אנטי-גיבור

אנטי-גיבור הוא סוג של דמות שאינה בהכרח מאופיינת בתכונות אופייניות לגיבור, כמו אומץ, כריזמה, מצפון תקין או הופעה מרשימה.

האנטי-גיבור הוא היפוכו של הגיבור הקלאסי, והוא לעיתים קרובות תוצר של החברה המודרנית; דמות ששורשיה נטועים בעולם האבסורד, וניתן לומר שהוא מגלם את ניפוצם של האידיאלים החברתיים בני זמננו. אמנם הוא מעורר לעיתים גיחוך או סלידה בתחילה, אך במהלך היצירה הוא רוכש את לבו של הקורא, שלומד שדווקא תכונותיו הזרות, המגוחכות, או לחלופין השליליות, הן אלו שמעוררות בנו אמינות וחושפות, בסופו של דבר, את פגמי החברה.^[1] דמותו התמהונית של מארסו ב"הזר", ספרו של אלבר קאמי המככב בראש רשימת 100 הספרים של המאה, אופיינית לטיפוס האנטי-גיבור.^[2]

המונח גיבור, ביוונית "הירוס", הגיע מהמיתולוגיה היוונית, ומשמעותו: חצי אל וחצי בן אנוש. באנגלית תורגם המינוח ל-hero, ואילו בעברית ל"גיבור".^[3] דוגמה בולטת לגיבור, שהוא חצי אל וחצי אדם היא אודיסאוס, הגיבור היווני שמיטב תכונותיו ההירואית תאמו את האידיאלים החברתיים. תכונות דומות של מנהיגות, תושייה, הובלה, אומץ וכישורים נעלים אחרים, גילמו בתוכם משה רבנו, דוד המלך, אנטיגונה, ומתקופת ההשכלה העברית: אמנון ותמר המושלמים, גיבורי "אהבת ציון", ספרו הפופולרי של אברהם מאפו, ועוד רבים וטובים אחרים.

גם ברומן שהתפתח החל מהמאה ה-18 היה הגיבור המסורתי דמות שהקורא מזדהה עם ערכיה שתואמים את האידיאלים של החברה בתקופה זו. לעומת זו, דמות בעלת תכונות שליליות כמו פחדנות, ערמומיות, שחיתות וכיוצא בזה לא יכלה לתפוס את מקומו של הגיבור ביצירה הספרותית.

האנטי גיבור לעומת הגיבור המסורתי יכול להיות גם דמות שונה לחלוטין בתכונותיה מאלו של הגיבור. הוא יכול להיות מצד אחד רשע או נוכל, ומצד שני שלומיאל, בודד, מסכן וחסר מזל. פעמים רבות הוא דמות מגוחכת, אך עם זאת הקורא מזדהה בסופו של דבר עם תכונותיו האנושיות. ההבדל העיקרי בינו ובין הגיבור המסורתי הוא שהאחרון מזדהה מיד עם ערכי החברה, ואילו האנטי גיבור, על כל חולשותיו, רוכש רק עם התפתחות העלילה את אהדתו של הקורא, שנוכח לדעת שכשלונותיו ומידותיו ה"רעות" מגיעים בעצם ממקום טוב, ומי שיוצא בסופו של דבר מופסד היא החברה.^[3]

פצצת האטום, תורת האבולוציה של דרווין, המהפכה התעשייתית – כל אלו נחשבים לחלק מהסיבות שיצרו את המשבר החברתי של האדם המודרני. לפתע הפכה הדת לגורם משני בהתפתחותו של העולם וההיסטוריה האנושית וניתן מקום חשוב לטכנולוגיה, למדע, לתיעוש, לפסיכולוגיה, לרפואה וכדומה.

פרויד גילה את התהליכים של התת מודע שמתגלים במעשיהם ורגשותיהם של האדם. אין האדם יותר בעל איכויות אלוהיות, אלא בשר ודם בעל הפרעות והדחקות שמקורן עוד מהילדות. אין מקום עוד ל"חטאים", אשמה, ועונשים, אלא לחולשות אנוש שמשותפות, במידה זו או אחרת, אצל רבים מבני האדם. לעומת זאת, המידות הטובות בבני האדם, כמו עדינות, נדיבות, רחמנות, צדקנות – לא עוזרות לאדם לשרוד במלחמת הקיום.^[3] אנשים מושלמים חדלו לככב בספרות.

כשם שבמוזיקה מודרנית ובציור חדלו לשלוט ההרמוניה, הדיוק והסימטריה, כך גם ברומן המודרני הנטייה היא לחדור פנימה, אל הרגשות, המחשבות, אל נבכי הנפש, מעבר לצורה החיצונית. ספרות בסגנון זרם התודעה למשל, מציינת סגנון שבו כאילו הקלטנו את הלך מחשבותיהן של הדמויות, כפי שהן עולות במוחן בזמן אמת, בלתי מאורגנות או ערוכות.

אחד הנושאים שמעסיקים את הספרות המודרנית הוא אובדן זהות הפרט וחיפושים אחר הזהות כתוצאה מכך.^[3]

ביצירה ספרותית, בקולנוע ובקומיקס, דמות ה"אנטי גיבור" היא לרוב (אך לא תמיד) דמות מרכזית, שאינה בהכרח מנהלת מאבק אקטיבי או אידיאליסטי. היא יכולה לעיתים להישלט על ידי אחרים ועל ידי המאורעות החיצוניים בסיפור, או להיות מונעת על ידי דחפים שליליים כגון נקמה (ביחוד בקומיקס). במקרים רבים דמות ה"אנטי גיבור" תהיה פגומה במובן מסוים, פיזי או מוסרי, והיא לא תנחן בזוהר כלשהו כמו דמותו של הגיבור.

למעשה ה"אנטי גיבור" הוא גיבור שאינו ניחן בתכונות האוניברסליות המיוחסות לדמות הגיבור כמו אידיאליזם, אומץ, או מוסר. הדמות לעיתים קרובות בעלת תכונות אופי אפלות כמו אמות מוסר מפוקפקות, מורבידיות, ציניות, נרגנות, חוסר יושר, ואגרסיביות. דמויות אלה נחשבות בדרך כלל "ניגוד לאב הטיפוס של הגיבור הקלאסי".

במקרים מסוימים, על אף שהיא יכולה להיות הדמות הראשית בעלילה, יכולה דמות ה"אנטי גיבור" להיות דמות פסיבית, מופנמת, שהעולם מתאכזר אליה, דמות שאין לה שליטה על מהלך חייהם של הסובבים אתה, ועל מהלך חייה עצמה. לפעמים היא דמות נבל בתחילת הסיפור.

בעוד ה"גיבור" מייצג את השאיפה להתעלות מעל החולשות האנושיות ואחיזה בערכי מוסר גבוהים ובלתי מתפשרים, מגלם האנטי-גיבור דווקא את החולשות או את התכונות האנושיות היותר שליליות (לכל הפחות את אלו הנמצאות על הגבול האפור). על אף שלעיתים דמות זו נכשלת במאבק עם כוחות חזקים ממנה, חיצוניים או פנימיים, ולעיתים דווקא בזכות זאת, היא עשויה להצליח ליצור רגש הזדהות אצל הקורא.

מרסו, גיבורו של קאמי בספרו "הזר" הוא אנטי-גיבור מובהק. טיפוס תמהוני קמעה, מנוכר לסביבתו ולמנהגיה, שבוחן את העולם בעיניים נאיביות לחלוטין, אשר יוצרות הזרה ספרותית, שבעזרתה ניתן לקורא לבחון בדרך היולית, חדשה, את החברה בה חי מרסו. הזר של קאמי צמח מתוך היאוש של האדם המודרני מחייו שהם דמויי מאבקו של סיזיפוס.^[3] גם דון קיחוט של סרוונטס הוא אנטי גיבור קלאסי; אביר היגון המזדקן בעל סוסה זקנה ו"נושא כלים" שהוא כפרי גס, אשר נאבק בטחנות רוח מדומות. גיבוריו של דוסטויבסקי, ובייחוד רסקולניקוב מ"החטא ועונשו", "העוזר" של ברנרד מלמוד, "חיי אליקום" של בנימין תמוז, מוסיפים דוגמאות של אנטי-גיבורים ספרותיים לרשימה. הולדן קולפילד מספרו של סלינג'ר: "התפסן בשדה השיפון" הוא אנטי-גיבור מובהק. הגרינץ' מהספר הגרינץ' שגנב את חג המולד של דוקטור סוס הוא אנטי גיבור. בז'אנר הפשע, לרוב מופיע אנטי גיבור כדמות הראשית.

בסיפורו של ש"י עגנון "המלבוש", דמות החייט - ר' ישראל (המסמל באלגוריה של הסיפור כל יהודי) היא אנטי גיבור, בעוד היותה הדמות הראשית.

בקומיקסים של חברות כמארוול קומיקס, DC קומיקס ואימג' קומיקס, ניתן למצוא את דמותו של האנטי גיבור בדמויות כדדפול, מגנטו, גוסט ריידר, המעניש, ונום, הברדס האדום, קאטוומן, מיסטר פריז, ספון ודארקנס.

בתעשיית האנימה ומנגה היפנית ניתן למצוא דוגמאות לדמות ה"אנטי-גיבור" בלולוש לאמפרוג' בקוד גיאס, נובּיטה נובי בדורימון, מקיטה בדרגון בול, סאיטאמה בואן-פאנץ' מאן, שוטארו קנדה באקירה, סאסקה אוצ'יאה בנארוטו ולייט יאגאמי במחברת המוות.

הראייה הפוסט-מודרנית הביקורתית, שהביאה לשינוי משמעותי בשיח התרבותי בספרות ובקולנוע, השליכה במקביל על השיח הפוליטי והמוסרי בתרבות המערב. במרכז שינוי זה עומדת ההתמקדות בקורבנות על חשבון העיסוק בגיבורים. בראייה הביקורתית הפוסט-מודרנית, לעיתים קרובות מייצג הקורבן והחלש את הצדק ואת המוסר. כתוצאה מכך - דווקא הקורבנות, ולא הגיבורים, הם הממלאים לעיתים את התפקיד הראשי בסיפורה של הפוליטיקה העכשווית. שיח ציבורי כזה איפשר לתנועות מחאה חברתיות שונות, כדוגמת הפנתרים השחורים ואחרים, לפרוץ לתודעה הציבורית.

ניתן לאתר את ההזדהות עם האנטי-גיבור בשיח הפוליטי הציבורי בספר "אוריינטליזם" של אדוארד סעיד בשנות ה-50 של המאה ה-20.