יום השם

יום השם הוא יום חג אישי הדומה ליום הולדת, הנחגג מדי שנה אצל נוצרים ברוב מדינות העולם. זהו היום בשנה שבו שמו הפרטי של אדם זהה או דומה לשמו של קדוש נוצרי או מבורך המצוין באותו יום בלוח חגי הקדושים הנוצרים. יום זה נחשב ליום שמח ונחגג על ידי האדם בחברת משפחתו וחבריו.

ציון יום השם נפוץ במיוחד בזרמי הכנסייה הקתולית, לותרניזם ונצרות אורתודוקסית. עבור נוצרים אדוקים, יום השם עשוי להיות חשוב ומשמעותי יותר מיום ההולדת.

בעלי שמות שאין להם שם מקביל בלוח חגי הקדושים הנוצרים חוגגים את יום השם ב-1 בנובמבר, שהוא "יום כל הקדושים". מנהג זה מבוסס על התפיסה לפיה רשימת הקדושים המוכרים רשמית על ידי הכנסייה הקתולית הם רק חלק קטן מכלל הקדושים הקיימים.^[1]

מנהג חגיגת יום השם מתועד לפחות מימי הביניים באזורים רבים במערב אירופה ובמדינות סקנדינביה. הכנסייה עודדה את חגיגת ימי השם על פני חגיגת ימי הולדת, שנתפסו כמסורת פגאנית.

מקור המנהג בלוח חגי הקדושים הנוצרים, שבו מצוין בכל כל יום בשנה שמו של קדוש נוצרי או קדוש מעונה, אך במדינות שונות נוצרו גרסאות מקומיות של המנהג. לדוגמה, בשוודיה נוסף השם "קרל" לתאריך ה-28 בינואר, יום השנה למותו של קרל הגדול, ובעלי השם קרל חוגגים באותו יום. שם זה הוא נפוץ בשוודיה.

יום השם נחגג באופן דומה ליום הולדת, אך עם מספר הבדלים. לא מקובל לאפות עוגה מיוחדת ליום זה, ובדרך כלל יש בו מאפיינים דתיים ושרים בו מזמורי דת. בגני הילדים ובתי הספר, ילדים חוגגים יום זה בהבאת ממתקים ושוקולדים לחבריהם ולמורים. מבוגרים עורכים חגיגה בבית או בפאב,^[2] אליה רשאים להגיע כל מכריהם, ללא צורך בהזמנה. מקובל להביא מתנה קטנה או פרחים לחבר או לבן משפחה ביום שמם.

אם יום ההולדת ויום השם קרובים זה לזה, מקובל לערוך חגיגה אחת מאוחדת.

יום השם נחגג ברוב המדינות בעלות רוב נוצרי, בהן אוקראינה, איטליה, בולגריה, הונגריה, יוון, מקדוניה הצפונית, מקסיקו, סלובקיה, ספרד, פולין, פינלנד, פרו, צ'כיה, צרפת, קפריסין, קרואטיה, רומניה, רוסיה, שוודיה, וכן חלק ממדינות אמריקה הלטינית ומדינות הבלקן.

לוח חגי הקדושים הנוצרים אינו זהה בכל המדינות. חלק מהשמות נחגגים באותו יום במדינות רבות, אך מהמאה ה-18 ואילך שונתה רשימת השמות במספר מדינות. בשוודיה ובפינלנד נעשו שינויים רבים ברשימת השמות. ביוון ובקפריסין נוספו לרשימת השמות גם דמויות פגאניות מיוון העתיקה.^[3] בצ'כיה ובסלובקיה עודכנו הרשימות כך שיופיעו בהן גם שמות מודרניים.

במספר מקומות בעולם נעלם המנהג בהדרגה, אף על פי שיש בהם רוב קתולי. תופעה זו נצפתה באירלנד, בדרום ומערב גרמניה, בדנמרק ובסלובניה.

במקדוניה הצפונית נחגגים ימי השם עוד מהעת העתיקה, הן כחלק מהמועדים המקובלים במדינות הבלקן, והן כחלק מהתרבות והמסורת המקדונית. באופן מסורתי זו "חגיגה פתוחה" שכולם מוזמנים אליה, בבחינת "Кој дојде – Добредојде" (בתרגום חופשי ממקדונית: "מי שבא – ברוך הבא").^[3]

רוב תושבי מקדוניה הצפונית וארצות הבלקן חוגגים את יום השם לפי שמם הפרטי בתאריכים הקבועים בלוח שנה מיוחד היוצא לאור מטעם הכנסייה האורתודוקסית במקדוניה (אנ'), המבוסס על הלוח היוליאני.

רוב תושבי פינלנד חוגגים את יום השם לפי שמם הפרטי בתאריכים הקבועים בלוח שנה מיוחד היוצא לאור מטעם משרד האלמנך באוניברסיטת הלסינקי. משרד האלמנך מעדכן את רשימות השמות מדי 5–10 שנים, מוסיף שמות חדשים שהפכו לפופולריים, ומסיר אחרים שלא נמצאים בשימוש.

לכנסייה האורתודוקסית בפינלנד יש לוח שנה נפרד ובו שמות התואמים את לוח חגי הקדושים האורתודוקסים .

הרוסים חוגגים את יום השם בהתאם ללוח שנה מיוחד המכיל רשימת שמות. יום זה נקרא לעיתים "יום המלאך". היום מתחיל בדרך כלל בתפילת הליטורגיה הקדושה, ולאחריה מסיבה.

חגיגות יום השם מוזכרות במקומות רבים בספרות הרוסית ובתיאטרון הרוסי. בין השאר האירוע מוזכר במערכה הראשונה של "שלוש אחיות" מאת אנטון צ'כוב, בה חוגגת אירינה את יום שמה; בספר יבגני אונייגין מאת אלכסנדר פושקין, בו טטיאנה חוגגת את יום שמה; ובספר "מלחמה ושלום" מאת לב טולסטוי, בו האם והבת הצעירה של משפחת רוסטוב (נטליה ונטשה, בהתאמה) חוגגות את יום השם שלהן.

רוב תושבי שוודיה נהגו לחגוג את יום השם לפי שמם הפרטי בתאריכים שנקבעו בלוח שנה מיוחד שיצא לאור מטעם האקדמיה המלכותית השוודית למדעים, שתוקפו פג בשנת 1972 אך השימוש בו נמשך עד 1986. לאחר מכן פורסמו מספר גרסאות של רשימת השמות, עד שבשנת 2001 אומץ לוח שנה חדש מטעם האקדמיה השוודית על ידי רוב התושבים, והוא נמצא בשימוש נפוץ עד היום. בלוח זה יש שני שמות בכל יום, ובנוסף לשמות של קדושים נוצריים מופיעים בו גם שמות נפוצים ממשפחת המלוכה השוודית.

מדיה וקבצים בנושא יום השם בוויקישיתוף