יצחק זמיר

ערך זה עוסק במשפטן ישראלי. אם התכוונתם לקצין ישראלי, ראו יצחק זמיר (קצין).

יצחק זמיר

יצחק זמיר, 2012
לידה	15 באפריל 1931 (בן 93) הרפובליקה הפולנית השנייה ורשה, פולין
מדינה	ישראל ישראל
תאריך עלייה	1934
השכלה	אוניברסיטת לונדון האוניברסיטה העברית בירושלים
היועץ המשפטי לממשלה ה־7 1978–1986 (כ־8 שנים) תחת ראש ממשלת ישראל מנחם בגין, יצחק שמיר ושמעון פרס → אהרן ברק יוסף חריש ←
נשיא מועצת העיתונות בישראל 1988–1991 (כ־3 שנים) → יהושע רוטנשטרייך חיים יוסף צדוק ←
שופט בבית המשפט העליון 17 בינואר 1994 – 15 באפריל 2001 (7 שנים)
פרסים והוקרה
פרס ישראל (1997) פרס א.מ.ת. (2014) פרס צלטנר (1986) אות זכויות האדם ע"ש אמיל גרינצוויג

יצחק זמיר (נולד ב-15 באפריל 1931) הוא משפטן ישראלי, פרופסור למשפטים, שכיהן בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה בשנים 1978–1986 ושופט בית המשפט העליון בשנים 1994–2001. חתן פרס ישראל (1997) ופרס א.מ.ת. (2014).

זמיר נולד בוורשה בשם יז'י נַכְטִיגָל^[1][2] ועלה לארץ ישראל בגיל שלוש עם הוריו, חנה וחיים יחיאל^[1] נכטיגל. המשפחה עלתה באנייה "קרנרו" שעגנה בנמל חיפה ב-3 באוקטובר 1934.^[3] בארץ נולד אחיו הצעיר, שמואל (מוקי). הוריו היו סוכני ביטוח, והמשפחה התגוררה ברחוב לֶיבונטין בתל אביב.^[4] למד בבית הספר אחד העם ובגימנסיה הרצליה, והיה מרכז שבט הצופים שלה. שירת בצה"ל במודיעין חיל האוויר, ובמקביל היה כתב בבטאון חיל האוויר; הוא המשיך לכתוב בביטאון גם לאחר שחרורו, וכל זאת תחת מספר שמות עט.^[5] למד כלכלה ומדע המדינה בבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה, ובהמשך עבר ללמוד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים ובמקביל למד בה מדע המדינה ויחסים בינלאומיים. בתקופה זו היה חבר בארגון "שורת המתנדבים". את התמחותו עשה אצל השופט (לימים הנשיא) יואל זוסמן בבית המשפט העליון בשנת 1956. בשנת 1959 קיבל רישיון לעריכת דין, ובאותה שנה קיבל גם תואר דוקטור במשפטים (בנושא פסקי דין הצהרתיים במשפט האנגלי) מאוניברסיטת לונדון, והדוקטורט פורסם כספר על ידי הוצאת הספרים "סטיבנס" שבאנגליה.

לימד משפטים באוניברסיטה העברית והתמחה במשפט ציבורי וביחסי עבודה^[6] ואף עמד בראש ועדה להכנת חוק על יחסי עבודה.^[7] בספר שהוציא בשנת 1962 טען להרחבת זכות העמידה, עמדה שצוטטה על ידי שופטים באנגליה.^[8] היה פעיל במאבק הסגל האקדמי להעלאת שכרו וטען נגד דרישת משרד האוצר לבטל הסכם שכר שנחתם בין האוניברסיטה העברית והסגל האקדמי.^[9]

ב-1965 מונה למרצה בכיר.^[10] ב-1970 קודם לדרגת פרופסור חבר.^[11] בשנים 1972-1970 היה מנהל המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי שליד הפקולטה למשפטים. בשנת 1975 קודם לדרגת פרופסור מן המניין. בין השנים 1975–1978 כיהן כדיקן הפקולטה למשפטים.^[12]

במשך הזמן היה חוקר ופרופסור-אורח באוניברסיטאות אחדות בחו"ל.

בשנת 1970 הקים חוג גמילה מעישון (הראשון בישראל) בשיתוף עם משרד הבריאות, ולאחר מכן היה מייסד ויו"ר האגודה למניעת עישון^[13] ובמסגרת זאת הביע תמיכה בחוק המגביל פרסומת לסיגריות.^[14]

ביולי 1978 נבחר זמיר לשמש היועץ המשפטי לממשלה החל מספטמבר 1978^[15] הוא כיהן בתפקיד (תחת ראשי הממשלה מנחם בגין, יצחק שמיר ושמעון פרס) עד אמצע 1986.

זמיר התבטא בעד מתן מעמד מיוחד לחופש הביטוי במיוחד בתחום המדיני, ודחה בקשות שהופנו אליו לפעול באמצעות הדין הפלילי נגד פרסומים של הרב כהנא. הוא טען שזו טעות לחשוב שהפתרון לאלימות מילולית נמצאת בתחום המשפט^[16].

ביוני 1985 הורה למשטרה שלא לאשר ולמנוע קיום של הפגנות בעד שחרור עצורי המחתרת היהודית בטענה שהן פוגעות בטוהר ההליך המשפטי בניגוד לחוק הסוב יודיצה.^[17] זמיר תקף את הקריאות לשחרור עצורי המחתרת וטען שכפסע בינן לבין החלפת שלטון החוק בשלטון הרחוב.^[18] הדברים עוררו ביקורת רבה בתקשורת^[19] ובימין,^[20] בה מחו שזמיר לא התערב בנוגע להפגנות נגד המחתרת.^[21]

יותר מכל זכור זמיר מתקופת כהונתו כיועץ משפטי לממשלה על מאבקו לחקירת פרשת קו 300 והעמדת האשמים לדין. עוד כאשר התפרסמו הידיעות הראשונות על אפשרות הריגת מחבלים שנתפסו חיים, דרש זמיר משר הביטחון משה ארנס למנות ועדת חקירה לבדיקת הפרסומים. זמיר טען מאוחר יותר שארנס הסכים לדרישה רק לאחר ששמועות עקשניות ייחסו את הריגת המחבלים לארנס עצמו. עיקר מאבקו של זמיר לחקירת הפרשה החל מספר שבועות לאחר שהודיע על כוונתו לפרוש מתפקידו, לאחר שהגיעו אליו שלושת פורשי השב"כ שסיפרו לו על הוראת ראש השב"כ, אברהם שלום, להרוג את המחבלים ועל שיבוש הפעילות של ועדות החקירה. זמיר ניסה להגיע להסכמות עם הממשלה על חקירת הנושא ולחלופין על פרישת המעורבים מהשב"כ. אולם לאחר ששלום סירב להתפטר, בגיבוי של ראש הממשלה שמעון פרס וממלא מקומו יצחק שמיר,^[22][23] הורה זמיר למשטרה לפתוח בחקירה פלילית.^[24] זמיר הסביר את החלטתו: "התלונה במשטרה הוגשה לאחר שכלו כל הקיצים וכל הצעותיי לפתרון נדחו. אילמלא כן כל הפרשה הייתה יכולה להגמר אחרת.".^[25] במשך חודשים הפרשה נשמרה בסודיות רבה, ורק מעטים ידעו עליה. בתקופה זאת הופעלו על זמיר לחצים כבדים כדי שיחזור בו מן ההחלטה לקיים חקירה בפרשה, אך זמיר סירב. בעקבות הסירוב, ימים ספורים לפני המועד שבו אמור היה להתקיים דיון בבג"ץ בעתירה של אחד מבכירי השב"כ, ולאחר שזמיר הודיע שאינו מוכן להגן בבג"ץ על העמדות של ראש שב"כ ושל ראש הממשלה (לפי זמיר, הוא היה מוכן להגן על ראש הממשלה בתנאים מסוימים, אך לא אהיה מוכן להגן על ראש השב"כ^[26]), זמיר פוטר והממשלה, בתחילת יוני 1986, מינתה את יוסף חריש כמחליפו. על הטענות נגדו אמר זמיר:

מציגים את הנושא כאילו מצד אחד עומדים אישים החרדים לביטחון המדינה ומהצד השני כאילו עומדים המשפטנים, אנשים מרובעים, אפורים וצרי אופקים. לא כך הוא. אני פועל בנושא זה למען ביטחון המדינה. מדובר במוסר ובאמינות של שב"כ. אם תהיה פגיעה באמינותו, תהיה זו פגיעה חמורה בביטחון המדינה.^[25]

כיועץ משפטי לממשלה פעל להסרת החסינות ולהעמדה לדין של ח"כ שמואל פלאטו-שרון, של השר אהרן אבוחצירא ושל חבר הכנסת שלמה עמר. פרסם חוות דעת והנחיות רבות בקובץ הנחיות היועץ המשפטי לממשלה.

בשנת 1988 הקים את העמותה למשפט ציבורי בישראל והיה היושב ראש הראשון שלה.^[27]

בשנים 1988–1991 כיהן כנשיא מועצת העיתונות בישראל. בדצמבר 1991 התפטר מתפקידו בטענה שאין בו אמון ואין בידיו סמכויות, לנוכח סירוב המועצה לאפשר לבית הדין לאתיקה הטלת קנס על עיתון והשעיה מעבודה כעיתונאי על מי שעבר על כללי האתיקה.

בשנת 1991 הקים את הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, היה הדקאן הראשון שלה, והיה גם עורך-מייסד של כתב העת "משפט וממשל".

בשנת 1992 מונה על ידי שר המשפטים, דן מרידור, ליו"ר המועצה לתאגידים ציבוריים,^[28] והוא כיהן בתפקיד זה עד למינויו לשופט בבית המשפט העליון.

מ-17 בינואר 1994^[29] ועד לפרישתו לגמלאות ב-15 באפריל 2001,^[30] כיהן כשופט בית המשפט העליון. כיהן גם כראש ועדה לבחינת דרכי מינוי שופטים.

בפסק דין (בג"ץ 7111/95 מרכז השלטון המקומי ואח' נ' הכנסת ואח', ניתן ב-6 בפברואר 1996) מתח זמיר ביקורת על השימוש המופרז שעושים לעיתים עורכי דין בחוקי היסוד:

אכן, כיום הלכה היא שחוקי היסוד הקנו לבית המשפט סמכות לבטל חוקים. סמכות זאת היא, לדעתי, חיונית בחברה נאורה, ובמיוחד כך בישראל, שבה תרבות השלטון טרם הכתה שורשים עמוקים. יש לשמור עליה היטב, כדי שניתן יהיה לעשות בה שימוש במקרה הראוי. אך דווקא בשל כך יש להיזהר מאוד שלא תהיה כעושר השמור לבעליו לרעתו. כבר אמר הנשיא ברק, שהסמכות של בית-משפט לבטל חוקים דומה לנשק בלתי קונבנציונלי (ראו א' ברק, "זכויות אדם מוגנות: ההיקף וההגבלות" משפט וממשל א, 253). כל אחד יודע עד כמה נשק כזה עלול להיות הרסני, אם כי לא כל אחד מבין עד היכן עלול ההרס להתפשט. מי שמופקד על נשק כזה מחויב באיפוק מרבי. אוי לסמכות שאין עמה אחריות. צריך להיות ברור לכל בר-דעת שבית המשפט אינו אמור לעשות שימוש בסמכותו לבטל חוק, אלא במקרה בולט של פגיעה מהותית בזכויות יסוד או בערכים בסיסיים. כבוד האדם אינו צריך לדחוק את כבוד החוק.

על מניעים פוליטיים של עותרים לבית המשפט כתב:

לא מעט עתירות שהוגשו לבית משפט זה על ידי חברים במועצות של רשויות מקומיות, ובהן לא מעט עתירות שהתקבלו על ידי בית המשפט, הונעו על ידי שיקולים פוליטיים. ולא פעם היה בעתירות אלה כדי לקדם את שלטון החוק.

— ^[31]

זמיר דרש שהמדינה תפקח על השוק החופשי. לדבריו:

השוק החופשי נותן הזדמנות למשק הפרטי לצבור כוח כלכלי רב. גם כוח כלכלי עלול להשחית. אסור לשכוח את הלקח המר של המדינה המתירנית, שאפשרה לכוח כלכלי לגרום, תחת הסיסמה של חופש, הרבה עושק ועוול. דווקא בתנאים של שוק חופשי נדרשת המדינה להגן על חלשים.

— ^[32]

לאחר פרישתו מבית המשפט העליון בשנת 2001, בגיל 70, שימש בורר ומגשר בעניינים רבים.

במשך השנים מילא תפקידים ציבוריים רבים. בין השאר כיהן ביו"ר המועצה לבתי דין מינהליים, יו"ר הוועדה לבתי המשפט לעניינים מינהליים, יו"ר הוועדה לבתי המשפט לעניינים מקומיים, יו"ר הוועדה להחזר הוצאות הגנה משפטית לחברי הכנסת,^[33] יו"ר הוועדה לשינוי מעמד הספרייה הלאומית,^[34] יו"ר הוועדה להכנת כללי אתיקה לחברי הכנסת,^[35] יו"ר הוועדה לבדיקת בתי הדין לעבודה,^[36] יו"ר ונשיא המרכז לאתיקה בירושלים, ויו"ר המועצה הציבורית של "כל זכות" (בשנים 2019-2011).^[37]

בשנת 2020 פרסם ספר ילדים בשם "לשחרר את קנגורו תום".^[38] ובשנת 2021 יצא ספר ההמשך "לאן נעלמה קנגורו תום".

לזמיר שלושה ילדים, אחד מהם הוא יורם זמיר, שותף בכיר במשרד עורכי הדין שפיגלמן, קורן זמיר ושות'.

זמיר הוא דודו של אסף זמיר, שר התיירות ה-21 של מדינת ישראל.

זמיר זכה בפרסים רבים. בין השאר זכה בפרס צלטנר לעידוד המחקר במדעי המשפט ובאות זכויות האדם ע"ש אמיל גרינצוויג (שניהם בשנת 1986), בפרס יושב-ראש הכנסת לאיכות החיים (1988), בפרס ישראל לחקר המשפט בשנת ה'תשנ"ז (1997), באות אביר איכות השלטון (2002),^[39] בתואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה (2003),^[40] בתואר עמית כבוד של האוניברסיטה הפתוחה (2011), בפרס גורני למשפט ציבורי מטעם העמותה למשפט ציבורי בישראל (2011) ובפרס א.מ.ת לחקר המשפט (ביחד עם פרופ' אריאל פורת) בשנת 2014.

זמיר פרסם וערך ספרים בתחום המשפט ולמעלה ממאה מאמרים בכתבי עת משפטיים בישראל ומחוץ לישראל. הוא הרבה להתראיין ברדיו ובטלוויזיה ולפרסם מאמרים בעיתונות בנושאים שעל הפרק. הוא מתומכי האקטיביזם השיפוטי, אך עם זאת התבטא בעד ריסון בפסילת חוקים.

בשנים 2021–2022, כאשר עלו הצעות לקיצוץ סמכויותיהם של היועץ המשפטי לממשלה ובית המשפט העליון, פרסם מאמרים אחדים להגנה על מוסדות אלה.^[41] כחלק מנסיונותיו למנוע את קיצוץ סמכויות היועצים המשפטיים, השתתף זמיר בדיון של ועדת החוקה, חוק ומשפט, ושטח בפני חברי הוועדה את עמדתו^[42] (בדברו גם בשם נשיאי העליון לשעבר ברק וביניש, ששלחו אותו כנציגם לוועדה^[43]).

בשנת 2023, במסגרת הדיון הציבורי ברפורמה המשפטית בישראל, פרסם מאמרים אחדים נגד השינויים המוצעים.^[44]

• בתי הדין המנהליים בישראל, בהוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, 1971
• דיני עבודה: מקורות, הערות, בעיות, הוצאת אקדמון
• השפיטה בעניינים מנהליים, בהוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, 1975
• הסמכות המינהלית, נבו הוצאה לאור, מהדורה שנייה, בשנים 2010 עד 2020, בחמישה כרכים.
• בית המשפט העליון, הוצאת שוקן, 2022.
• "פרשת קו 300" שורשים במשפט 383 (דינה זילבר עורכת), הוצאת נבו, 2020.
• לשחרר את קנגורו תום, הוצאת שוקן, 2020.
• לאן נעלמה קנגורו תום?, הוצאת שוקן, 2021.
• קנגורו תום מגשימה חלום, הוצאת שוקן, 2023.

החל מאמצע שנות ה-90 של המאה ה-20 הוא עורך של סדרת הספרים "פירוש לחוקי היסוד" שבהוצאת מכון הרי סאקר.

• יצחק זמיר, "אקטיביזם שיפוטי: החלטה להחליט", עיוני משפט, ינואר 1993
• גד ברזילי, אפרים יוכטמן-יער, זאב סגל, בית המשפט העליון בעין החברה הישראלית. ת"א: דיונון/פפירוס, 1994
• גד ברזילי, דוד נחמיאס, היועץ המשפטי לממשלה: סמכות ואחריות. הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה. ירושלים: 1997
• דינה זילבר, בשם החוק: היועץ המשפטי לממשלה והפרשות שטלטלו את המדינה, פרק 9, הוצאת דביר,2012
• ללא גלימה - שיחות עם שופטי בית המשפט העליון - הפרק: יצחק זמיר, הוצאת למשכל - ידיעות ספרים, 2017, עמ' 105 - 144^[45]

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: יצחק זמיר
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יצחק זמיר

• יצחק זמיר, דף שער בספרייה הלאומית
• פרופיל יצחק זמיר, באתר News1 מחלקה ראשונה, 1 בספטמבר 2001
• תשעה מן העליון - הרהורים שלאחר השפיטה, יצחק זמיר, עלי משפט ז, תשס"ט
• מיכל קפרא, עת הזמיר הגיע, מעריב, 6 בדצמבר 1985
• פרופ' אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון, על השופט זמיר, באתר News1 מחלקה ראשונה, 21 במאי 2001
• גידי וייץ, תשמעו, אנחנו חולים, באתר הארץ, 27 בפברואר 2007
• חן מענית, ‏"הנזק שגורמות המכללות למשפטים מחלחל לחברה כולה", באתר גלובס, 13 ביוני 2012
• תום שגב, האיש של ההתנחלויות בבג"ץ, באתר הארץ, 19 באוקטובר 2012
• שלושה מכתבים של יצחק זמיר אל מנחם בגין נכללים בקובץ תעודות שפורסם באתר ארכיון המדינה לרגל מלאות 33 שנים לבג"ץ אלון מורה
• רביב דרוקר, המקור, כך כמעט הועמד אריאל שרון לדין, בגלל בית לא חוקי של תורם לליכוד, באתר nana10‏, 26 בדצמבר 2013 – יצחק זמיר בקטע מריאיון לסדרה של רביב דרוקר "שותפי סוד" על היועצים המשפטיים לממשלה
• נעמה לנסקי, "ביהמ"ש העליון במצב הכי פגיע שיכול להיות", באתר ישראל היום, 28 בנובמבר 2014
• מאיה פולק, ‏לא משחק ילדים: יצחק זמיר חוזר לקריירה הסוערת עם ספר, בעיתון מקור ראשון, 17 בינואר 2021
• מידע על יצחק זמיר בקטלוג הספרייה הלאומית

מכּתביו והרצאותיו:

• מאמרי יצחק זמיר, באתר "הארץ"
• מבחן גורלי למערכת המשפט, באתר הארץ, 20 בינואר 2005
• שוויון זכויות כלפי ערבים בישראל, משפט וממשל ט', תשס"ו
• ההיסטוריה של זכויות האדם בישראל, הרצאה בסדרת ההרצאות "בכור המהפכה", 27 במרץ 2012
• הניחו לבתי הדין לעבודה, באתר הארץ, 4 בפברואר 2013
• חוק היועמ"שים: הצעת החוק נגד שלטון החוק, באתר הארץ, 1 בפברואר 2018
• יצחק זמיר | משרת היועץ המשפטי לממשלה | בית המשפט הגבוה לצדק | תפקידו של בית המשפט העליון בהגנה על זכויות אדם | ניגוד עניינים בשירות הציבורי | הרצאות באתר האוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל, אוקטובר-נובמבר 2017
• 1984 - פרשת קו 300, "שורשים במשפט", באתר משרד המשפטים, 10 במרץ 2019

שופטים לשעבר בבית המשפט העליון
נשיאים	זמורה • אולשן • אגרנט • זוסמן • לנדוי • כַהן • שמגר • ברק • ביניש • גרוניס • נאור • חיות
שופטים	דונקלבלום • חשין • אסף • זילברג • ברנזון • גויטיין • ויתקון • כהן • מני • הלוי • קיסטר • עציוני • שרשבסקי • בן-פורת • אשר • אלון • בכור • בייסקי • לוין • כהן • כהן • לוין • בך • נתניהו • חלימה • גולדברג • מלץ • אור • מצא • חשין • זמיר • דורנר • טל • שטרסברג-כהן • קדמי • טירקל • אנגלרד • ריבלין • פרוקצ'יה • לוי • ארבל • זילברטל • רובינשטיין • ג'ובראן • דנציגר • שהם • מלצר • מזוז • הנדל • קרא • ברון • פוגלמן
שופטים במינוי זמני	בקר • זהר • לוין • צלטנר • כהן • בן-עתו • שילה • שינבוים • אבנור • וייס • בן דרור • וינוגרד • ולנשטיין • אריאל • אלוני • בן יאיר • גולדברג • אלון • אילן • זועבי • ברלינר • עדיאל • חשין • שוחט
ראו גם: שופטים מכהנים

היועצים המשפטיים לממשלה
יעקב שמשון שפירא • חיים כהן • גדעון האוזנר • משה בן זאב • מאיר שמגר • אהרן ברק • יצחק זמיר • יוסף חריש • מיכאל בן יאיר • רוני בר-און • אליקים רובינשטיין • מני מזוז • יהודה וינשטיין • אביחי מנדלבליט • גלי בהרב-מיארה