דוש

דוש

קריאל גרדוש בצעירותו
לידה	15 באפריל 1921 בודפשט, ממלכת הונגריה
פטירה	28 בפברואר 2000 (בגיל 78) תל אביב-יפו, ישראל
שם לידה	Goldberger Károly
מקום קבורה	בית העלמין ירקון
תאריך עלייה	מרץ 1948
לאום	ישראל ישראל
תקופת הפעילות	1945–2000 (כ־55 שנים)
srulik.co.il

קָרִיאֵל גַרדוֹש (15 באפריל 1921 – 28 בפברואר 2000), שנודע בכינויו האמנותי דוֹש, היה קריקטוריסט ומאייר ישראלי יליד הונגריה. יוצר הדמות "שְׂרוּלִיק", האנשה של מדינת ישראל כנער.

נולד בשם קארוי (קרל) גולדברגר בבודפשט לאלכסנדר גולדברגר ולמרגרט לבית שנירמאכר, במשפחה יהודית מתבוללת. אימו נפטרה בלידתו. שם המשפחה שונה בהמשך לשם ההונגרי גרדוש. הוא סיים את בית הספר התיכון בבודפשט והחל בלימודים אקדמיים באוניברסיטת סגד. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נשלח לעבודת כפייה. בשנת 1944 נשלח לעבוד במכרה הנחושת בבור, בשטח הכבוש בסרביה. בשובו לבודפשט בתחילת 1945 נודע לו שהוריו ומרבית בני משפחתו נספו בשואה. הוא שב לעיר סגד, שם החל בלימודי צרפתית וספרות השוואתית באוניברסיטה ובמקביל עבד כעיתונאי. במהלך לימודיו הכיר את סוזן (שושנה) רומן, ילידת טרנסילבניה, והשניים נישאו. בתחילת 1946 עזבו השניים את הונגריה ועברו דרך מחנה עקורים בגרמניה לפריז, שם נרשם קרל ללימודי ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת סורבון. בהיותם בפריז הצטרפו בני הזוג למחתרת הלח"י ועברו קורסים לשימוש בנשק ובשיטות חבלה. פריז הייתה אז המרכז הגדול ביותר של פעילות לח"י באירופה. השניים עסקו בהסברה, בפעילות מבצעית-מדינית ובגיוס משאבים. בנוסף, שלח משם קרל, לבקשת מרכז הלח"י, קריקטורות עבור ביטאונה "המעש", חתומות בשם העט "שיר". שושנה (שכינויה היה "ליליאן") שימשה גם כקשרית לד"ר יעקב ירדאור, נציג האגף המדיני של לח"י.

במרץ 1948 עלו השניים לארץ ישראל באמצעות אשרות מעבר לארגנטינה דרך פלשתינה, וקרל עִברת את שמו הפרטי לקריאל. בתחילה התגוררו אצל פעיל האצ"ל יעקב מרידור ומאוחר יותר סידר להם הלח"י דירת שני חדרים, שאותה חלקו עם משפחה נוספת. עקב חוסר שליטתו בשפה העברית בחר להשתלב בעיתונות העברית כקריקטוריסט, תחילה ב״המעש״ ולאחר מכן ביומון לח״י מברק (עיתון). בנוסף, בחודשים הסוערים של מלחמת העצמאות, יצר טורים מאוירים מהווי התקופה^[1].

ב־17 בספטמבר 1948 התנקשו אנשי לח״י בחייו של המתווך מטעם האו״ם, הרוזן ברנדוט. עקב כך נסגר עיתון ״מברק״ על ידי הממשלה, ורבים מחברי לח״י, ביניהם דוש, נכלאו במשטרת יפו ולאחר מכן בכלא עכו. בשנת 1949 חזר ״המעש״ להופיע כעיתון מפלגת ״הלוחמים״ שהוקמה על ידי יוצאי לח״י, ו״שיר״ המשיך לפרסם בו קריקטורות ואיורים.

דוש צייר את סמל הלח"י על קירות בית המעצר ביפו (ליד השעון המפורסם).^[2]

לאחר שחרורו שימש כעורכו הגרפי של השבועון "העולם הזה" ופרסם בו קריקטורות^[3] ורצועת קומיקס שבועית בשם "רותי".^[4] ב־1953 נפצע, כאשר פצצה הושלכה אל מערכת השבועון.^[5] באותה שנה הצטרף למערכת "מעריב", ובמשך שנים רבות פרסם בעיתון קריקטורה פוליטית יומית. בהדרגה החל לעסוק גם בכתיבה של מאמרים, סיפורים ומערכונים. במקביל פרסם גם בעיתון הישראלי בשפה ההונגרית "אוי קלט" (Új Kelet). בשנת 1956 אייר דוש לראשונה את הדמות "ישראליק", שזכתה לפופולריות רבה (מאוחר יותר נכתב השם: "שׂרוּליק").^[6]

ב-1969 אייר את סרטו של מיכה שגריר, "המלחמה לאחר המלחמה".

דוש ושלושת עמיתיו ל"מעריב": יוסף לפיד, אפרים קישון ויעקב פרקש ("זאב"), כונו בחיבה "המאפיה ההונגרית".

ב־1981–1983 כיהן כנספח תרבות בשגרירות ישראל בלונדון.

ב־1983–1984 אייר את ספרי "100 סיפורים ראשונים" בהוצאת כנרת. כמו כן אייר את ספרי "100 שירים ראשונים" של ההוצאה.

זכה בפרס הרצל ופרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר.^[7]

דוש היה נשוי פעמיים. משושנה נולדו לו בן ובת. בתם, דניאלה גרדוש־סנטו, כיהנה בעבר כמנהלת מחלקת הילדים והנוער של הערוץ הראשון. מאוחר יותר התגרשו השניים, ובשנת 1964 נישא לשחקנית טובה פרדו, שהייתה שותפתו לחיים עד מותו. דוש נפטר ב־28 בפברואר 2000 והוא בן 79. נקבר בבית העלמין ירקון.

בשנת 2003 נקרא של שמו רחוב בתל אביב.^[8] החל משנת 2002 מוענק אחת לשנתיים, עם פרס סוקולוב לעיתונות הכתובה, גם פרס דוש לקריקטורה מטעם עיריית תל אביב–יפו.

ארכיונו שמור בספרייה הלאומית.^[9]

כקריקטוריסט פוליטי בעיתון יומי, נדרש דוש להביע את עמדתו הפוליטית בכל קריקטורה שפרסם. כחבר מחתרת הלח"י לשעבר, הוא אהד את המתנחלים ואת ההתנחלויות והתנגד לשמאל. אחת הקריקטורות המפורסמות שלו היא "החלוצים", שבה חלוץ מראשית המאה העשרים מושיט יד לחלוץ מחומה ומגדל שמושיט ידו לחלוץ הבא וכן הלאה. בסוף השורה ניצב המתנחל, אך יד אוחזת במספריים שעליה כתוב "השמאל הקיצוני" מנסה לחתוך אותו מהתמונה.

דוש אמר ש"מדינת ישראל קמה כדי לרפא את העם מהמחלה היהודית של ביקורת עצמית כרונית, אך השמאלנים הישראלים סירבו להירפא".

לטענתו, הסיבה שהקריקטוריסט "זאב" זכה בפרס ישראל ולא חלקו אותו יחדיו, נבעה מהתיוג שלו כ"ימין" וכ"ימין קיצוני" על אף שמבחינתו היה פשוט ציוני.

• 220 קריקאטורות: 220 Israel cartoons, תל אביב: קרני, 1956.^[10]
• הגדת סיני: 124 ימים היסטוריים ב־62 קריקאטורות, תל אביב: בית דפוס מעריב, תשי"ז.
• דברי הימים 1956–1960: אוסף קריקטורות; פתח דבר מאת שלום רוזנפלד, תל אביב: קרני, תש"ך.
• מה קרה---?: בשנות 1960–1963: קריקאטורות, רשומים, ביאורים, תל אביב: קרני; ספרית מעריב, תשכ"ד.^[11]
• עלילות שוא: שש מעשיות במילים ובציורים; הביא לדפוס: עמיקם גורביץ', תל אביב: עמיקם, תשכ"ז 1967.^[12]
• אפרים קישון – דוש (קריאל גרדוש), סליחה שנצחנו!, תל אביב: ספרית מעריב, תשכ"ז. (סאטירות של קישון וקריקטורות של דוש שפורסמו ברובן ב"מעריב" בסביבות מלחמת ששת הימים)
• דודה זלדה וכובשים אחרים: 30 דמויות מההוי הישראלי בציור ובכתב, תל אביב: עקד, תש"ל.
• תשובה חלקית: תעודות, עלילות, הרהורים, משחקים; ליקט והקדים מבוא: גרשון ויילר, תל אביב: פפירוס, תשמ"א 1981.^[13]
• ספר המדליק: על עישון ואנשים; כתב, צייר ועישן: דוש, רמת גן: כנרת, 1986.
• ארבעים!: סיפור המדינה בקריקאטורות, תל אביב: ספרית מעריב, תשמ"ח 1988. ("50 קריקאטורות מובחרות מבין 10,000 שצייר דוש ב"מעריב"") (לכבוד יובל הארבעים למדינת ישראל)

• 1958 – בית סוקולוב.
• 1961 – גני התערוכה.^[14]

• דוש: קריקטוריסט, 1921–2000; אוצרת התערוכה: מיכל ברושי; עריכה והבאה לדפוס: גניה דולב, ירושלים: יד יצחק בן־צבי; תל אביב: מוזיאון ארץ־ישראל, תשס"ז 2007:
  • זלי גורביץ', 'מסכת השובבות', עמ' 11–22;
  • מיכל ברושי, 'דוש – יליד ארץ חלומותיו', עמ' 25–97;
  • מיכל ברושי, דן פתיר (ליקטו), 'ביבליוגרפיה', עמ' 215–211.
• יליד ארץ חלומותיי: בין דוש לשרוליק; אוצרת התערוכה: דניאלה גרדוש־סנטו, חולון: המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס; עיריית חולון – מדיטק, מתחם תרבות יוצר, 2009.

מדיה וקבצים בנושא דוש בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של דוש
• דוד תדהר (עורך), "קריאל גרדוש ("דוש")", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ח (1957), עמ' 3048
• דוש בתוך התערוכה "בחרנו בחיים: ניצולי השואה בישראל", באתר יד ושם
• מיכאל אוהד, איך מציירים מאמר ראשי, דבר, 31 בינואר 1958
• רפאל בשן, דוש: הרקע מאחורי הקו, מעריב, 14 בפברואר 1964
• "מה קרה" – בימינו, מעריב, 21 בפברואר 1964 (עם הופעת ספרו "מה קרה?")
• רות בונדי, דוש ולא נדוש, דבר, 28 בפברואר 1964, המשך
• דב גולדשטיין, נקמתו המתוקה של דוש, מעריב, 14 באפריל 1967 (עם הופעת ספרו "עלילות שוא")
• חוה נובק, קריקטוריסט בגלימת מחזאי: קריאל גרדוש, הידוע בחתימתו 'דוש', מגיע "מנה ראשונה" לתיאטרון הישראלי בערב סאטירה והומור, המועלה ע"י "צוותא", דבר, 26 בנובמבר 1969
• דב גולדשטין, הדמויות החביבות על דוש, מעריב, 11 בספטמבר 1970 (עם הופעת ספרו "דודה זלדה וכובשים אחרים")
• מאיר בראלי, ספר חדש | פליטונים של "דוש", דבר, 25 בספטמבר 1970מירב קריסטל, געגועיי לשרוליק, באתר ynet, 2 במרץ 2007 – שני ראיונות טלוויזיה עם דוש
• אלי אשד, מרותי ועד שרוליק: עולם הקריקטורות והקומיקס של דוש בבלוג "היקום של אלי אשד", 26 במאי 2007
• כשהקריקטוריסט מדווח מהחזית, היסטוריום: רגע היסטורי למורים ותלמידים, המרכז ללימודי רוח בספרייה הלאומית
• מידע על דוש בקטלוג הספרייה הלאומית
• סופרדוש: מסע בעקבות הקריקטוריסט שעיצב את סמל הצבריות, כתבה במקור ראשון ובה ההתייחסות לאכזבה מפרס ישראל
• דוש, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• דוש, דף שער בספרייה הלאומית