כתובה

ערך זה עוסק בכתובה בקידוש הנישואין. אם התכוונתם לסרט של אפרים קישון, ראו הכתובה.

כְּתובָּה היא מסמך משפטי מחייב שנלווה לקידושין, אשר בו מפורטים חובות הבעל כלפי אשתו, ובעיקר התחייבותו הכספית במקרה שתגורש או תתאלמן. כיום נהוג להעניק את שטר הכתובה לכלה במהלך מעמד החופה.

במהלך ההיסטוריה ופיזורם של ישראל בגולה, נקבעו נוסחים שונים בקהילות שונות, בעיקר על רקע התחייבויות נוספות שנקבעו בקהילות, והגדרות הלכתיות שונות.

בתלמוד נחלקו התנאים האם חיוב הוא מהתורה, או מתקנת חז"ל:

יש הסוברים שהיא תוקנה על ידי חכמי תורה שבעל פה, במטרה להגן על הנשים, כדי שלא יהיה קל בעיני בעליהן לגרשן, על ידי כך שהמגרש את אשתו יצטרך לשלם לה סכום כסף גדול, כך היא דעתו של התנא רבי יהודה^[1], ושל האמוראים רב נחמן ושמואל^[2], וכך פסק להלכה הרמב"ם^[3].

לעומת זאת, יש הסוברים שחיוב הכתובה לבתולה הוא מהתורה וחכמים רק תיקנו כתובה לשאר הנשים (כגון אלמנה) ואסרו לזוג להתייחד ללא כתובה, וכך היא גם דעתו של רבי מאיר^[4], רבן שמעון בן גמליאל^[2] ורב אשי^[5], וכן דעת התוספות^[6]. ראיה לשיטה זו היא שבחלק מנוסחי הכתובה שבה נכתב ”ומאתים זוזי דחזי לכון מדאורייתא”. אך גם לפי רבי מאיר, טעם הכתובה הוא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה^[7], מפני שאם תהא קלה בעיניו להוציאה, לא תהא דעתה של האשה בטוחה בנישואיה, היא תחשוש תמיד שמא יגרשנה, וממילא תבעל לשם זנות ולא לשם נישואין^[8].

שמעון בן שטח תיקן שכל נכסיו דלא ניידי של הבעל יהיו משועבדים לכתובה, ומשמעות הדבר שהיא יכולה לגבות את החוב במקרה של גירושין מכל הנדל"ן של בעלה לשעבר (תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף פ"ב, עמוד ב'). תקנת הגאונים, שכל חוב נגבה גם ממטלטלין, ולא רק ממקרקעין, חלה גם על כתובה כך שכתובה נגבית ממטלטלין מתקנת הגאונים.

המסמך הקדום ביותר המוכר לנו מעין הכתובה הוא מסמך הנישואים ממרשה, הכתוב על גבי חרס שגודלו 10X14 סנטימטר. מסמך זו מתוארך לשנת 176 לפנה"ס – עוד לפני שמעון בן שטח – הוא כתוב בארמית ומזכיר את הכתובות של ימינו. חוקרים משערים שמדובר בטיוטה של כתובה, ולא בכתובה ממש.^{[דרוש מקור]}

בהסכם מתחייב הבעל לזון, ולפרנס ולכבד את אשתו [על פי הפסוק "שארה כסותה ועונתה לא יגרע" (שמות, כ"א, י')]. בכתובה מפורט הסכום אותו מתחייב הבעל לתת לאשתו במקרה שיגרש אותה, או אם ימות, וכן נרשמים הנכסים אותם מביאה האישה מבית אביה, שבהם לבעל זכויות חלקיות, ונשארים בבעלותה (נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל).

ערך מורחב – שאר כסות ועונה

שני סוגי מטבעות יש הנקראים 'מנה': אחד הנהוג בתקופת התורה, ואחד הנהוג בתקופת חכמי התלמוד (בדומה לדולר קנדי, ודולר אוסטרלי), יש מחלוקת בין הראשונים האם יש להעריך את הכסף בכתובה במנה הנהוג בתורה (השווה פי-8), או במנה הנהוג בתקופת התלמוד.

מדין התלמוד הסכום המינימלי לכתובה הוא מאתיים זוז (מטבע מימי המשנה והתלמוד) לבתולה, ומאה (הנקראים גם מנה) לאלמנה וגרושה. בתקופת התנאים 200 זוזים היו שווי ערך לשכר עבודתו של פועל במשך שמונה חודשים לערך^[9], אך לפי שווי הכסף בימינו סכום זה אינו עולה על כמה מאות או אלפי שקלים.

חכמים אפשרו לבעל, אם הוא רוצה בכך, להוסיף על סכום הכתובה המינימלי של 200 זוז סכום נוסף הקרוי "תוספת כתובה". בימי הביניים הנהיגו בקהילות רבות להוסיף באופן קבוע בכל הכתובות תוספת כתובה בשיעור נוסף על השיעור המינימלי מדברי חז"ל. בתקופת הראשונים באשכנז נהגו להוסיף סכום של 50 'ליטרין' כסף, וקביעה זו התקבלה במנהג האשכנזים במערב אירופה עד היום.^[10] ביהדות מזרח אירופה נהגו להוסיף סכום של 100 מטבעות בשם 'זקוקים' מכסף, וכך נהוג גם היום ברוב הכתובות האשכנזיות. בקהילות אחרות נהגו סכומים אחרים. מלבד תוספת כתובה זו, הנהיגו להוסיף בכתובה סכום מקביל (50 ליטרין או 100 זקוקין) ככיסוי מוסכם לנדוניה שהכניסה הכלה לחתן. חישוב ערכם של המטבעות הללו לפי ערכי ימינו אינו ברור ונאמרו בו דעות שונות. לפי הערכתו של החזון איש לשווי הכסף שב'זקוק' סכום זה שווה כיום עשרות אלפי שקלים, אך לרוב הדעות ערכו נמוך בהרבה. בשל חוסר הבהירות ב'זקוק', יש נוהגים היום להחליף את הסכומים הללו בסכום קצוב במטבע הנהוג במקום ובשעת החתונה, או לחלופין להשלים את הסכום החסר בשביל להביא את סך הכתובה למספר מובן ומוסכם.

לפי המובא במשנה ובגמרא, הסכום המינימלי לכתובת בת כהן הוא ארבע מאות זוז, ואילו אלמנה בת כהן זוכה לסכום הרגיל של מאה זוז בלבד.

ערך מורחב – כתובת בנין דכרין

כתובת בנין דכרין היא תקנת חז"ל ולפיה, כאשר מתה אשתו של אדם, ירשו בניה מאביהם את דמי הכתובה ואף סכום הנדוניה שהכניסה האם בנישואיה לרשות המשפחה. כאשר לאדם יש רק בן אחד, אין משמעות לתקנה זו, שכן בכל מקרה הבנים יורשים את האב, ולתקנה זו יש משמעות רק כאשר אדם נשא שתי נשים, והאחת הכניסה נדוניה בסכום גדול יותר מהשנייה, שבניה של כל אחת מהנשים יורשים את הנדוניה שהכניסה אמם לאביהם, מהאב.

בין תקנות טוליטולא, שמיוחסות ליהודי ספרד במאה ה-14, נקבעה תקנה הנוגעת לכתובה לפיה אישה יכולה לרשת עד שיעור של מחצית מעיזבונו של בעלה, המתקזז עם הכתובה. כלומר – אם על פי הכתובה מגיע לאלמנה מיליון שקל, ועיזבונו של בעלה מסתכם בחצי מיליון, תקבל האלמנה רבע מיליון שקלים. זאת על מנת להגן על שאר היורשים, שעלולים לאבד את ירושתם בגלל זכות האישה לקבל את סכום כתובתה עם מות הבעל. בימינו באה לידי ביטוי תקנה זו בפסק דין שניתן בבית משפט בחיפה, ובו נעשה שימוש בתקנה לפסוק את חלקה של האישה בעיזבונו של בעלה המנוח, לאחר שביקשה לקבל את חלקה בירושה על פי המגיע לה בכתובה בנוסף למה שירשה במסגרת הצוואה. לתקנה זו לא נקבע עיגון בחוק.

לאחר גירוש ספרד (1492) תיקנו חכמי המגורשים בפאס שבמרוקו שלא יוכל אדם להנשא בכתובה שאינה כתקנות המגורשים, כאשר הדבר מצוין בשלהי הכתובה. לפי התקנות הבעל מתחייב שלא ישא אישה על אשתו ושלא ייסע לחו"ל ללא רשותה. בקהילות אשכנז איסור נשיאת שתי נשים קיים, כחלק מחרם דרבנו גרשום

קיימות מספר סוגי כתובות שאותן כותבים במקרים מיוחדים:

כתובה דאירכסא - על פי ההלכה אסור לאדם לשהות עם אשתו אם אין לה כתובה. לכן, אם האישה איבדה את הכתובה ואין עוד עותק של הכתובה או שמחלה עליה, הבעל כותב לאשתו כתובה חדשה שנקראת כתובה דאירכסא (כתובה שאבדה).

כתובה אישתכח בה טעותא -

כתובה לשינוי שם -

כתובה שנמצא פסול בעדי הקידושין -

על שטר הכתובה חותמים שני עדים כשרים. העדים צריכים להיות נוכחים גם בעת שהחתן מוסר לאישה את הכתובה^[11]. יש הנוהגים (וכך מקובל כיום ברוב הכתובות שבמסגרת הרבנויות המקומיות השונות) שגם החתן מוסיף את חתימתו, אם כי על פי התקנה המקורית, הכתובה היא אשרור של התחייבות הבעל בעל-פה בפני העדים.

לאחר מסירת הכתובה, נהוג שהכלה מוסרת אותה לאימה עד לאחר החתונה. בהגיעה לביתה עליה להטמין את הכתובה במקום שמור שלא תאבד ויש אומרים שאם אינה סומכת על בעלה שגם במקרה של התערערות היחסים ביניהם לא יעלים את הכתובה, עליה לשמור אותה גם מפניו. מסיבה זו בקרב עדות שונות השתרש מנהג שהכלה מפקידה את הכתובה בבית הוריה. על פי תקנת חז"ל, אסור לבני הזוג לשהות יחד בלא כתובה^[12]. במקרה שהכתובה אבדה, עליהם לכתוב כתובה חליפית הנקראת "כתובה דאירכסא" (כתובה שאבדה).

למעשה, כיום בישראל בעת החופה חותמים גם על עותק של הכתובה הנשמר במשרדי הרבנות למקרה שתאבד הכתובה המקורית, כך שאין חשש לאובדן הכתובה.

כיום איבדה הכתובה חלק מחשיבותה כמסמך משפטי, בשל שינוי סדרי החיים מבעבר ותקנות וחוקים שונים, בהם חרם דרבנו גרשום שאוסר לגרש נשים ללא הסכמתן, ובמדינת ישראל, חוק הירושה, תשכ"ה-1965 וחוק יחסי-ממון בין בני-זוג, התשל"ג-1973. ברוב הגירושים מגיעים בני הזוג להסדר כספי ביניהם שכולל בתוכו את ויתור האישה על הכתובה במסגרת מכלול איזון המשאבים. השופט מני מזוז כתב שויתור זה הוא על זכות אמיתית שוות כסף ולא ניתן לראות בו ויתור סמלי בלבד^[13]. במקרים בהם בני הזוג אינם מגיעים להסכמה, נחלקים הדיינים בבתי הדין בישראל לגבי היחס בין הכתובה לבין איזון המשאבים בדין הישראלי. חלק מהדיינים גורסים שסכום הכתובה צריך להינתן מעל ומעבר לאיזון המשאבים. דיינים אחרים סוברים שסכום הכתובה צריך להינתן רק בתוספת לחובות הבעל בחלוקת הרכוש על פי הדין העברי, ועל כן אם במסגרת איזון המשאבים על פי החוק הישראלי מקבלת האישה מעבר למה שהייתה מקבלת על פי המשפט העברי, סכום הכתובה נבלע בתוך איזון המשאבים, והאישה אינה יכולה לתבוע בנוסף את הכתובה.

על פי פסיקת בתי המשפט הכתובה מהווה מסמך משפטי מחייב, אך מאחר שמקור החיוב לכתוב כתובה הוא בדין הדתי, הרי שעצם החבות תידון על פי כללי המשפט העברי. אף שהכתובה היא מסמך מחייב, קיימת פסיקת בית דין רבני כי אם כתוב בה סכום בלתי מציאותי, שהבעל ודאי לא התכוון להתחייב בו, יכול בית הדין להתערב כדי להפחיתו^{[14][15][16][17]}. עם זאת, בית הדין הרבני בבאר שבע פסק לשלם כתובה של מיליון ש"ח, במקרה של בעל שבגד באשתו, ולא קיבל את טיעון הבעל כי "כתב זאת בצחוק"^[18]. גם סכום קטן מדי אינו חוקי. לעיתים, במטרה להימנע מן המבוכה שנגרמת כאשר החתן נוקב כביכול, את שוויה של הכלה בעיניו, נמנעים הרבנים מלנקוב בסכום המדויק בפומבי, ובמקום זאת אומר הרב "כך וכך שקלים".

בטקסי חתונה של היהדות הרפורמית מקובל לשנות את הדגש בכתובה ממסמך ממוני-משפט המסדיר את יחסי הממון בין בני הזוג להצהרה משותפת אודות הנישואין ומטרתם. הכתובה הופכת להיות מסמך המעוצב ומתוכנן על ידי שני בני הזוג בפיקוח הרב. במסמך מצהירים שני בני הזוג באופן שוויוני על אהבתם, על כוונתם להקים בית יהודי ועל העקרונות שינחו את חייהם. כתובה זו כתובה בדרך כלל בשפה המדוברת באותו מקום, בניגוד לכתובה המסורתית הכתובה בארמית.

• כתובת בת כהן
• דיני משפחה בישראל
• מעמד האישה ביהדות
• שטר תנאים
• שטר אירוסין
• הכתובה

• איריס מרקוס, הכתובה בבית הדין הרבני, הוצאת "אוצר המשפט".
• אריה ליב אפשטיין, תולדות הכתובה בישראל, האקדמיה האמריקנית למדעי היהדות, תשי"ד.

מיזמי קרן ויקימדיה
טקסט בוויקיטקסט: כתובה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: כתובה

• אוסף כתובות היסטורי מרחבי העולם, באתר הספרייה הדיגיטלית של הספרייה הלאומית
• עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, כתובה זה לא סתם קישוט, זה הסכם מחייב, באתר ynet, 12 ביולי 2006
• באושר ובעושר? הסתבך עם הוצל"פ בגלל כתובה, חדשות ערוץ 13, 23 באוקטובר 2018
• כתובה בראי פסיקת בתי הדין, אוסף פסיקות בתי דין לחיוב סכום הכתובה, מאתר לשכת עורכי הדין
• כתובה, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• אליעזר מלמד, הלכות קנין הנישואין חלק ב', באתר "ישיבה"
• אליעזר מלמד, הלכות קנין הנישואין חלק ג', באתר "ישיבה"
• אורי צפת, על מעמדה המשפטי של הכתובה, עת סיוע 3, חורף תשע"ד
• אליצור אברהם בר-אשר, הלכות גובראין יהודאין, באתר ספריית אסיף
• ירימי נתנאל, מקומה של הכתובה כיום
• זכות האישה בכתובה - מאמר מאתר אגודת היועצים והמטפלים במשפחה בישראל
• א. ח. פריימאן, ‏שיעורי הכתובה באשכנז וצרפת בימי הביניים, ספר היובל לאלכסנדר מארכס, תש"י, באתר "דעת"
• כתובה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• דוד ניסני, תוספת כתובה בימינו, באתר "דעת"
• הערך "כתובה", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
• חניטל אופן, כתובת אישה – מקור חיובה ומשמעותה, מסכת א (תשס"ב)

חיי אישות ביהדות
סדר הנישואין היהודי	שידוך • אירוסים • שטר תנאים • קידושין • חופה וקידושין • ברכת אירוסין • כתובה • חדר ייחוד • שבע ברכות • בעילת מצווה • ברכת בתולים
מצוות והלכות בזוגיות	פרייה ורבייה • לידה בהלכה • שאר כסות ועונה • יחסי אישות • איסור משכב עם נידה • איסור עריות • לא תנאף • שיור • הוצאת זרע לבטלה • ביאה שלא כדרכה • ביאה דרך איברים
טהרת המשפחה	דם בתולים • דם חימוד • נידה • זבה • שומרת יום כנגד יום • יולדת • פולטת שכבת זרע • רואה כתם • רואה מחמת תשמיש • פרישה סמוך לווסת • הפסק טהרה • שבעה נקיים • טבילה • בדיקת עד
צניעות	שמירת נגיעה • איסור הסתכלות בערווה • איסור ייחוד • כיסוי ראש לנשים
מסכתות בסדר נשים	יבמות • כתובות • נדרים • נזיר • סוטה • גיטין • קידושין