אקונומיזם

אֵקוֹנוֹמִיזְם (מאנגלית: Economism) או כַּלְכְּלָנוּת^[1] היא תורה חברתית הגורסת שהחברה האנושית מושתתת על עקרונות כלכליים בלבד. עקרונות אלו הם בעיקר: היצע וביקוש, ייצור ורכישה ותלות בגורם היד הנעלמה כפי שתואר על ידי אדם סמית וממשיכי דרכו. האקונומיסטים מקנים ערך מופחת לעקרונות אחרים בחיי החברה כמו עקרונות פוליטיים, אתיים או תרבותיים. גישת "היד הנעלמה" גם מפחיתה, בעיניהם, את הצורך ברגולציה ובקרה של המוסדות הכלכליים והחברתיים. לדעתם, הרגולציה תתבצע מעצמה על ידי כוחות השוק מצד אחד ועל ידי רצון אינדיבידואלי של הפרט מצד שני (למשל, התנגדות, מרד, חרם וכו').

במישור האידיווידואלי ^[2]האקונומיזם יוצא מהנחה שהאדם הוא יצור רציונלי והוא מפעיל רציונליות זו בעת החלטה או בחירה. למשל - הסתכלות בבעיית הסמים כבעיה שנוצרת מההיצע והביקוש של הסמים או הסתכלות בבעיית הפשע כנובעת משיקול של מחיר מול תוצאה.

במישור החברתי האקונומיזם יוצא מהנחה שכל התופעות החברתיות הן על רקע כלכלי. בזה, הם נבדלים מהמרקסיזם שגם הוא תורה חברתית מטריאליסטית. המרקסיזם עוסק בהתפתחות חברתית המבוססת על מאבק בין מעמדות וכוחות כלכליים במטרה לבנות מבנה חברתי מסוים וצודק יותר. מאידך, האקונומיזם רואה את המעמדות החברתיים באור אחר. המאבק אינו בין המעמדות אלא בתוך המעמדות. המעמד הגבוה נאבק לשמירה על עושרו ולהגדלתו ואילו המעמד הנמוך נאבק להשגת עושר ועליה במעמד. אין כאן שום מטרה לשנות את המבנה החברתי הקיים.

המרקסיסטים התנגדו, כמובן, לאקונומיזם ולתורות קרובות לו כמו התועלתנות והליברליזם. במתנגדים המרקסיסטים הבולטים יש לציין את ז'ורז' סורל, הפילוסוף הצרפתי הנודע מזרם הסינדיקליזם המהפכני.

לנין, בפמפלט "מה יש לעשות?" (1902), יצא נגד הזרם האקונומיסטי במפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית. לנין טען שהאקונומיסטים נלחמים רק להשגת תנאי עבודה ושכר טובים יותר למעמד העובדים אך משאירים בידי הבורגנות הליברלית את ניהול המהפכה למיגור שלטון הצאר. על ידי כך מונעים האקונומיסטים את הקמתו של כח פרולטרי מרכזי ומאורגן במפלגה ומשאירים את הבמה פנויה לאידאולוגיה הבורגנית.

שנים רבות לאחר מכן, הואשמה גם המפלגה הקומוניסטית של ברית-המועצות באקונומיזם על ידי הוגים שונים כמו הפילוסוף הצרפתי הסטרוקטורליסט לואי אלתוסר. הם טענו שבעלות המדינה ומפלגת העובדים על ההון, העושר וכוחות היצור יצרה אליטות טכנוקרטיות ובירוקרטיות חדשות המנצלות את כוחות היצור למטרותיהן.^{[דרוש מקור]}

מתנגדי האקונומיזם המודרני הם מתנגדי הליברליזם ובייחוד הנאו-ליברליזם. הם רואים בתורות אלו (שמקורן באדם סמית), תורות מסוכנות ואף "חזיריות". הם מתנגדים לדעה לפיה חוקי השוק, ההיצע והביקוש הם המרכיב העיקרי של ההתנהגות החברתית-כלכלית. לא ייתכן, הם אומרים, שחוקי השוק עולים בחשיבותם על גורמים כמו תרבות, מוסר ופוליטיקה. הם שוללים את דבריו של אדם (בספרו "עושר העמים") - "לא טוב לבם של הקצב, מוכר הבירה או האופה מספק לנו את ארוחתנו, אלא האינטרסים האישיים שלהם".

לא רק השמאל מתנגד לאקונומיזם. גם הימין השמרני האמריקאי המכונה "ימין ישן" (Old Right) הביע התנגדות לדעה זו. אחד מחשובי הימין הישן, אלברט ג'אי נוק (Albert Jay Nock) טען שהאקונומיזם יכול, ללא ספק, לבנות חברה עשירה, מפותחת, חזקה ומרוצה אך הוא אינו מסוגל לבנות חברה שבה התקיימו יופי ואהבה, חברה שיש בה עומק וטעם. חברה מכוערת זו תמאס על עצמה במהרה, תתנוון ותעלם עם הזמן.

בסין האשימו המאואיסטים הוותיקים את הנשיא דנג שיאופינג, אשר שלט בסין לאחר מותו של מאו, באקונומיזם ועזיבת רעיון הסוציאליזם וזאת כדי לפתוח את שערי כלכלת סין להשפעות קפיטליסטיות בתקוות שווא שזה יביא לפריחה כלכלית בסין. בתורו, האשים דנג את מתנגדיו בכישלון הנובע מבנית חברה סוציאליסטית במדינה שלא הייתה מוכנה לכך מבחינה כלכלית.

היום, יש המדברים על "נאו-אקונומיזם" בניסיון לשלב עקרונות של האקונומיזם עם מרכיבים אתיים והומניסטיים (למשל, הפילוסוף האיטלקי פרנצ'סקו טוטרו).

• Duncan Hallas, What is economism, מרץ 1973
• Dirk Haubrich & Jonathan Wolff, Economicism and its Limits