גיבתון צהוב

גיבתון צהוב
גיבתון צהוב זכר מתת-המין E. c. citrinella שירה של זכר, דבון, אנגליה
מצב שימור
ללא חשש (LC)‏[1]
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	בעלי ארבע רגליים
מחלקה:	עופות
סדרה:	ציפורי שיר
תת־סדרה:	תרופודה
משפחה:	גיבתוניים
סוג:	גיבתון
מין:	גיבתון צהוב
שם מדעי
Emberiza citrinella ‏לינאוס, 1758
תחום תפוצה
תחום התפוצה של גיבתון צהוב   מקייץ   יציב   חורף

גִּבְּתוֹן צָהֹב (שם מדעי: Emberiza citrinella) הוא מין של ציפור ממשפחת הגיבתוניים שמקורו באירואסיה והובא בידי אדם לניו זילנד ואוסטרליה.

בישראל הוא מוגדר כחורף לא שכיח בעיקר בצפון הארץ, לרוב באזור הגליל – צפת עד הר מירון, ובגולן, כמו גם בחרמון. תצפיות מועטות יותר דווחו גם באזור השומרון – גוש עציון ונחל רפאים.^[2]

רוב הציפורים האירופאיות נשארות באזורי הקינון כל השנה, אך תת-המין המזרחי נודד בחלקו, כאשר חלק גדול מהאוכלוסייה חורפת דרומה יותר. לזכר הצהוב ראש צהוב עז, גב חום מפוספס, על-שת ערמוני וחלקים תחתונים צהובים. הגיבתון הצהוב נפוץ בשטחים פתוחים עם שיחים או עצים מפוזרים, ויוצר להקות קטנות בחורף. שירתו דומה מאוד לזו של קרוב משפחתו הקרוב ביותר - גיבתון לבן-כיפה - איתו הוא יוצר בני כלאיים.

עונת הקינון מתחילה בעיקר באפריל ומאי, כאשר הנקבה בונה קן דמוי כוס מרופד במקום נסתר על הקרקע או בסמוך לה. היא מטילה 3-5 ביצים, שעליהן דוגמת רשת של קווים כהים עדינים. זה המקור לשמה הישן של הציפור - "עפרוני משורטט" או "עפרוני כותב". הנקבה דוגרת על הביצים במשך 12–14 ימים לפני הבקיעה, ומגדלת את הגוזלים עד שהם פורחים 11–13 ימים אחר כך. שני המבוגרים מאכילים את הגוזלים בקן ומגדלים שניים או שלושה מחזורים בכל שנה. מכרסמים או עורבים יכולים לפשוט על הקן, והבוגרים ניצודים על ידי עופות דורסים. הגיבתונים הצהובים ניזונים על האדמה, ובדרך כלל מתלהקים מחוץ לעונת הקינון. תזונתם מורכבת בעיקר מזרעים, אולם בעונת הקינון הם יאכילו את הצעירים בחרקים.

שינויים בשיטות החקלאות הובילו לירידה באוכלוסייה במערב אירופה, אך מספריו הגדולים ותפוצתו הרחבה גורמים לכך שהגיבתון הצהוב מסווג כמין ללא חשש על ידי האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע.

הגיבתון הצהוב תואר על ידי קרל לינאוס במהדורה העשירית שלו משנת 1758 של Systema Naturae תחת שמו המדעי הנוכחי.^[3] Emberiza נגזרת מהמילה הגרמנית העתיקה Embritz, גיבתון,^[4] ו-citrinella היא מאיטלקית, ציפור צהובה קטנה.^[5] נראה כי השם האנגלי Yellowhammer הגיע מ-Ammer, מילה גרמנית נוספת ל-bunting, והוא תועד לראשונה בשנת 1553 בתור yelambre.

משפחת הציפורים גיבתוניים מכילה סוג אחד גיבתון, עם כ-45 מינים, המוגבלים לעולם הישן.^[6] בתוך הסוג, הגיבתון הצהוב קשור באופן הדוק ביותר לגיבתון לבן-כיפה, שאיתו הוא יוצר מין כלאיים. הם נחשבו לעיתים כמין אחד. כקרובים אליהם במיוחד בתכונות ומאפיינים נחשבים שני המינים - גיבתון משוכות וגיבתון שחור-סנטר.^[7] היכן שמרחבי התפוצה שלהם נפגשים, הגיבתון הצהוב והגיבתון לבן-כיפה יוצרים בני כלאיים; הגיבתון הצהוב דומיננטי, והאזור ההיברידי מתפשט מזרחה.^[8]

ישנם כיום 3 תת-מינים מוכרים של הגיבתון הצהוב:^[7]

• E. c. citrinella (Linnaeus, 1758), תת-המין החולק את אותו שם עם המין, המופיע בדרום מזרח אנגליה וברוב אירופה ממזרח לפינה הצפון מערבית של רוסיה ומערב אוקראינה.
• E. c. caliginosa (Clancey, 1940) הוא תת-המין הנמצא באירלנד, באי מאן ובבריטניה הגדולה (למעט דרום מזרח אנגליה).
• E.c erythrogenys (Brehm, 1855) מקנן מרוסיה, מרכז אוקראינה ומזרח הבלקן מזרחה לסיביר וצפון מערב מונגוליה, ויש לו גם אוכלוסיות מבודדות ממזרח לים השחור ובקווקז.

הגבתון הצהוב הוא גבתון גדול, אורכו 16-16.5 ס"מ ומואת כנפיו 23-29.5 ס"מ;^[9] הוא שוקל 20-36.5 גרם.^[7] הזכר מתת-המין E. c. citrinella בעל ראש צהוב בהיר, גב חום מפוספס בכבדות, על-שת אדום, חלקים תחתונים צהובים ונוצות הזנב החיצוניות לבנות.^[9] לנקבה צבעים חלשים יותר, והיא מפוספסת יותר על הכיפה, החזה ובצדדים. לשני המינים צבעים פחות חזקים מחוץ לעונת הקינון, כאשר השוליים הכהים על נוצות חדשות מסתירות את הנוצות הצהובות. הצעירים הרבה יותר דהויים ופחות צהובים מהבוגרים, ולעיתים קרובות יש לו על-שת חיוור יותר.^[10]

לאחר הקינון, למבוגרים יש חילוף מלא, שאורכו לפחות שמונה שבועות; זכרים מקבלים יותר צהוב בנוצות בכל פעם שהם מתחלפים. לצעירים יש חילוף חלקי זמן קצר לאחר פריחתם, המחליף את נוצות הראש, הגוף וכמה סוככות.^[10]

נקבות וצעירים, במיוחד מתת-המין המזרחי החיוור, E. c. erythrogenys, עלולים להידמות לגבתונים לבני-כיפה, אך יש להם תמיד נוצות בגוון צהוב, על-שת צהוב חיוור יותר, וחלק עליון אחיד יותר בהשוואה למין זה.^[11] ניתן להבחין בין נקבות וצעירים של גבתון צהוב לבין גבתוני משוכות לפי העל-שת האפור-חום של המין האחרון^[10]

בני-כלאיים זכרים עם גבתון-לבן כיפה הם לרוב בעלי פנים לבנות וקצת צבע צהוב על הראש, בחלקים התחתונים או באברות התעופה. לגבי נקבות-הכלאיים - בדרך כלל לא ניתן להבחין בינן לבין הנקבות של גבתון צהוב.^[12]

השירה של גיבתון צהוב זכר הוא סדרה של תווים קצרים, הגדלים בהדרגה בעוצמתם ואחריהם תו אחד או שניים ממושכים נוספים. לעיתים קרובות הוא מיוצג כ-"A little bit of bread and no cheese", וניתן לבלבל את הגרסה המלאה עם השיר הכמעט זהה של גיבתון לבן-כיפה. אם מושמטים התווים הסופיים, ייתכן בלבול עם גיבתון משוכות.^[9]

ציפור צהובה בולטת זו שימשה השראה לשירים של רוברט ברנס וג'ון קלייר, והשיר האופייני לה השפיע על יצירות מוזיקליות של בטהובן ומסיאן. סופרת הילדים אניד בלייטון סייעה לפופולריות של הייצוג האנגלי הסטנדרטי של השיר.

זכרי גיבתונים צהובים לומדים את שיריהם מאבותיהם, ועם הזמן התפתחו ניבים אזוריים,^[13][14] עם הבדלים קלים לסיום השיר הבסיסי; כולם מזוהים על ידי ציפורים מאזורים שונים.^[8] לכל זכר יש רפרטואר אינדיבידואלי של גרסאות שירים בתוך הניב האזורי שלו;^[15] נקבות נוטות להזדווג עם זכרים החולקים את הניב שלהן, ומעדיפות את אלו עם הרפרטואר הגדול ביותר.^[16]

גיבתון לבן-גרון וגיבתון צהוב קשורים כל כך שכל אחד מגיב לשיר של השני. השיר של הגיבתון הצהוב הזכר מושך יותר לנקבות, והוא אחת הסיבות לדומיננטיות של אותו מין שבו מרחבי התפוצה חופפים.^[8]

הגיבתון הצהוב מתרבה ברחבי האזור הפלארקטי. זהו הגיבתון האירופי הנפוץ ביותר,^[9] למרות שהוא נעדר מהרים גבוהים, אזורים ארקטיים, מערב הולנד, רוב איבריה, יוון ואזורים נמוכים של מדינות אחרות הסמוכות לים התיכון. הוא מקנן ברוסיה ממזרח לאירקוטסק וברוב שטחה של אוקראינה. הטווח האסייתי משתרע לצפון מערב טורקיה, הקווקז וצפון קזחסטן.^[10]

רוב הגיבתונים הצהובים האירופיים חורפים בטווח הרבייה שלהם, רק אזור הצפון הרחוק מתרוקן, אם כי כמה ציפורים נעות מדרום לטווח הרבייה שלהן בספרד, איטליה ומדינות ים תיכוניות אחרות.^[10] מרחקי הנדידה יכולים להגיע עד 500 קילומטרים עבור ציפורים צפוניות.^[9] ציפורים אסייתיות נודדות יותר, וחורפות בעיראק, איראן ודרום מרכז אסיה. הגיבתון הצהוב מזדמן באיחוד האמירויות הערביות, מצרים,^[10] כווית, מרוקו, מלטה, הרי ההימלאיה (נודד חורף מצפון אפגניסטן למרכז נפאל^[17] ), האיים הבלאריים, איסלנד ופארו.^[9]

גיבתונים צהובים של תת-המין הבריטי והאירי, E. c. caliginosa, הובאו בידי אדם לניו זילנד על ידי אגודות התאקלמות מקומיות ב-1862,^[8][18] ועד מהרה התפשטו על פני האיים המרכזיים. לפעמים הם מבקרים באיים התת-אנטארקטיים של ניו זילנד, אם כי לעיתים רחוקות נשארו כדי לקנן, והגיעו לאי לורד האו של אוסטרליה במספר הזדמנויות. בתחילת המאה ה-20 נתפס גיבתון זה כמזיק חקלאי רציני בארצות אלו.^[19]

אוכלוסיות של גיבתונים צהובים הובאו גם לאיי פוקלנד ודרום אפריקה.^[20]

הגיבתון הצהוב הוא ציפור של שטחים יבשים ופתוחים, רצוי עם מגוון סוגי צמחייה וכמה עצים, המאפשרים עמידה בגובה לשם שירת סימון טריטוריה וקריאה לנקבות. הוא נעדר מאזורים עירוניים, יערות ואדמות ביצות. כנראה, מפני שמקום חיותו הראשוני היה בשולי יערות וקרחות יער גדולות, הוא השתלב היטב באזורי החקלאות המסורתית, שיצרה שטחים פתוחים נרחבים עם משוכות וגושי עצים.^[9]

הקינון מתחיל בדרך כלל בתחילת מאי, אך לעיתים קרובות באפריל בדרום מרחב התפוצה. הגיבתונים הצהובים הם מונוגמיים ומתרבים בגיל שנה. הזכרים מבססים טריטוריות לאורך משוכות או שולי חורש ושרים מעץ או שיח, ולעיתים קרובות ממשיכים גם ביולי או אוגוסט. הזכר מחזר אחרי הנקבה על ידי הרמת כנפיו וריצה לעברה.^[9] הקן נבנה על ידי הנקבה על הקרקע או בסמוך לו, והוא בדרך כלל מוסתר היטב בסבך, על גדה או נמוך בשיח. הוא בנוי מחומר צמחי זמין, כגון עלים, דשא יבש וגבעולים, והוא מרופד בעשבים עדינים ולעיתים שיער בעלי חיים.^[10] רוחבו 11.5-13 ס"מ ועומקו 4-4.5 ס"מ.^[7]

התטולה בדרך כלל כוללת שלוש עד חמש ביצים לבנבות, לרוב בדוגמת רשת של קווים עדינים וכהים.^[21] הנקבה דוגרת על הביצים במשך 12–14 ימים עד לבקיעה, ומטפחת את הגוזלים עד שהם פורחים 11-13 ימים אחר כך. שני המבוגרים מאכילים את הגוזל בקן ושניים או שלושה מחזורים גדלים מדי שנה.^[10][21]

שיעור ההישרדות השנתי של בוגרים בבריטניה הוא בסביבות 54%, ושיעור ההישרדות השנתי של צעירים בשנתם הראשונה הוא 53%. תוחלת החיים הטיפוסית היא שלוש שנים,^[21] אם כי תיעודים מבריטניה וגרמניה מצביעים על ציפורים ששרדו יותר מ-13 שנים.^[22]

שיחור מזון מתרחש בעיקר על הקרקע, ותזונת הציפור מורכבת בעיקר מזרעים. זרעים שמנים, כמו אלה של ברסיקה, זוכים להתעלמות לטובת פריטים עמילניים יותר. דשאים גם מהווים מרכיב חשוב, במיוחד דגנים, ודגן מהווה חלק ניכר מהמזון הנצרך בסתיו ובחורף, כאשר חיטה ושיבולת שועל עדיפות על שעורה. כשהם אינם מקננים, הגיבתונים הצהובים מתלהקים בלהקות שיכולות למנות מאות ציפורים, ולעיתים קרובות מכילים פרושיים וגיבתונים אחרים.^[7]

הגיבתון הצהוב מוסיף חסרי חוליות לתזונתו בעונת הרבייה, במיוחד כמזון לגוזלים הגדלים שלו. מגוון רחב של מינים נלקח, כולל קפצזנבאים, חגבים, זבובים, חיפושיות, זחלים, תולעי אדמה, עכבישים וחלזונות.^[7] במהלך הימים הראשונים מאכילים את הגוזלים אך ורק בטרף חסרי חוליות, אך החל מהיום השלישי הם ניזונים גם מגרגרי דגנים, אותם יכולים האפרוחים לעכל ביעילות. התנהגות זו נחשבת מכוונת על-ידי ההורים כדי לאפשר לגוזלים להתאים את הפיזיולוגיה שלהם לאכילת זרע.^[23]

הטורפים של הגיבתון הצהוב כוללים את הנץ המצוי,^[24] נץ גדול,^[25] עיט חורש ובז עצים.^[26][27] הוא אינו פונדקאי משמעותי של הקוקיה האירופית,^[28] אם כי כציפור מקננת קרקע, הביצים והגוזלים שלו פגיעים לטריפה של יונקים קטנים כמו עכברים ומכרסמים אחרים. על הקינים פושטים גם עורבים, עורבנים ועקעקים. הטריפה היוותה יותר מ-60% מהכישלונות בקינון בסקר שנערך ב-2012 בגרמניה.^[7][29]

13 מינים של פרעושים מהסוגים Ceratophyllus ו - Dasypsyllus נמצאו על גיבתון זה,^[30] וטפילים פנימיים כוללים את Ascaridia galli.^[31] הגיבתון הצהוב עשוי לשאת טפילי דם המטוזים כגון Haemoproteus coatneyi. זכרים עם רמות גבוהות של טפילים הולידו פחות צאצאים (אין השפעה כזו על נקבות), ונוטים להיות פחות צבעוניים. הנוצות הבולטות של הזכר מפגיניות כשירות להתרבות.^[32] גיבתונים צהובים הנגועים בהמופרוטאוס עשויים להיות בעלי שיעורי הישרדות נמוכים יותר בחורף עקב נטייה לכנפיים קצרות יותר.^[33]

האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע מעריך את האוכלוסייה האירופית של הגיבתון הצהוב בין 54–93 מיליון פרטים, מה שמרמז על סך האוכלוסייה האירו-אסייתית של 73–186 מיליון ציפורים. למרות שנראה שהאוכלוסייה נמצאת בירידה, הירידה אינה מהירה מספיק כדי להפעיל את קריטריוני הפגיעות של האיגוד. המספרים הגדולים וטווח הרבייה העצום של כ-12.9 מיליון קמ"ר,^[34] משמעותם שהגיבתון הזה מסווג על ידי ה-IUCN כללא חשש.

המספרים ירדו בעשורים האחרונים במערב אירופה, כולל האיים הבריטיים, בלגיה, הולנד, אוסטריה ואיטליה.^[7] הגיבתון הצהוב הוא מין ברשימה האדומה (בירידה חמורה) באירלנד ובבריטניה.^[21][35] בשנת 2016 המין נכחד מהאי מאן.^[36] במזרח אירופה נראה שהמספרים יציבים, אם כי המגמה ברוסיה אינה ידועה. השינויים בשיטות החקלאות נחשבות כאחראיות לצפיפות הרבייה המופחתת.^[7] האוכלוסייה שהוצגה בניו זילנד הצליחה מאוד, עם צפיפות רבייה גבוהה בהרבה מאשר בבריטניה.^[19][37]

• 
  זכר מהתת-מין E. c. caliginosa, ניו-זילנד
• 
  זכר בשירה
• 
  נקבה, אואולו, פינלנד
• 
  מבט מהגב, נקבה, אוקראינה
• 
  קן עם ביצים
• 
  גוזל בקן
• 
  ביצים בעלות דוגמת ה"כתב המקושקש", האופיינית למין, אוסף מוזיאון טולוז
• סרטון של האכלת גוזלים

מדיה וקבצים בנושא גיבתון צהוב בוויקישיתוף

• גיבתון צהוב, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

• גיבתון צהוב, באתר ITIS (באנגלית)
• גיבתון צהוב, באתר NCBI (באנגלית)
• גיבתון צהוב, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
• גיבתון צהוב, בבסיס הנתונים ARKive (באנגלית)
• גיבתון צהוב, באתר GBIF (באנגלית)
• תצפיות, קטעי וידאו, תמונות וצלילים של גיבתון צהוב, באתר eBird
• הקלטות אודיו של גיבתון צהוב, באתר xeno-canto