבורית של לוחמה בלתי מוגבלת לאחר הטבעת אראביק באוגוסט 1915. צוללות פעלו תחת הכללים לשנת 1916 - ואכן אפילו במהלך 1915 רוב ההתקפות בוצעו על פני השטח.

אדמירל הנינג פון הולצנדורף, ראש מטה האדמירליות הקיסרית, קרא בתחילת 1917 לחדש התקפות בלתי מוגבלות, בקנה מידה גדול יותר משנת 1915 ובכך בתקווה להרעיב בהצלחה את הבריטים לכניעה. הפיקוד העליון הגרמני הבין שחידוש לוחמת הצוללות הבלתי מוגבלת פירושה מלחמה עם ארצות הברית, אך חישב שהגיוס האמריקאי יהיה איטי מכדי לעצור ניצחון גרמני בחזית המערבית.^[4] ההחלטה שקיבלה גרמניה הפכה לאחד מ"מנגנוני ההדק" שגרמו לארצות הברית, שהייתה בעבר נייטרלית, להצטרף למלחמה לטובת הבריטים. למרות שהצליחו בתחילה, הצוללות שוב לא יעמדו בתקוותיה של האדמירליות הגרמנית.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, הייתה דחיפה חזקה למסד כללים בינלאומיים האוסרים התקפות צוללות על ספינות סוחר.^[2] בשנת 1922 חתמו ארצות הברית, בריטניה, יפן, צרפת ואיטליה על אמנת וושינגטון לגבי גז רעיל וצוללות, כדי להגביל את השימוש בצוללות כדי להפוך אותן לחסרות תועלת כפושטות סחר.^[5] צרפת לא אישרה, ולכן האמנה לא נכנסה לתוקף.

בשנת 1936 חתמו מדינות על פרוטוקול לונדון לגבי לוחמת צוללות. כדי להיחשב מקובלות, התקפות ימיות היו צריכות לפעול בהתאם לכללי השלל, אשר קראו לספינות מלחמה לחפש באוניות סוחר ולהציב צוותים ב"מקום מוגן" לפני הטבעתם.

ההגבלות בין המלחמות על לוחמת צוללות בלתי מוגבלת תוארו כבלתי מוגדרים מדי, ובכך הובילו לחילוקי דעות לגבי אופן פרשנות הכללים וההסכמים.^[2] לדוגמה, לא היה ברור מה מבדיל בין ספינות סוחר לבין ספינות צבאיות, במיוחד לאור העובדה שבריטניה רצתה לשמור על הזכויות לחמש את אוניות הסוחר שלה.^[2] יתר על כן, זה נחשב בלתי מעשי עבור צוללות קטנות לקחת את הצוותים של ספינות לא לוחמות בגלל חוסר מקום.^[2] ניתן היה להכניס צוותים בסירות חירום, אך היו חילוקי דעות לגבי מידת הבטיחות.^[2]

לפני מלחמת העולם השנייה, 48 מדינות קיבלו את האיסורים על לוחמת צוללות בלתי מוגבלת, כולל המעצמות הגדולות במהלך מלחמת העולם השנייה.^[2] עם זאת מדינות נטשו במהירות את ההגבלות הללו: בעיקר גרמניה עם צו מלחמה מס' 154, וארצות הברית מתחילת המלחמה באוקיינוס השקט.^[6]

היו ארבעה מערכות עיקריים של לוחמת צוללות בלתי מוגבלת, אחד במלחמת העולם הראשונה ושלושה במלחמת העולם השנייה:

1. מערכת הצוללות במלחמת העולם הראשונה, שניהלה לסירוגין גרמניה בין 1915 ל-1918 נגד בריטניה ובעלות בריתה. אחד המעשים הידועים לשמצה היה ב-7 במאי 1915, כאשר הצוללת U-20 טרפדה בכוונה את אוניית הפאר הבריטית לוסיטניה. חידוש לוחמת הצוללות הבלתי מוגבלת של גרמניה בפברואר 1917, יחד עם מברק צימרמן, הביאו את כניסתה של ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה בצד הבריטי.
2. הקרב על האוקיינוס האטלנטי במהלך מלחמת העולם השנייה. בין 1939 ל-1945 הוא התנהל בין גרמניה הנאצית לבעלות הברית וגם בין 1940 ל-1943 בין איטליה הפשיסטית לבעלות הברית.
3. מערכות הים הבלטי בחזית המזרחית, במהלך מלחמת העולם השנייה. בין 1941 ל-1945, במיוחד מ-1942, הוא התנהל בין גרמניה הנאצית לברית המועצות, בעיקר בים הבלטי.
4. מלחמת האוקיינוס השקט במהלך מלחמת העולם השנייה, בין 1941 ל-1945, התנהלה בין בעלות הברית (במיוחד הצי האמריקני) לבין האימפריה היפנית.

ארבעת המקרים היו ניסיונות להטיל מצור ימי על מדינות, במיוחד אלו התלויות במידה רבה בספנות סוחר כדי לספק את תעשיות המלחמה שלהן ולהאכיל את אוכלוסייתן (כגון בריטניה ויפן). מבין אלו, מאמץ הצוללות האמריקאי היה ללא ספק המוצלח ביותר, ופעל יחד עם מוקשים כדי לצמצם את צי הסוחר היפני לפחות מרבע הטונאז' הראשוני שלו.^[7]