ג'ו פשי
לידה |
9 בפברואר 1943 (בן 81) ניוארק, ארצות הברית |
---|---|
שם לידה | Joseph Frank Pesci |
סוגה מועדפת | סרט קומדיה, סרט דרמת פשע, סרט אפי, סרט היסטורי, פילם נואר, מותחן פשע, סרט פשע, סרט מתח, סרט מאפיה, סרט דרמה, historical drama film |
מדינה | ארצות הברית |
תקופת הפעילות | מ-1961 |
מקום לימודים | תיכון בלוויל |
בן או בת זוג | אנג'י אברהארט (2000–2008) |
פרסים והוקרה |
|
פרופיל ב-IMDb | |
חתימה | |
ג'וזף "ג'ו" פרנק פשי (באנגלית: Joseph Frank "Joe" Pesci; נולד ב-9 בפברואר 1943) הוא שחקן קולנוע ומוזיקאי אמריקאי ממוצא איטלקי, זוכה פרס אוסקר ופרס באפט"א, שהוציא גם שלושה אלבומי שירה. מרבה לגלם את דמויותיהם של גנגסטרים אלימים ומרבה לשתף פעולה עם רוברט דה נירו ומרטין סקורסזה.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פשי נולד בעיר ניוארק, ניו ג'רזי ב-1943, למריה, שעבדה כספרית ולאנג'לו, מלגזן עבור חברת ג'נרל מוטורס. שורשיי משפחתו הם איטלקיים שמקורם בטורינו.
פשי עבד כספר בשנות ה-60, יחד עם אימו. באותה תקופה, תחת השם ג'וזף ריצ'י, יצא אלבומו "ג'ו הקטן יודע לשיר", בליווי להקה שכללה את חברו הקרוב ומי שעתיד להיות עמיתו למקצוע המשחק, פרנק וינסנט. בהמשך וינסנט ופשי חברו יחד לצמד והופיעו במופע קומי משותף מ-1970 ועד 1976.
קריירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]החל את קריירת המשחק שלו בגיל 10 כאשר שיחק בתוכנית טלוויזיה, שבה שיחקה השחקנית קוני פרנסיס. סרטו הראשון היה היה בסרט דל תקציב בשנת 1976 "The Death Collector" . לאחר שהסרט, חזר פשי לברונקס ועבד במסעדה שהייתה מתחת לביתו.
ב-1979 קיבל פשי שיחת טלפון מרוברט דה נירו, שהתרשם מהופעתו בסרטו הראשון והציע לו לשחק לצידו בסרטו של מרטין סקורסזה, "השור הזועם. הוא שיחק בסרט ואף במהלך צילומיו הוא שבר את אחת מצלעותיו.[1] הופעתו בסרט הייתה פריצת הדרך הקולנועית של פשי ב-1980. הוא זכה על התפקיד בפרס באפט"א ולמועמדות ראשונה לפרס אוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר.
בשנים שלאחר מכן, הוסיף לשחק לצידו של דה נירו, בסרטים "היו זמנים באמריקה", "קזינו" ו"החבר'ה הטובים". בעבור זה האחרון זכה פשי בפרס האוסקר בקטגוריית שחקן המשנה.[2] נאום הזכייה שלו היה אחד מנאומי הזכייה הקצרים ביותר כאשר אמר "לכבוד הוא לי, תודה רבה".[3]
פשי כיכב גם בסרטים "שכחו אותי בבית","שכחו אותי בבית 2", "ג'י. אף. קיי - תיק פתוח", "סהרורי" ו-"בן דודי ויני". כן הופיע בסדרת סרטי "נשק קטלני" (החל מהסרט השני). ב-1992 הנחה פרק בתוכנית "סאטרדיי נייט לייב".
ב-1998, הוציא את האלבום השני שלו, לאחר 30 שנה, לו הוא קרא על שם דמותו "וינסנט גמביני" בסרט "בן דודי ויני" וב-1999, לאחר יציאתו של הסרט "נשק קטלני 4", הכריז פשי כי הוא פורש ממשחק לטובת פיתוח קריירה מוזיקלית.
עם זאת, הוא שב למשחק כאשר הופיע בתפקיד אורח בסרטו החדש של רוברט דה נירו, "שומר המדינה" (2006) ובסרט "חוות האהבה" לצידה של השחקנית הלן מירן בשנת 2010.
בשנת 2019, לאחר ניסיונות שכנוע רבים, הסכים להופיע בתפקיד ראשי בסרטו של סקורסזה "האירי", לצידו של דה-נירו ואל פצ'ינו, שהופק על ידי נטפליקס. על תפקידו היה מועמד פעם נוספת לפרס אוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר.
בנובמבר 2019, לאחר 21 שנה מהאלבום הקודם שלו, הוציא את האלבום השלישי שלו - "ג'ו פשי... עדיין שר".[4]
חיים אישיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]פשי היה נשוי 3 פעמים. לראשונה ב-1964. ב-1988 התחתן בפעם השלישית עם הדוגמנית, קלואדיה הארו, ששיחקה במספר סרטים ביחד עם פשי. ב-1992 נולדה בת בשם טיפאני ובאותה שנה הם התגרשו. ב-2000, החל לצאת עם אנג'י אברהארט וב-2007, הזוג התארס. אך ב-2008 דווח כי הזוג נפרד. [5]
פילמוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- The Death Collector (1976) - בתפקיד: ג'ו
- השור הזועם (1980) - בתפקיד: ג'ואי
- I'm Dancing as Fast as I Can (1982) - בתפקיד: רוג'ר
- היו זמנים באמריקה (1984) - בתפקיד: פרנקי
- סהרורי (1988) - בתפקיד: מיסטר ביג
- חסינות דיפלומטית (סרט)- (נשק קטלני 2) (1989) - בתפקיד: ליאו גץ
- החבר'ה הטובים (1990) - בתפקיד: טומי דה ויטו
- שכחו אותי בבית (1990) - בתפקיד: הארי
- ג'י. אף. קיי - תיק פתוח (1991) - בתפקיד: דייוויד פרי
- בן דודי ויני (1992) - בתפקיד: ויני גאמביני
- נשק קטלני 3 (1992) - בתפקיד: ליאו גץ
- שכחו אותי בבית 2 (1992) - בתפקיד: הארי
- סיפור מרובע ברונקס (1993) - בתפקיד: קארמין
- ג'ימי הוליווד (1994) - בתפקיד: ג'ימי אלטו
- קזינו (1995) - בתפקיד: ניקי סאנטורו
- יוצאים לדוג (1997) - בתפקיד: ג'ו ווטרס
- נשק קטלני 4 (1998) - בתפקיד: ליאו גאץ
- שומר המדינה (2006) - בתפקיד: ג'וזף פאלמי
- חוות האהבה (2010) - בתפקיד: צ'ארלי פונטמפו
- האירי (2019) - בתפקיד: ראסל בופאלינו
- Day of the Fight (2023) - בתפקיד: אביו של מייק
טלוויזיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ג'ו פשי, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
- ג'ו פשי, באתר AllMovie (באנגלית)
- ג'ו פשי, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
- ג'ו פשי, באתר Metacritic (באנגלית)
- ג'ו פשי, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
- ג'ו פשי, באתר Last.fm (באנגלית)
- ג'ו פשי, באתר AllMusic (באנגלית)
- ג'ו פשי, באתר MusicBrainz (באנגלית)
- ג'ו פשי, באתר Discogs (באנגלית)
- ג'ו פשי, באתר Songkick (באנגלית)
- ג'ו פשי, באתר Genius
- ג'ו פשי, באתר SecondHandSongs
- ג'ו פשי, באתר בילבורד (באנגלית)
- ג'ו פשי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Elaine Dutka, 'I Am the Movies I Make' : Martin Scorsese's passion and commitments earn him the AFI's most prestigious honor, Los Angeles Times, 1997-02-22 (באנגלית אמריקאית)
- ^ עירית שמגר, שבעה במכה, מעריב, 27 במרץ 1991
- ^ 10 Oscar Speeches That Were 10 Words or Fewer, Mental Floss, 2019-02-24 (באנגלית אמריקאית)
- ^ Joe Pesci’s new jazz album is incredibly surreal, but sweet and sincere nonetheless – review, The Independent, 2019-11-29 (באנגלית)
- ^ IOL: Pesci ends engagement with model Everhart, web.archive.org, 2008-04-30