[go: up one dir, main page]
לדלג לתוכן

בני ישראל (הודו)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
כריכת הספר "ההיסטוריה של בני-ישראל מהודו" מאת חיים שמואל קהימקר, יצא בתל אביב בשנת 1937
בני-ישראל מהודו שנת 1838 (כנראה ממשפחת קמודן מוכאדם דיווקר, נשיאי הקהילה)
משפחת טלקר: הסבא דניאל, הבן משה והנכד דניאל (שנת 1870 לערך)

בני ישראל (במראטהית-יהודית: बेने इस्राएल, תעתיק: "בֶּנֶה ישראל") הוא כינויה של קהילה יהודית שהתקיימה במערב הודו לצד קהילת יהודי קוצ'ין ויהודי "בגדאד"[1]. מאז הקמת מדינת ישראל עלתה רוב הקהילה לארץ ובה מצוי הריכוז הגדול ביותר של בני הקהילה.

בטרם העלייה לישראל באמצע המאה העשרים מנתה הקהילה כ-24,000 נפשות שהתרכזו בעיקר במומבאי[2], קולקטה, דלהי, אחמדאבאד וטהאנה. כיום, על-פי ההערכות, מונה הקהילה כ-85,000 נפשות בישראל, כ-3,000 נפשות באזור מומבאי, כמה מאות נפשות ברחבי הודו ועוד כ-5,000 נפשות ברחבי העולם, כולל צאצאי נישואין בין-עדתיים.

בית הכנסת מגן אברהם של קהילת בני ישראל באחמדאבאד

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
חוג ללימודי עברית של בנות עדת בני ישראל בפנימיה לבנות בפונה, 1913.
המחנכת רבקה ראובן בכיסא האמצעי
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

קיים קושי לקבוע מהו מוצאם של בני ישראל וזאת מכיוון שבני העדה לא תיעדו בכתב את קורותיהם, לא קיימו כל קשר עם קהילות יהודיות אחרות, ואין בידנו כל תיעוד חיצוני של נוסעים שפגשו בהם עד המאה ה-11.

על פי המסורת של בני העדה, אבותיהם הם ניצולים מספינה שנטרפה סמוך לחוף "קונקאן" דרומית למומבאי. מהספינה ניצלו 7 גברים ו-7 נשים, וכל ספרי הקודש ותשמישי הקדושה שלהם אבדו באסון. הניצולים קברו את מתיהם באתר סמוך לכפר נאווגאון, במקום ששימש לימים כבית הקברות של קהילת בני ישראל, והתיישבו באזור[3]. ישנה אי-בהירות לגבי התקופה שבה קרה האירוע. יש מבני ישראל הסוברים כי אבותיהם נמלטו מארץ ישראל בדרך הים החל בשנת 175 לפני הספירה, בימי מלכותו של אנטיוכוס אפיפאנס. ישנם מבני העדה שטוענים שהיו מצאצאי עשרת השבטים[4][5].

על פי המסורת של בני ישראל, חלה אצלם תחייה דתית במאה ה-10, כאשר אדם בשם דוד רחבי שזיהה שהם יהודים על פי מנהגיהם, לימד אותם דינים והנהיג את חג השבועות ואת חג הסוכות. אותו דוד רחבי נהרג על ידי פרש מוסלמי כאשר היה על חוף הים. ישנם הסבורים שהיה זה דוד הסוחר, אחי הרמב"ם אשר נסע לסחור בהודו במאה ה-12, אך אין לכך עדויות מבוססות[6][7][8], מלבד העובדה ששמם של קהילה בשם בני ישראל בהודו מוזכרת באיגרת הרמב"ם לחכמי העיר לוניל בצרפת בשנת 1194.

יש חוקרים הסבורים שמדובר במפגש עם יהודי בשם דוד יחזקאל רחבי שחי במאה ה-18 והגיע מקהילת יהודי קוצ'ין בדרום מערב הודו. דוד יחזקאל רחבי היה מתורגמן ומתווך בשירות החברה ההולנדית המזרחית למסחר. הוא לקח שלושה נציגים ממשפחות מיוחסות מקרב בני העדה[דרוש מקור], משפחות: ראג'פורקר, שאפורקר וג'היראדקר, ולימד אותם את ההלכה המתוקנת, עברית ודיני יהדות שנוספו באלף השנים שקדמו. שלוש המשפחות היוו דייני העדה ומילאו את כל התפקידים הדתיים והאזרחיים בקרב בני העדה. הם קיבלו גושפנקא לתפקידם משליטים מקומיים ונקראו "קאג'י"[9][10]. קיימים מסמכים משפטיים חתומים בידי שליטי האזור ומלכים מהמאה ה-17 עד לסוף המאה ה-18.

המנהיגות האזרחית והפוליטית עברה למשפחת דיווקר בסביבות שנת 1785, והוטבע התואר "קמודאן מוכדאם" דהיינו מפקד-נשיא.

ביקורים מקרב הקהילה בארץ ישראל החלו מסביבות שנת 1855 ואף לפני נשלחו תרומות. בקבר רחל ישנה כתובת הקדשה לקהילת בני-ישראל מהודו משנת 1865 לערך[11].

בתחילת המאה ה-19 הנחו יהודים מקוצ'ין את המנהיגות הדתית של בני ישראל. הם שימשו בקהילה מורים, חזנים ושוחטים. התחייה הדתית של בני ישראל הסתייעה גם, החל בשלהי המאה ה-18, ביהודים בגדאדים, שהעבירו את עסקיהם ואת מוסדות הדת והקהילה שלהם מעיראק למרכזי המסחר במומבאי ובכלכותה. באופן פרדוקסלי, גם מיסיונרים נוצרים חיזקו את זהותם היהודית של בני ישראל, בחזקם את קשריהם עם דוברי אנגלית. הם הקימו בתי ספר להוראת השפה האנגלית ותרגמו ספרי תפילה וכתבים דתיים אחרים מעברית למרטהי.

בסוף המאה ה-19 גברה הפעילות של הרבנות האורתודוקסית ולצידה הגיעה הפעילות הציונית. הקהילה הוזמנה לקונגרס הציוני העולמי הראשון בבזל ב-1897, אך מנהיגיה סירבו להשתתף בטענה שמשיח ישראל עדיין לא בא ולכן יש להמתין. עם זאת, הקהילה כן תרמה כלכלית למאמץ הציוני.

כתוצאה מהזדמנויות שהציעו הבריטים לבני ישראל בתחילת המאה ה-19, התחילו משפחות של בני ישראל להגר למרכזים אחרים. הקהילה הסתעפה לכמה ריכוזים נוספים מחוץ להודו, למקומות כגון: קראצ'י (שהפכה לחלק מפקיסטן), עדן (תימן) ורנגון (מיאנמר). כמו כן, היגרו יהודים מבני ישראל לאזורים נוספים בהודו: פונה, אחמדאבאד וניו דלהי.

בני הקהילה ששירתו בצבא האימפריה הבריטית השתתפו כקצינים במלחמת העולם הראשונה. מספר קצינים היו מהנכנסים עם הגנרל אלנבי לירושלים עם כיבושה בשנת 1917, עת השליטה באזור עברה מהאימפריה העות'מאנית לאימפריה הבריטית.

מספר נוסעים יהודים בהודו במאה ה-19 נתקלו בקהילה זו. ישראל יוסף בנימין ראה בהם צאצאים של עשרת השבטים האבודים. מניעת התבוללות בגויים הייתה הדבר החשוב ביותר בקהילה.

בשנת 1897 נכתב ספר מקיף על העדה בידי חיים שמואל קהימקר, ממנהיגי הקהילה. הספר יצא לאור בשנת 1937 בתל אביב. נכתב בו כי בני ישראל הם צאצאי כובשי זיתים מהגליל, שניצלו מספינה שנטרפה בקרבת חופי הודו. שבעה זוגות ניצלו ונלקחו תחת חסות כוהני דת ברהמינים. לפי מסורתם, בני קהילת בני ישראל הם צאצאים של אנשים ממעמד הכהונה[דרוש מקור]. בבדיקה גנטית שנערכה ב-2002 נמצאו ממצאים שמוכיחים כי לבני הקהילה גנים יהודיים וכי גן הכוהנים שכיח אצלם במידה דומה לעדות אחרות[12], אף על פי שלא היו כוהנים מוצהרים בקרבם.

באזור קונקאן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחות "בני ישראל" גרו במשך דורות רבים בכ-200 כפרים שונים באזור קונקאן. אחד הכפרים הידועים שבו חיו יהודי "בני ישראל" היה אליבג (Alibag). הכפר היה ידוע ככפר יהודי וגרו בו מאות משפחות[13]. בני ישראל שימשו כדורכי שמן בקונקאן ונודעו בכינוי "שנוואר טליס", שמשמעו עוצרי שמן שומרי שבת. הם אימצו את שפת המקום, מרטהי, ולא נבדלו, למראית עין, מבני המקום. אולם, בחברה הכפרית הם נבדלו מאחרים בשל דבקותם ביהדות[3].

כיום גרות בכפר 5–6 משפחות יהודיות המתחזקות בית כנסת ומעסיקות חזן ושוחט. אליהו בירנבוים אשר ביקר בכפר בסוף שנת 2006 מתאר את "הגאווה היהודית של המשפחות הגרות במקום באשר לעבר המפואר של הכפר". השוחט, לוי וקרולקר, למד שחיטה כדי שמשפחתו ובני הקהילה יוכלו להמשיך לאכול בשר כשר. בכפר נמצא בית הכנסת של הקהילה אשר נבנה לפני כ-170 שנה.

חיי הדת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדיין נותרו כ-40 בתי כנסת של הקהילה ברחבי הודו, רובם כבר אינם פעילים. חלק מבתי הכנסת נהרסו בשל עזיבת הקהילה. עם זאת, חלק מבתי הכנסת הנותרים גדולים מאוד ומרשימים ועדיין פעילים במיוחד בחגים ושבתות. רוב בתי הכנסת הוקמו החל מסוף המאה ה-18 ועד אמצע המאה ה-20. בתי הכנסת של בני העדה בפקיסטן נהרסו עד היסוד לאחר קום המדינה. האחרון שבהם, "מגן שלום" בקראצ'י, נהרס ב-1988 על מנת לפנות מקום למרכז קניות[14]. בשנים האחרונות נשלחו למומבאי רבנים שונים, ושירתו שם תקופות קצרות, וכן נציגים של תנועת חב"ד, וזאת בנוסף לחזנים ולרבנים בני הקהילה במקום.

בני ישראל דבקים במסורת שלהם ובמנהגיהם, והמועדים החשובים ביותר להם הם ראש השנה, יום כיפור, שמחת תורה וחג הפסח. בחתונה, למשל, הכלה לובשת סארי לבן ויוצאת לקבל את פני החתן, כשהוא עומד על בימת בית הכנסת ומזמר את "שיר החתן" (נכתב על ידי רבי ישראל נג'ארה) המיוחד לבני ישראל. אחד המנהגים המיוחדים של בני ישראל קשור בחג הפסח: יהודי אליבג נוהגים לטבול בערב פסח את כף היד בדם (היום משתמשים בצבע אדום שלא מן החי), להטביע את היד על נייר ולתלות את הנייר מעל משקוף הדלת. מנהג זה הוא זכר לנתינת דם קורבן הפסח על משקוף הדלת בליל יציאת מצרים (שמות, י"ב, כ"ב–כ"ג), אבל הוא ייחודי ליהודי "בני ישראל".

המסורות של "בני ישראל" בהודו קשורות קשר הדוק לדמותו של אליהו הנביא. הרקע לכך הוא אגדה ידועה בקרב הקהילה, שלאחר שהמשפחות הראשונות הגיעו להודו והתיישבו בה, הגיע אליהו הנביא לבקרם בכפרים שגרו בהם וגם באליבג, לעודדם ולהבטיח להם שבקץ הגלות ישובו לארץ ישראל. בקהאנדאלה (אנ'), המקום שאליו לפי המסורת הגיע אליהו הנביא מצביעים על סלע גדול ובו קו ארוך השקוע באבן, המצביע על הסימן שהשאירו גלגלי המרכבה של אליהו הנביא; לצד הקו שני חורים גדולים באבן המציינים את פרסות הסוסים כאשר קפצו כדי לעלות השמימה[15].

חינוך

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאחר שבהודו היו לקהילת בני ישראל זכויות מלאות, הגיעו רבים לעמדות בכירות במערכת המשפט, היו ממקימי מערכת הרפואה ההודית ומקימי מערכת החינוך ההודי במהאראשטרה, והקימו מערכת חינוך לבני ישראל[16]. הסופר חיים שמואל קהימקר, הקים את אגודת העזובים לחינוך יתומי ויתומות הקהילה בשנת 1853, המחנך והסופר יוסף יחזקאל ראג'פורקר, שימש כבוחן בשפה העברית החל מ-1871 באוניברסיטת בומביי. בשנת 1875 ייסדה "החברה לעידוד החינוך של בני ישראל" את "בית הספר הישראלי", מוסד לחינוך יסודי בשפה האנגלית. ב-1892 נוסף עליו גם בית ספר תיכון. בשנות השלושים הוסב שמו ל"בית ספר אלי כדורי", על שם הנדבן שתמך בו. רוב תלמידיו היו יהודים, ולימדו בו עברית, נוסף על אנגלית ומרטי. כיום, שפת ההוראה בבית הספר היא מרטי ואין כלל יהודים בין תלמידיו. איגוד בוגרי בית הספר היהודי (לימים, הוא נודע בכינוי "אגודת המכבים") נוסד בשנת 1917 ובתקופת השיא שלו, בשנות החמישים, השתתפו באספותיו מאות אנשים.

בשלהי המאה ה-19 הוקם בבומביי בית ספר על שם יעקב ששון לילדי "הבגדאדים". תחילה הוטלו הגבלות על מספר התלמידים מבני ישראל. ב-1970 היו כמעט כל התלמידים היהודים בבית הספר מבני ישראל.

רבים מהגברים של הקהילה קיבלו השכלה כללית ולא מעט בנו קריירה צבאית בעמדות מפתח בכירות בצבא הבריטי-הודי. עם סיום השלטון הבריטי היו לקצינים בצבא ההודי. שחקנים וזמרי תיאטרון מבני ישראל פעלו בתחילת המאה העשרים בהודו, ועם הקמת התעשייה הבוליוודית במומבאיי, היו אנשי קולנוע מקהילת בני ישראל. אחד האישים הבולטים מהקהילה הוא שמואל יחזקאל דיווקר, מקים בית הכנסת הראשון של הקהילה "שער הרחמים" ב-1796, וצאצאיו היו בין מנהיגי הקהילה כמאה שנים תחת התואר "קמודאן מוכאדם" שעבר בירושה.

השתלבות בני הקהילה בארץ ישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהינתן הצלחתם תחת הממשלה הבריטית, רבים מ"בני ישראל" התכוננו לעזוב את הודו בשנת 1947. הם האמינו כי התעוררות הלאומיות והדגש על דתות מקומיות יביאו לפחות הזדמנויות עבורם. בסופו של דבר רובם היגרו לארץ ישראל[17].

כאשר החלה העלייה של משפחות בני ישראל לארץ, וכן צעירים רבים מהקהילה שהגיעו כדי להכין תשתיות לקראת בואה של המשפחה המורחבת, הם נתקלו בקשיים בהשתלבות המשפחות בארץ. בני קהילת בני ישראל נשלחו לעיירות פיתוח ללא מקומות תעסוקה. ב-1951 התלוננה קבוצה מבני ישראל על אפליה ופתחה במחאה השקטה בהנהגת אייזיק (אק איי) דיווקר, ודרשה לחזור להודו[18].

בין השנים 1960–1964 פתחו בני הקהילה במחאה השנייה נגד פסיקתם של כמה רבנים שפסקו כי בני הקהילה אינם יהודים. מנהיג המחאה היה בהנהגת שמשון שמשון (קילקר). המחאה נסתיימה עם הצהרת ראש ממשלת ישראל לוי אשכול שעל הממסד הרבני לחדול מאפלייתו כלפי הקהילה.

לפי דו"ח הוועדה העליונה על הפזורה ההודית (2012), שסקר את החיים בישראל עבור קהילת בני ישראל, בעיר באר שבע בדרום הארץ נמצאת הקהילה הגדולה ביותר של בני ישראל, ויש להם סוג חדש של משפחה רב-לאומית[19].

בדרך כלל בני ישראל לא פעלו פוליטית מאז אמצע שנות ה-60 של המאה הקודמת ופעלו באמצעים צנועים יותר. הם כן יצרו קשרים כלכליים מתמשכים עם הודו, אך הם בעלי מעמד פוליטי מצומצם בישראל. הקהילה, אף על פי שהייתה בישראל במשך דורות רבים, שמרה על מסורות רבות מהודו, מלידה ופולחנים כמו מהנדי[20]. יהודים ממוצא הודי נחשבים בדרך כלל לספרדים, אף על פי שרובם המכריע אינם ממוצא ספרדי; הם השתלבו היטב מבחינה דתית עם הקהילה הספרדית בישראל[21].

המעמד בהלכה הרבנית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התעוררו תהיות ביחס למעמדם של "בני ישראל" והאפשרות לשלבם במניין ואף להתחתן עימם. לכן, נשלחה בשנת ה'תר"ג שאלה מבני הקהילה בכלכתא אל הרבנים הגדולים בבגדאד לשאול על דעתם בנושא "בני ישראל", וזה לשונה:

זה היום כמה שנים בא למחנינו מן בומבאי איש ואשתו ובניו מהיאודים הידועים במקומותם "בני יסראיל" וזה האיש מיום שידענו עד היום הזה הוא וביתו כולם מתנהגים כמונו כמשפט הרבנים, שומרים כל מצוות ונזהרים מכל מה שאסרו ז"ל ואינם מפילים דבר מדבריהם. גם הולידו בנים בתוכינו ומלנו אותם כבנינו ובגדלם למדו אותם ת"ת עם בנינו והם היום כמונו בלי הפרש כלל... והן עתה גדלו בניהם והגיעו לפרק הנישואין ומבקשים להנשא בבנות ישראל ונפשינו לשאול הגיעה אם נוכל לתת להם מבנותינו ונקח מבנותם...

רבני בגדאד השיבו לבני הקהילה בכלכתא שהם רשאים לקבלם לקהילה ולהתחתן עימם[22]. בשנת ה'תר"ל ביקר הרב אברהם חיים עבו, בנו של הרב שמואל עבו בבומביי. בראותו את היחס המזלזל מצד היהודים הבגדאדים שבהודו, עורר את אביו למחות על כך. חכמי צפת הספרדים והאשכנזים הצטרפו אליו, וביחד שלחו איגרת לבני משפחת ששון בזו הלשון:

בוודאי שאסור לרחקם ולגרום להם בזיון, שעל ידי כך יחזרו לסורם... אלא אדרבא, מצווה רבה לקרבם ולהשתדל עמהם להורותם בדרך אשר ילכו בה. ובפרט בערים ההם אשר שם נמצאים המסיתים (המסיונרים הבריטים), חלילה וחלילה תהיו אתם הגורמים שיעזבו תורת ה' תמימה, וילכו אחרי ההבל.

לאיגרת זו נוספו עוד איגרות[23][24]. בשנת ה'תרע"ד רבני ירושלים ובגדאד דנו בנושא שוב, והגיעו למסקנה לאסור את החיתון עם בני הקהילה[25].

עלייה לארץ ישראל ומעמדם ההלכתי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם עליית "בני ישראל" ארצה התעורר פולמוס הלכתי רחב היקף. כמה טענות נטענו כלפי הקהילה, ביניהן האם עברו על איסור יבמה לשוק, ספק איסור אשת איש, חששות זנות ונישואין עם קרובים, חששות לגבי גיטין שסודרו בהודו, שמא הם צאצאי גרים והאם יש לדון אותם כקראים שכן לא היו בקיאים בהלכות. שתי השאלות המרכזיות היו האם הם יהודים ובאם הם יהודים האם ישנו חשש ממזרות:

הראשון לציון באותה תקופה, הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל קבע שמותרים לבוא בקהל ושאין לדון אותם כקראים, אבל ההיתר מותנה בכך שיקבלו עליהם עול תורה ומצוות[26]. הרב הראשי האשכנזי, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג הסכים לדעתו[27].

הרב שאול ישראלי הכיר ביהדותם אך התלבט בשאלת ספק הגיטין וקבע כי אין לאוסרם מלהתחתן עם ישראלים, אבל אסר עליהם להתחתן עם כהנים[28].

הרב עובדיה הדאיה[29] הצריך אותם לעבור גיור לחומרא ואסר אותם להנשא לכהונה – כפי שאסר הרב ישראלי – ועימו הסכים הרב משה פיינשטיין[30].

הרב משה שטרנבוך, אב דית הדין של העדה החרדית, פסק "שלהתיר את כלל האומה ["בני ישראל"] צריך לקבץ יחד את כל גאוני ישראל, וזה אי אפשר היום"[31]. יחד עם זה הוא התיר במקרה של יוצא העדה שהתארס ליהודייה להתחתן עימה בתנאי שיעבור גיור מלא. על פסק דין זה חתמו גם הרבנים שלמה זלמן אוירבך, שלמה שמשון קרליץ ונסים קרליץ.

בקריינא דאגרתא, ספר השו"ת של הרב יעקב ישראל קניבסקי הובאה דעתו שיש לאסור את הקהילה לחלוטין והרב אלעזר מנחם מן שך סבר כמוהו[32]. עימם הסכים הרב אליעזר וולדנברג[33].

בני הקהילה חוו עלבון צורב ופגיעה קשה, שכן הקהילה הייתה ידועה כקהילה שמרנית ששמרה על עצמה במשך מאות שנים ללא התערבות עם גויי הסביבה. זאת, ועוד: נאמנות הבעל לאשה הייתה ידועה בקהילה, כמעט ולא נרשם מקרה של גירושין בקהילה, וגם במקרה שהבעל נפטר, או במקרים נדירים של גירושין, האישה הייתה נשארת באלמנותה כל ימי חייה[34].

עם הגברת העלייה של בני הקהילה החלו ברבנות הראשית בשנת תשי"ז באיסוף חומר היסטורי ופסקי דין, הראשון לציון הרב יצחק נסים פנה אל פוסקי ההלכה להביע את דעתם בנושא, בשנת תשכ"א פנה שוב הרב נסים לרבנים נוספים[23]. באסרו-חג סוכות בשנת תשכ"ב כינס הרב נסים עשרה פוסקים מפורסמים, הם הרב יוסף שלום אלישיב הרב עובדיה הדאיה, הרב יהושע מנחם אהרנברג והרב שאול ישראלי, הרב יעקב עדס, הרב בצלאל זולטי, הרב אליעזר גולדשמידט, הרב שלמה שמשון קרליץ והרב שלמה טנא, לדון בנושא[23]. ב-ב' חשוון באותה השנה, התקבלה החלטה של הרבנות הראשית לישראל, כדעת הרב עוזיאל והרב הרצוג, להכיר בהם כיהודים לכל דבר ושאין כל יסוד לאיסור[35][23]. מסקנות הרבנות פורסמו בספר "'בני ישראל' – פסקי הלכה ומקורות לבירור דינם ושאלת מוצאם"[36].

רוב רבני ישראל קיבלו את החלטת מועצת הרבנות, למעט מקרים יוצאי דופן. לצורך זה מינתה הרבנות רושמי נישואים אזוריים שאליהם הובאו המקרים האלה. בעיה זו נדונה בכנסת[37]. בעניין זה השיב שר הדתות ד"ר זרח ורהפטיג ש"בני ישראל הם יהודים לכל דבר"[38]. לאחר שביתות, שביתות רעב והפגנות רבות יזם נשיא המדינה זלמן שזר פגישה בלשכתו ביחד עם הרב נסים והשר ורהפטיג, נציג הקהילה ממומבאיי שלום אברהם (צ'אולקר) ונציג הקהילה בישראל שמשון שמשון (קילקר). השר ורהפטיג פרסם הודעה רשמית כדי להניא את בני הקהילה מהשביתות וההפגנות, וכי הרבנות כבר הכריזה שהם יהודים לכל דבר[23].

כתגובה למחלוקת הציבורית, פרסם גם הרב דוד חיים שלוש רבה של העיר נתניה פסק הלכה המתיר את בני העדה ללא כל ספק:

כאשר נביאנו ניבאו על קבוץ גלויות 'אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך והביאך אל הארץ', ונבואת מיכה הנביא (ד ו-ז) 'ביום ההוא נאם ה' אספה הצלעה והנדחה אקבצה. ושמתי את הצלעה לשארית והנהלאה לגוי עצום ומלך ה' עליהם בהר ציון מעתה ועד עולם', ודאי שלא התכוונו בנבואתם להעלות את ישראל כדי לעשותם עדות נידחות ולאסור את הנישואים איתם ולגרום לשנאת חינם וריב אחים, אלא לעשותם גוי אחד ומשפחה אחת ורועה אחד לכולם יהיה.

— שו"ת בני עמי, עמ' קצ"ט-רי"ט.

בשנת ה'תשמ"ב שלחו הרבנים הראשיים הרב עובדיה יוסף והרב שלמה גורן הנחיות לכל הרבנים האחראים על הנישואים המורות על עריכת נישואים לבני הקהילה. הרב עובדיה יוסף פרסם פסק-דין סופי בי' בשבט ה'תשנ"ח המתיר לבני העדה להנשא ללא כל פקפוק וצורך בבירורים:

לפניכם הריני להבהיר בזה דעת תורה, כי עדת "בני ישראל" יוצאי הודו, הם יהודים כשרים לכל דבר, ומותרים לבוא בקהל ולהינשא עם כל ישראל כדת משה וישראל, ללא כל פקפוק וללא כל צורך בבדיקות ובירורים. ומצווה רבה לידבק בהם ולקרבם למוסדות החינוך התורניים, לשמירת התורה והמצוות ולקבלם למוסדות החינוך התורניים תלמודי-תורה וישיבות, שכולם ניחונו במדות טובות ולב טהור ואוהבים להתקרב לתורה, ומטים אוזן קשבת לכל חכמי התורה ולנושאי דגליה.

פסק דין זה שם סוף רשמי למחלוקת הציבורית בעניין, בנוסף לסיום המחלוקת שבא על ידי הכרעת הרבנות הראשית שנים רבות קודם לכן[23].

מבנה הקהילה הדתית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קהילת "בני ישראל" התנהלה במשך השנים על פי ההנהגה של "החזן", שהוא היה הדמות הרוחנית בקהילה. המורה הרוחני שעל פיו נעשה כל דבר. הקהילה הייתה ממושמעת מאוד לדברי "החזן" בכל דבר רוחני[39]. המצב כיום במומבאי הוא שרוב רובם של יהודי הקהילה הם מ"בני ישראל" – כחמשת אלפים איש. רובם המכריע השתקעו במדינת ישראל וכ-2,000 היגרו לארצות דוברות אנגלית – אנגליה, קנדה, ארצות הברית ואוסטרליה, ורק כ-200 איש נותרו מהבגדאדים. כיום ניתן לומר, ש"בני ישראל" הם אלו שמקבלים לתוכם את היהודים העיראקים.

את חיי הקהילה היהודית בהודו מאפיין מספרם הרב של ארגוני חברה ורווחה. ארגון הנשים "סטרי מנדל" שנוסד ב-1913 על ידי המחנכת רבקה ראובן (נוגאוקר), המעון לנטושים וליתומים שנוסד ב-1934 במתכונתו הנוכחית ומטפל גם כיום בקומץ קשישים. במשך השנים פעלו בקרב בני ישראל גופים שונים – מועדוני ספורט, ארגונים ציוניים ואגודות צדקה וגמילות חסדים.

קהילת בני ישראל בהודו היא כיום, נכון לשנת 2019, קהילה קטנה, הנאבקת על קיומה ושורדת בזכות מנהיגיה ומאמציהם של ארגונים יהודיים, וביניהם הג'וינט. בעקבות ההגירה גדולת ההיקף, הפעילות הקהילתית הצטמצמה. עיתונים וכתבי-עת של בני ישראל, שהתפרסמו בתפוצה רחבה, מופיעים כעת באופן לא תדיר. עם זאת, בקרב קהילות היהודים בהודו מתרחש תהליך של התלכדות, ונוצרו קשרים בינן לבין קבוצות שונות בישראל ובארצות הברית[40].

הבונים החופשיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתחילת המאה ה-19, ובעקבות השפעת הבריטים בקרב חברי הקהילה, רבים הצטרפו לארגון "הבונים החופשיים" והגיעו לדרגות הבכירות. הם נשלחו ללשכות הארגון במדינות כגון: בהודו, ישראל, קנדה, ארצות הברית.[דרוש מקור]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • ולטר פישל, היהודים בהודו: חלקם בחיים הכלכליים והמדיניים, ירושלים: מכון בן צבי, 1960.
  • הרבנות הראשית לישראל, בני ישראל - פסקי הלכה ומקורות ובירור דינם ושאלת מוצאם, ירושלים, הרבנות הראשית לישראל, תשכ"ב (1962).
  • שלוה וייל, "יחסים בין אישיים ושימושי לשון בקרב 'בני ישראל' בארץ", בתוך: ש. דשן ומ. שוקד (עורכים), יהודי המזרח. ירושלים, שוקן. עמ' 306–311, 1985.
  • אליעז ראובן-דנדקר, הענף השונה-סיפור צאצאיו של יצחק בן דאדא קמודן דיווקר, הוצאת קמודן מוכאדם, 2016.
  • שלוה וייל, הודו בסדרת "העליות הגדולות מארצות המזרח, דפי מידע ומקורות", מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח ומשרד החינוך, מנהל חברה ונוער תחום מורשת יהדות המזרח, ירושלים התש"ס, 40 עמ'
  • שלוה וייל, מקוצ'ין לישראל, ירושלים: קומו ברינה.
  • ליזה־מזל בנימין, שארית ישראל שהייתה בארץ אופיר, הוצאת טופ, 2011.
  • סופי יהודה, נפל משמיים, הוצאת אחיטל, 2012.
  • אילנה שזור (סוגבקר), אמא הודו, אבא ישראל, הוצאת קמודן מוכאדם, 2017.
  • אליעז ראובן-דנדקר, אז, מה הקר שלך?-מסע להודו הנסתרת, הוצאת קמודן מוכאדם בסיוע מרכז מורשת יהדות קוצ'ין, 2018.
  • דפנה שמשון־מוסניקוב, מאבקיו של שמשון שמשון-האיש שלא ידע מנוח, הוצאת אוריון, 2018.
  • אליעז ראובן-דנדקר, המדריך לבני ישראלי המתחיל-תרבות, היסטוריה ומנהגים, הוצאת קמודן מוכאדם בסיוע מרכז מורשת יהדות קוצ'ין והמרכז למורשת יהדות הודו, 2019.
  • אילנה שזור ו-אופיר שמאי, המלידה של הבני ישראל מהודו, הוצאת המרכז למורשת יהדות הודו והמרכז למורשת יהדות קוצ'ין בשיתוף הלו"ז העברי, 2020.
  • אליעז ראובן-דנדקר, הג'אמט-א. נשים מעוררי השראה מקהילת הבני ישראל מהודו, הוצאת קמודן מוכאדם בסיוע מרכז מורשת יהדות הודו, 2020.
  • חיים שמואל קהימקר, ההיסטוריה של "בני ישראל" שבהודו, הוצאת טקסט רץ, ירושלים תשפ"ג
  • Weil, S. 2011 'Bene Israel', in Adele Berlin (Ed.-in-Chief, 2nd edition) Oxford Dictionary of Jewish Religion, New York: Oxford University Press, 131, 2011.
  • Weil, S. Bene Israel Rites and Routines' in: Shalva Weil (ed.) India’s Jewish Heritage: Ritual, Art and Life-Cycle, Mumbai: Marg Publications, 2009.
  • Weil, S. (Third reprint) India's Jewish Heritage: Ritual, Art and Life-Cycle, Mumbai: Marg Publications, 2009.
  • Yulia Egorova, Jews and India: Perceptions and Image, Routledge, 2008.
  • Nathan Katz, Ranabir Chakravarti, Braj M. Sinha, and Shalva Weil (eds.). Indo-Judaic Studies in the Twenty-first Century, New York: Palgrave-Macmillan, 2007.
  • Weil, S. 'Bene Israel'; 'Cochin Jews', in Michael Berenbaum and Fred Skolnik (eds) Encyclopedia Judaica, Detroit: Macmillan Reference, 3: 335-339, CD-Rom, 2007.
  • Shalva Weil Weil (ed.). India's Jewish Heritage: Ritual, Art and Life-Cycle, 2nd ed., Mumbai: Marg Publications, 2004.
  • Nathan Katz. Who Are the Jews of India?, Berkeley: University of California Press, 2000.
  • Orpa Slapak (ed.), The Jews of India: A Story of Three Communities, UPNE, 1995.
  • Joan Roland. Jews in British India: Identity in a Colonial Era,Hanover, N.H.: University Press of New England, 1989.
  • Shirley Berry Isenberg. India ’s Bene Israel: A Comprehensive Inquiry and Sourcebook, Bombay: Popular Prakashan, 1988.
  • Strizower, Schifra. The children of Israel: the Bene Israel of Bombay. B. Blackwell, 1971.
  • Haeem Samuel Kehimkar, The History of the Bene Israel of India, Tel-Aviv: Dayag Press Ltd', 1937

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בני ישראל בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ יהודי "בגדאד" חיו בבומביי, קולקתה ופונה, לצד "בני ישראל". Shalva Weil (ed.) The Baghdadi Jews in India: Maintaining Communities, Negotiating Identities and Creating Super-Diversity (Routledge, 2019).
  2. ^ Weil, Shalva (2010). "Bombay". In Stillman, Norman A. (ed.). Encyclopedia of Jews in the Islamic World
  3. ^ 1 2 שלוה וייל, קהילת בני ישראל ממומבאי והסביבה, באתר בית התפוצות
  4. ^ שלוה וייל, מעבר לסמבטיון: המיתוס של עשרת השבטים האבודים, תל-אביב, תשנ"א
  5. ^ Weil, Shalva (2013). "Jews of India and Ten Lost Tribes". In Patai, Raphael; Itzhak, Haya Bar (eds.). Jewish Folklore and Traditions: A Multicultural Encyclopedia. ABC-CLIO.
  6. ^ ⁨3_^1"י לעוראל' שבהדו ⁩ | ⁨דבר⁩ | 27 דצמבר 1936 | אוסף העיתונות | הספרייה הלאומית, באתר www.nli.org.il
  7. ^ Weil, Shalva (1996). "Religious Leadership vs. Secular Authority: the Case of the Bene Israel". Eastern Anthropologist. 49 (3–4): 301–316.
  8. ^ על פי דברי הרמב"ם באיגרתו לר' יפת בן אליהו הדיין, דוד אחיו טבע בים הודו. איגרת שכתב האח דוד לרמב"ם בדרכו להודו נמצאה בגניזה הקהירית. מהאיגרת עולה שהפליג לחוף מלבר, אין שום מקור לכך שביקר בחוף קונקאן. גם סיפור מותו של דוד רחבי בידי פרש, לא עולה בקנה אחד עם הדברים שכתב הרמב"ם על נסיבות מות אחיו.
  9. ^ Weil, Shalva (1994). "Yom Kippur: the Festival of Closing the Doors". In Goodman, Hananya (ed.). Between Jerusalem & Benares: Comparative Studies in Judaism & Hinduism. New York: State University of New York Press. pp. 85–100.
  10. ^ Sohoni, Pushkar; Robbins, Kenneth X. (2017). Jewish Heritage of the Deccan: Mumbai, the northern Konkan, Pune. Mumbai: Deccan Heritage Foundation; Jaico. pp. 16–17. ISBN 978-93-86348-66-1.
  11. ^ Shalva Weill, The Mosque at Rachel's Tomb, Journal for the Study of Antisemitism 3(2), עמ' 263-265
  12. ^ Genetics, History, and Identity: The Case of the Bene Israel and the Lemba, Full text Genetics, History, and Identity: The Case of the Bene Israel and the Lemba, PubMed
  13. ^ שלוה וייל, היהודים מהקונקאן: עדת בני ישראל בהודו, תל-אביב: בית התפוצות על שם נחום גולדמן, 1981
  14. ^ Weil Shalva, ?What Happened to Pakistan's Jews, Journal for the Study of Antisemitism 3(3), 2011, עמ' 701-703
  15. ^ Weil, Shalva. 2009 'Bene Israel Rites and Routines' in Shalva Weil (ed.) India’s Jewish Heritage: Ritual, Art and Life-Cycle, Mumbai: Marg Publications [first published in 2002], pp. 78-89. Reprinted in Marg: A Magazine of The Arts, 54 (2): 26-37.
  16. ^ שלוה וייל, העילית הדתית והעילית החילונית בקרב בני ישראל בהודו, פעמים 60, עמ' 63-49
  17. ^ Weil, Shalva (2008). "Jews in India". In Erlich, M. Avrum (ed.). Encyclopaedia of the Jewish Diaspora. Santa Barbara, USA: ABC CLIO.
  18. ^ אילנה שזור, אליעז דנדקר, שימי לוי, גולן צריקר, תיקון היסטורי למחאת ההודים ב-1951, באתר "העוקץ", 28 בנובמבר 2018
  19. ^ Shalva Weil, The Bene Israel Indian Jewish Family in Transnational Context, Journal of Comparative Family Studies, 2017 43(1), עמ' 71-80
  20. ^ Weil, S. 2018 'Indian Judaic Traditions'. In: Sushil Mittal and Gene Thursby (eds) Religions in South Asia: an Introduction (second edition), New York and London: Routledge, Taylor and Francis Group, pp.186-205.
  21. ^ "Report of the High Level Commission on the Indian Diaspora" Indian Diaspora
  22. ^ הודו - ניצולי הספינה הטרופה, אליהו בירנבוים. לשון התשובה: "אלא אדרבה מצווה רבה לקרבם ולהשתדל עמהם להורות הדרך אשר ילכו בה ומעשה אשר יעשון"
  23. ^ 1 2 3 4 5 6 עליית עדת "בני-ישראל" מהודו והשתלבותה בקרב ישראל אונ' בר-אילן, ד"ר יעקב גלר.
  24. ^ דעת גדולי התורה על "בני ישראל", נח זבולוני, חרות (עיתון),17/08/196 17/08/1964.
  25. ^ פסקי דין עליהם חתומים רבני ירושלים: האב"ד ר' חיים דוד סוראנגה, ר' אברהם עזריאל ור' שמעון אשריקי. רבני בגדאד: ר' משה חיים שלמה דויד, ר' יחזקאל עזרא אליה ור' עזרא צאלח אדם. מובא במאמר של משרד המשפטים "מעמדם האישי של כת "בני ישראל" מהודו - ד"ר מיכאל ויגודה".
  26. ^ שו"ת היכל יצחק, אבן העזר, חלק א, סימן יג. ובשו"ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן, סימן ס"ח.
  27. ^ שו"ת היכל יצחק, אבן העזר א', סימנים יג-יד. הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, פסקים וכתבים, כרך ו', דיני אבן העזר ירושלים תשנ"ו, ס' ט"ו, עמ' נד-סא. שו"ת הרב י"א הלוי הרצוג, אה"ע, שם, עמ' סב-סג: בני ישראל, שם, עמ' ל"ב, ל"ו.
  28. ^ הרב שאול ישראלי, "'בני ישראל' מהודו מהו דינם לעניין נישואין", בתוך בני ישראל בהוצאת הרבנות הראשית, תשכ"ב
  29. ^ כשרות עדת "בני ישראל" מהודו הרב עובדיה הדאיה.
  30. ^ מכתב מהרב פיינשטיין לרב ד' לוי מציריך, מובא בפסקי דין ירושלים, כרך ה, עמ' רע"ט.
  31. ^ הרב משה שטרנבוך, שו"ת תשובות והנהגות, חלק ב, ס׳ תרפ"ה.
  32. ^ קריינא דאגרתא, כרך א', עמ' רנ"ב.
  33. ^ שו"ת ציץ אליעזר, חלק י', סימן כ"ה, פרק ג'.
  34. ^ עדות הרב אבן ספיר ח"ב "פירוש שאצלם המשולחת מבעלה חוזרת לבית אביה, ויושבות אלמנות חיות כל ימיהן".
  35. ^ פסקי דין - ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין, כרך ט', עמ' שפ"ב
  36. ^ אתר דין
  37. ^ בתאריך 9 בינואר 1963
  38. ^ בדיון בתאריך 13 במאי 1964
  39. ^ שלוה וייל, העילית הדתית והעילית החילונית בקרב בני ישראל בהודו, פעמים 60, 1984, עמ' 63-49
  40. ^ שלוה וייל, קהילת בני ישראל ממומבאי והסביבה, באתר מוזיאון בית התפוצות


יהדות אסיה
אוזבקיסטן • אזרבייג'ן • איחוד האמירויות • אינדונזיה • איראן • אפגניסטן • ארמניה • בירוביג'אן • בוכרה • בחריין • גאורגיה • יהודי ההרים • הודו • בני מנשה • הונג קונג • הפיליפינים • וייטנאם • טאיוואן • טג'יקיסטן • טורקיה • יפן • ירדן • ישראל • כווית • כורדיסטן • לבנון • מונגוליה • מיאנמר • סוריה • סין • סינגפור • סרי לנקה • מלזיה • עומאן • עיראק • ערב הסעודית • חצי האי ערב • פקיסטן • קוצ'ין • קוריאה הדרומית • קזחסטן • קירגיזסטן • רוסיה • תאילנד • תימן (וצפון תימן)
ילדים יהודים עם המורה שלהם בסמרקנד
ילדים יהודים עם המורה שלהם בסמרקנד
זרמים ביהדות
אורתודוקסים חרדים (חסידים • ליטאים • חרדים ספרדים) • דתיים לאומיים (חרדים לאומיים) • אורתודוקסים מודרניים • נאו-אורתודוקסים מגן דוד
ליברלים רפורמים • קונסרבטיבים (נאולוגים) • רקונסטרוקציוניסטים • התחדשות יהודית • חילונים-הומניסטים
תקופת בית שני פרושים • צדוקים • איסיים • בייתוסים • תרפויטים • נצרות קדומה
ימי הביניים והעת החדשה המוקדמת רבניים • קראים • שבתאים • פרנקיסטים
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=בני_ישראל_(הודו)&oldid=39640416"