יוט

יוט

הצ'יף סברו ומשפחתו, 1899
אוכלוסייה
4,800[1] – 10,000[2]
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים
ארצות הברית ארצות הברית: אריזונה אריזונה, קולורדו קולורדו, נבדה נבדה ו-יוטה יוטה
שפות
שפת יוט ואנגלית[1]
דת
כנסייה ילידית אמריקנית, דת שבטית מסורתית, נצרות
קבוצות אתניות קשורות
צ'מהווי, פאיוט דרומיים[1]

יוּט (באנגלית: Ute) הם קבוצה אתנית של אינדיאנים בארצות הברית המתגוררים כיום בעיקר במדינות יוטה וקולורדו, ומשויכים לקבוצות הילידים של האגן הגדול. בני השבט מתגוררים בשלוש שמורות: יואינטה ויוראי (Uintah and Ouray Indian Reservation) בצפון-מזרח יוטה (3,500 תושבים), יוט דרומיים (Southern Ute Indian Reservation) בקולורדו (1,500 תושבים) והרי יוט (Ute Mountain Ute Tribe) המשתרעת בעיקר בקולורדו, אבל גם מתפשטת ליוטה וניו מקסיקו (2,000 תושבים). ההשערה היא שמרבית בני היוט מתגוררים באחת משמורות אלו. מדינת יוטה קרויה על שם קבוצה אתנית זו.

השפה העיקרית של בני היוט כיום היא אנגלית. עם זאת, כמה מהאנשים עדיין מדברים בשפת אבותיהם, שפת יוט, הקשורה לשפת הפאיוט הדרומיים ומשתייכת לתת-חלוקה דרומית של שפות נומיות, ענף של משפחת השפות היוטו-אצטקיות. לשפה הוכן מילון וספר דקדוק, והביבליה תורגמה לשפת יוט. יש לשפה כמה מערכות אורתוגרפיה, אבל השפה נכתבת בעיקר באותיות לטיניות. שיטות שונות לאיות שמות גרמו לבלבול לגבי האיות הנכון, ולכן שמות רבים מאויתים בכמה דרכים שונות. לדוגמה שם השבט Timpanogos מאוית גם כ-Toompahnahwach‏, Tumpanuwac‏, Tumpanawach‏, Timpanog‏, Tumpipanogo או Timanogot.

משערים כי משפחת השפות היוטו-אצטקיות התפתחה לפני כמה אלפי שנים לאורך הגבול בין ארצות הברית ומקסיקו, ככל הנראה באזור שעליו משתרעות כיום מדינות אריזונה וניו מקסיקו, כמו גם בחלקים של מדינות מקסיקו הצפוניות צ'יוואווה וסונורה. מאזור זה התפזרו דוברי השפות היוטו-אצטקיות צפונה ודרומה. השבטים הדוברים שפות יוטו-אצטקיות כוללים אצטקים במרכז ודרום מקסיקו, הופי ופימה באריזונה ובניו מקסיקו; ושבטים כדוגמת היוט, הפאיוט הבאנוק השפה והקומאנצ'י בצפון ובמזרח.

היוט, הפאיוט, השושוני, הקומאנצ'י וכמה קבוצות נוספות שייכים לענף הקרוי שפות נומיות בתוך משפחת השפות היוטו-אצטקיות. משערים כי מקורה של קבוצת השפות הנומיות באזור הגבול בין נבדה וקליפורניה, והן התפשטו צפונה ומזרחה. קבוצת השפות הנומיות מתחלקת בעצמה לשלוש תת-חלוקות עיקריות - דרומית, מרכזית ומערבית – ולא כל דוברי השפות הנומיות יכולים להבין את כל דוברי השפות הנומיות האחרות, בייחוד דוברי תת-חלוקה אחת את דוברי תת-חלוקה אחרת. יוט ופאיוט דרומיים דוברים שפות נומיות דרומיות, בעוד ששושוני, גושוט וקומאנצ'י דוברים שפות נומיות מרכזיות, ופאיוט צפוניים ובאנוק דוברים שפות נומיות מערביות. מספר אתנולוגים העלו השערה, בהתבסס על השינויים בשפות, שדוברי השפות הנומיות הדרומיות היגרו ראשונים ממולדת השפות הנומיות, ושדוברים של השפות הנומיות המרכזיות ואז המערביות התפשטו כלפי מזרח וצפון מאוחר יותר.^[3]

השבטים דוברי שפות נומיות חולקים מאפיינים תרבותיים, גנטיים ולשוניים רבים, ורבים מהשבטים נפגשו והתמזגו או התפלגו במהלך השנים. דוגמה לכך הם הקומאנצ'י שהתפלגו מהשושוני בערך באמצע המאה ה-17. באמצע המאה ה-19 התמזגו חלק משבטי היוט עם קבוצות של פאיוט דרומיים והפכו לפאיוט, בעוד שחלק מהשבטים השושוניים, כדוגמת הטימפנוגוס (Timpanogos) התמזגו עם היוט. עם זאת, היו פעמים רבים רבות שהשבטים לא הסתדרו ביניהם. לדוגמה השם "קומאנצ'י" מקורו בכינוי שנתנו להם שבטי היוט "קימנצי" (kɨmantsi – "אויב").^[4]

לפני שהגיעו לאזור מתיישבים ממקסיקו שלטו בני היוט על חלקים משמעותיים של מה שהיום הוא מזרח יוטה ומערב קולורדו,^[5] כולל עמק סן לואיס, וחלקים של ניו מקסיקו וויומינג. בני היוט לא היו מעולם קבוצה מאוחדת בזמנים היסטוריים, וכללו קבוצות נוודים רבות ששמרו על קשרים קרובים עם הקבוצות השכנות. בין הקבוצות הגדולות היו "קפוטה" (Capote), "מואצ'ה" (Moache), "מואנומץ" (Moanumts), "פאריאנוצ'ה" (Parianuche), "טאוויווץ'" (Taviwach), "וימינוצ'ה" (Weeminuche) ו"ימפריקה" (Yamperika). כמו כן "יואינטה" (Uintah), "אנקומפגרה" (Uncompahgre) ו"בני יוט של הנהר הלבן" (White River Utes).

שלא כמו קבוצות שבטיות אחרות באזור זה אין ליוט מסורת או הוכחות להגירה היסטורית לאזורים שכיום הם קולורדו ויוטה, ונראה שאבותיהם הקדמונים של בני היוט שלטו באזור זה או באזורים הסמוכים במשך לפחות אלף שנים. ההגירה החלקית האחרונה של בני היוט בתוך אזור זה הייתה בשנת 1885, שעה שהשבטים רוכזו בשמורות.

כמו שבטי האינדיאנים האחרים של המישורים הגדולים היו היוט לוחמים מוכשרים שהתמחו בלוחמה על גבי סוסים. מלחמה עם השבטים השכנים התחוללה בעיקר על מנת לצבור יוקרה, לגנוב סוסים, ולשם נקם. בטרם ערכו פשיטה היו הלוחמים מארגנים חבורות לוחמים שכללו מלבד הלוחמים את השמאן ומפקד שהוביל את החבורה. על מנת להתכונן לקרב נהגו לוחמים בני יוט לצום לעיתים קרובות, להשתמש בטקסי בקתות הזעה, ולצבוע צורות סמליות על פניהם ועל סוסיהם. היוט היו פרשים מעולים והיו מסוגלים לבצע תמרונים מסוכנים על גב הסוס תוך כדי הלחימה. שלא כמו שבטי מישורים אחרים לא היו בקרב היוט חבורות לוחמים, למעט הפאיוט הדרומיים שהקימו אותן בתקופה מאוחרת והן התפרקו כאשר הפאיוט התרכזו בשמורות. הלוחמים היו גברים בלבד, אבל הנשים הצטרפו מאחורי חבורת הלוחמים לעיתים קרובות לעזור לאסוף ביזה ולשיר שירי עידוד. נשים גם נהגו לבצע את "ריקוד הצולע" (Lame Dance) המסמל את המשאות הכבדים של השלל שהיו צריכות לשאת או לגרור לעיתים קרובות אחרי פשיטה.^[6] היוט השתמשו במגוון כלי נשק כולל רומחים, קשתות, טומהוקים, אלות קרב וסכינים, כמו גם רובים ואקדחים אותם השיגו בפשיטות או במסחר.

המגע הראשון של בני היוט עם אירופאים היה עם חוקרי הארצות הספרדיים הראשונים בשנות ה-30 של המאה ה-17. הם אימצו במהירות את הרכיבה על סוסים, כשרכשו אותם במסחר עם מתיישבים ספרדיים בניו מקסיקו או שגנבו אותם מיישוביהם. כתוצאה מיכולת ניידות חדשה זו, השתנתה תרבות היוט באופן דרמטי בדרכים שהקבילו לתרבויות של שבטי האינדיאנים של המישורים הגדולים. התהפוכות החברתיות גרמו להתגבשות של קבוצות חדשות, היערכות פוליטית מחדש ומתחים בדרגות שונות בין הקבוצות השונות של בני היוט. ברוב הזמן היו היוט אויבים של הספרדים ויישובי הפואבלו הכבושים בידי הספרדים. הם היו עסוקים בסדרה ארוכה של מלחמות, בחלק מהמקרים כנגד שני יריבים, עם הנאוואחו, שבטי אפאצ'י שונים אחרים, והקומנאצ'י, בייחוד במישורים של מזרח קולורדו וצפון-מזרח ניו מקסיקו.

הניסיון של היוט עם המתיישבים האמריקנים-אירופאים דומה לניסיונם של קבוצות ילידים אחרות רבות: תחרות, עימות ובסופו של דבר עקירה כפויה לשמורות. בין העימותים הבולטים: מלחמת ווקר (Walker War‏; 1854-1853) ומלחמת הנץ השחור (Black Hawk War‏; 1872-1865) ביוטה.

במשך השנים החיכוך בין המתיישבים הלבנים שזה עתה הגיעו ומחפשי זהב ביוטה ובקולורדו ובין קבוצות של בני היוט הסתיימו בכמה התכתשויות ותקריות. באותה תקופה היו היוט בני ברית של ארצות הברית במלחמתה בנאוואחו, לדוגמה ב-1863 ועם האפאצ'י.

סדרה של הסכמים הקימו שמורת אינדיאנים קטנה ב-1864 בצפון-מזרח יוטה, ושמורה נוספת ב-1868, שכללה את השליש המערבי של קולורדו של ימינו. שבטים נוספים תבעו חזקה על שטח זה. שטחי השמורות של היוט קוצצו בהדרגה עד שרק השמורות של ימינו נותרו: בוויתור גדול על אדמה ב-1873 נלקח מהם אזור הרי סן חואן העשיר בזהב, והם איבדו את מרבית האדמה הנותרת לאחר טבח מיקר (Meeker Massacre).^[7]

בעקבות ההשתלטות של ארצות הברית על הטריטוריה של בני היוט במסגרת הסכם גואדלופה אידלגו עם מקסיקו חתמה ארצות הברית סדרה של הסכמים עם בני היוט:

• הסכם שלום ב-1849
• הסכם ויתור על עמק סן לואיס ב-1863
• הסכם שמורת יואינטה ב-1865. "ב-1861 חתם הנשיא אברהם לינקולן על צו נשיאותי המורה על הקמת שמורת עמק יואינטה המקורית בחלק המזרחי של טריטוריית יוטה. . . הקונגרס אישר את הצו ב-1864. . .מועצה של בני היוט התכנסה בשמורת ספניש פורק (Spanish Fork Reservation) ב-6 ביוני 1865. הצ'יף הקשיש סואוייט (Sowiette, אחיו של הצ'יף ווקארה (Walkara), שמת עשר שנים קודם לכן) הסביר שבני היוט אינם רוצים למכור את אדמתם ולעבור למקום אחר, ושאל מדוע הקבוצות לא יוכלו לחיות על האדמה יחדיו. הצ'יף סנפיץ' (Sanpitch, אח נוסף של ווקארה) דיבר גם הוא נגד ההסכם. עם זאת, לאחר שבריגהם יאנג, שיעץ להם, אמר כי אלו התנאים הטובים ביותר שיקבלו, חתמו המנהיגים על ההסכם. ההסכם קבע שבני היוט יוותרו על אדמותיהם במרכז יוטה, כולל שמורות קורן קריק (Corn Creek), ספניש פורק וסן פיט (San Pete). נותרה רק שמורת עמק יואינטה. היוט היו אמורים לעבור אליה בתוך שנה, והם יקבלו פיצוי בסך 25,000 דולרים כל שנה במשך עשר שנים, 20,000 דולרים במשך עשרים השנים אחר-כך ו-15,000 דולרים לשלושים השנים האחרונות (בערך 15 סנטים לדונם עבור כל הקרקעות במחוזות יוטה וסן פיט). עם זאת, הקונגרס לא אישר את ההסכם. עקב כך הממשל לא שילם את הפיצוי הכספי השנתי המובטח. למרות זאת, בשנים שבאו אחר-כך הועברו מרבית בני היוט לשמורת יואינטה." אף שמרבית ההיסטוריונים מתייחסים אל סואוייט וסנפיץ' ובני עמם כבני יוט, בזמן החתימה הם היו "אינדיאנים משבט יוטה" או טימפנוגוס, וייתכן שהיו בני שושוני שרק הפכו ל"יוט" אחרי שהם עקרו לשמורת יואינטה והצטרפו לשאר היוט ששם.^[8]
• הסכם עם היוט 2 במרץ 1868 בו נשמרה ליוט החזקה על כל טריטוריית קולורדו מקו האורך 107° מערב והם ויתרו על כל השטח ממזרח לו.^[9]
• הסכם עם קבוצות היוט של קפוטה, מאוצ'ה ווימינוצ'ה שנקבעה בו הקמת שמורת היוט הדרומיים ושמורת היוט ההרריים.^[10]

בסופו של דבר רוכזו הקבוצות השונות של היוט לשלוש שמורות. כמה מקבוצות אלו שמרו על זהויות נפרדות כחלק מהארגונים השבטיים של בני היוט. אף שבתחילה השמורות השתרעו על שטחים נרחבים שהמתיישבים הלבנים לא רצו בהם (חלקים מיוטה ומרבית מערב קולורדו) הם הלכו והצטמצמו עקב פעולות שונות של הממשל, ופלישה של מתיישבים לבנים וכורים. כמה החלטות של בית משפט פדרלי אמריקני במהלך המאה ה-20 השיבו חלקים מאדמות השמורות המקוריות לתחום השיפוט של שבטי היוט והורו על פיצויים כספיים בגין חלקים אחרים.

היוט הצפוניים, הכוללים את הקבוצות "נהר לבן", "אוינטה", ו"אנקומפגרה" הם אמנים מעולים ויצרו דגמים יוצאי דופן של עבודות בחרוזים למטרות פולחן ודת, ותכננו כלי נשק וקישטו אותם על פי התרבות המסורתית. היוט השיגו חרוזי זכוכית וחפצי מסחר אחרים ממגעי מסחר ראשונים עם האירופאים ובמהירות שילבו את השימוש בהם בחפצים דתיים, טקסיים וספרטניים.

כמו שכניהם הדרומיים, הדינה (נאוואחו), חלק גדול מהיוט הצפוניים חברים בכנסייה הילידית האמריקנית ומשתתפים בטקסים הקדושים שבהם נעשה שימוש בפיוטה, קקטוס קטן נטול קוצים, שממנו ניתן להפיק את הסם מסקלין. שמאנים של היוט משתמשים בפיוטה לטפל בזיהומים, כמו גם בצמחים נוספים דוגמת Echinacea angustifolia‏, Ligusticum porteri ו-Salvia dorii. היוט שילבו את דת הפיוטה לתוך תרבותם, ההשפעות שלו חדרו לאומנותם ולחפצי התרבות והדת שלהם. קיימות עדויות שהיוט השתמשו בפיוטה אותה קיבלו במסחר ובצמחים טקסיים עוצמתיים אחרים שבהם השתמשו כאנתאוגן מזמנים קדומים, כדוגמת העלים היבשים של מין של Arctostaphylos המכונה Larb‏, Salvia dorii שנאסף באזור אסקלנטה (הלוצינוגן מתון כאשר מעשנים אותו), ו-Nymphaea odorata, מין של נימפאה שהוא סם נרקוטי חזק. את ה-Salvia dorii נהגו לחלוט כתה יחד עם Echinacea angustifolia והשורש של Nymphaea mexicana, על מנת לטפל בגידולים סרטניים (אף שהשורש של ה-Nymphaea mexicana רעיל בכמויות גדולות, כמויות קטנות יכולות לחזק את שריר הלב אצל חולי לב). בשורשים ובפרחים של הצמח Abronia fragrans נהגו להשתמש לטיפול בבעיות במעיים ובקיבה.^[11]

האמונות הדתיות של היוט שאלו הרבה מהאינדיאנים של המישורים לאחר בוא הסוס. יוט צפוניים ויוט אנקומפגרה היו קבוצות האינדיאנים היחידות שידוע כי ייצרו מקטרות טקסיות מאלבסטר כמו מהאבן השחורה הנדירה המכונה באנגלית "אבן המקטרת" (pipestone), המצויה רק בערוצים הגובלים במדרונות הדרום-מזרחיים של הרי יואינטה ביוטה ובקולורדו. אף שסגנון המקטרת של היוט ייחודי, הוא דומה לסגנונות של שכניהם מהמזרח. מאבן המקטרת השחורה נהגו גם להכין אלות קרב קטלניות שהלוחמים השתמשו ביעילות רבה מעל גבי הסוסים. ליוט הייתה סלידה דתית מטיפול בעץ שהכה בו ברק והאמינו כי ישויות הברק ימיתו כל יוט שייגע או יטפל בעץ כזה. זו גם אמונה של בני הנאוואחו. יש עדויות נרחבות שהמגע בין שתי הקבוצות התקיים מזמנים קדומים.

בכל אביב עורכים היוט (הן צפוניים והן דרומיים) את ריקוד הדוב, ריקוד מסורתי בן כמה מאות שנים. כל שנה באמצע הקיץ נערך טקס צום הידוע כריקוד השמש, לטקס זה יש משמעות רוחנית חשובה לבני היוט.

האינדיאנים בני קבוצת היוט אנקומפגרה ממרכז קולורדו היו בין הקבוצות הראשונות המתועדות בעולם להשתמש בתופעה של מכנולומינסנס באמצעות השימוש בגבישי קוורץ על מנת לייצר אור, קרוב לוודאי מאות שנים לפני שהעולם המודרני הכיר את התופעה. היוט הרכיבו רעשנים טקסיים מיוחדים עשויים מעור ביזון אמריקאי שאותו מלאו בגבישי קריסטל שקופים שנאספו מהרי קולורדו ויוטה. כאשר הרעישו ברעשנים בלילה במהלך הטקסים, החיכוך והלחץ המכני של גבישי הקוורץ המתנגשים האחד בשני יצרו הבזקי אור שהבהבו בחלקם דרך עור הביזון השקוף למחצה. היוט האמינו שרעשנים אלו מזעיקים את הרוחות בטקסי היוט, והתייחסו אליהם כאל חפצי דת רבי עוצמה.

בני היוט היו מחולקים בין כמה קבוצות, חלקן קטנות, חלקן גדולות. כיום הם מחולקים לשלוש קבוצות: שבט יוט הצפוני, שבט יוט הדרומי, ושבט יוט ההררי.

כמתואר לעיל אין תקן לכתיבת שמות משפת היוט באותיות לטיניות ולכן קיימים איותים שונים לאותה מילה. ברשימה להלן מוצגים בסוגריים כל האיותים המקובלים.

• ימפריקה (Yapudttka‏, Yampadttka‏, Yamparka‏, ו-Yamparika) – שכנו בעמק הנהר ימפה והאזורים הסמוכים. ידועים כיום כ"בני יוט של הנהר הלבן" (White River Utes) או כ"ימפריקה" (Yamparika Utes).
• פריאנוץ' (Pahdteeahnooch‏, Pahdteechnooch‏, Parianuc‏, Parianuche ומאוחר יותר Uncompahgre) – חיו לאורך החלק העליון של הקולורדו (שהיה ידוע עד שנות ה-20 של המאה ה-20 כנהר גרנד) בקולורדו וביוטה. ידועים כיום כ"בני יוט של הנהר גרנד" (Grand River Utes) או פריאנוץ' (Parianuche Utes).
• טאוויווץ (Taveewach‏, Taviwach‏, Tabeguache‏, ומאוחר יותר Uncompahgre) – שכנו בעמקי הנהרות גניסון ואנקומפגרה, גם בהרי אלק (Elk Mountains) מערבה כלפי העיר גראנד ג'נקשן של ימינו. ידועים כיום כטאוויווץ' (Taviwach Utes).

• מוגרוטאוויץ (Muhgruhtahveeach) – שם כללי לכל בני היוט הצפוניים שחיו באזור שהוא כיום יוטה, ידועים כיום כ"בני יוט של יוטה" (Utah Utes) או "יוניטה" (Unita).
  • קומומבה (Cumumba) – קרויים גם "בני יוט של ובר" (Weber Utes), חיו לאורך הנהר ובר, שהיו בינם לבין לשושוני מערביים נישואי תערובת.^[א]
  • טימפנוגוס (Timpanogos‏, Toompahnahwach‏, Tumpanuwac‏, Tumpipanogo ‏, Timanogot‏, ו-Tumpanawach) – "אוכלי דגים" – משום שאגם יוטה היה אגם מים מתוקים צלול ומקור לדגים. בספרדית היו קרויים "לגונס" (Lagunas – אנשי האגם) ו"קומה פסקדוס" (Come Pescados – "אוכלי דגים"). בעבר חיו ברכס ואסטץ' סביב הר טימפנוגוס, לאורך החוף הדרומי והמזרחי של אגם יוטה שבעמק יוטה, בעמק הבר (Heber Valley), אגן יואינטה (Uinta Basin) ועמק סנפטה (Sanpete Valley). הם גם ניצלו את הקניונים של הנהרות ספניש פורק (Spanish Fork), דיאמונד פורק (Diamond Fork), הובל קריק (Hobble Creek), אמריקן פורק (American Fork River) ופרובו (Provo River). הם ידועים היסטורית כקבוצה שבה נתקלו האבות הפרנציסקנים הספרדים פרנסיסקו אטנסיו דומינגס (Atanasio Domínguez) וסילבסטרה ולס דה אסקלנטה (Silvestre Vélez de Escalante) במסעם דרך מרכז יוטה ב-1776. מאוחר יותר הם התפרסמו בשל מנהיגם ווקארה (Walkara) בטרם עקרו לשמורת יואינטה על מנת להצטרף לשאר בני היוט. בהתבסס על כמה שמות ומלים בהם הם משתמשים לא ברור לחלוטין האם הם קבוצה אתנית נומית צפונית, יחד עם שאר בני היוט, או שהם היו במקור קבוצה נומית מרכזית, וייתכן שהיו קבוצה של בני שושוני. השושוני, היוט, והפאיוט אכן חלקו מורשת גנטית, תרבותית ולשונית משותפת כחלק מהענף הנומי של משפחת השפות היוטו-אצטקיות, והקבוצות התחברו, התפצלו והתמזגו בזמנים שונים.
  • סן-פיץ' (San-pitch‏, Sanpeech ו-Sanpits) – חיו בעמק סנפטה (Sanpete Valley) והנהר סווייר ולאורך הנהר סן פיץ'. גם הם ייתכן שהיו במקור בני שושוני, ונחשבו כחלק מבני הטימפנוגוס, לפני שהצטרפו ליוט בשמורת יואינטה. הצ'יפים הידועים ביותר היו ארופין (Aropeen) וסן-פיץ' (Sanpitch) שעל שמו קרוי מחוז סנפטה ביוטה.
  • פאוונט (Pahvant) – חיו מערבית לרכס ואסץ' ברכס פאוונט (Pavant Range) לכיוון הגבול עם נבדה לאורך הנהר סווייר במדבר סביב אגם סווייר (Sevier Lake) ואגם פיש (Fish Lake), משום כך הם כינו עצמם פאוונט – "חיים קרוב למים". באורח חייהם הם דמו לשכניהם פאיוט קאיבאב, ונישואי תערובת היו מקובלים. כיום הם נטמעו בשבט פאיוט האינדיאני של יוטה.^[12][13] זה השבט שמשלחת דומינגס-אסקלנטה כינתה "אינדיאנים מזוקנים".
  • יואינטה-אט (Uinta-at‏, Yoowetum‏, Yoovwetuh ומאוחר יותר Tavaputs) – חיו באגן יואינטה, הרי יואינטה, כולל אגם יוטה וימת המלח הגדולה, לאורך הנהר סטרוברי במערב ורמת טאוופוץ (Tavaputs Plateau), במערכת הנהרות גרין-קולורדו במזרח.
  • סאייפיץ' (Sahyehpeech ו-Sheberetch) חיו בקרבת העיירה מואב של ימינו ולא באו במגע עם לבנים עד 1850 כשמורמונים חדר לטריטוריה שלהם, מלחמות ומגפות הקטינו את מספרם מאוד וב-1870 הם הצטרפו לקבוצות יוט אחרות.
  • מאונונץ (Moanunts או Moanumts) – חיו במעלה עמק סווייר במרכז יוטה, באזור אוטר קריק (Otter Creek) דרומית לסלינה ובקרבת אגם פיש, נטמעו בשבט פאיוט האינדיאני של יוטה.

• קפוטה (Kapota ו-Kahpota) – חיו מזרחית לקו פרשת המים של אמריקה דרומית לנהר קונחוס (Conejos River) ומזרחית לריו גראנדה כלפי הצד המערבי של הרי סנגרה דה קריסטו. הם התגוררו גם בעמק סן לואיס, לאורך מקורות הריו גראנדה ולאורך הנהר אנימאס, מרכזם היו באזור צ'אמה (Chama) וטיירה אמארייה (Tierra Amarilla) של ימינו במחוז ריו אריבה. כמו הקבוצה השנייה של בני היוט הדרומיים היו קשרי מסחר בין הקפוטה לאנשי הפואבלו והיו עימותים בינם לבין שבטי המישורים הדרומיים בשל הברית בינם לבין האפאצ'י חיקרייה.^[12]
• מואצ'ה (Mouache‏, Mahgruhch‏, Mahgrahch‏ ו-Muwac) - חיו לאורך המרגלות המזרחיים של הרי הרוקי מדנוור בקולורדו בצפון ועד לאס וגאס בניו מקסיקו בדרום, היו קשרי מסחר בינם לבין אנשי הפואבלו הצפוניים בייחוד פואבלו טאוס, ולכן היו מכונים לעיתים קרובות "טאוס-יוט". לאחר שאמצו את הרכיבה על סוסים נהגו לנוע דרומה יחד עם בני בריתם אפאצ'י חיקרייה, לדרום-מזרח עד הפנהנדל של טקסס.

• וימינוצ'ה ("Weeminuche"‏, Weemeenooch‏, Wiminuc‏ ו-Guiguinuches) – חיו מערבית לקו פרשת המים של אמריקה לאורך הנהר דולורס שבמערב קולורדו, בהרי אבאחו (Abajo Mountains), בעמק הנהר סן חואן ויובליו הצפוניים ובהרי סן חואן כולל הרי השולחן והרמות של מזרח יוטה.

השבט הגדול ביותר הוא שבט היוט הצפוני, המתגוררים בשמורת יואינטה ויוראי בצפון-מזרח יוטה. זו הקבוצה הגדולה ביותר מכמה קבוצות של אינדיאנים בני היוט והשושוני שהעתיקו מגורים לשמורת האינדיאנים יוט צפוניים בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, כולל שושוני צפוניים, ויוט מקבוצות יואינטה, אנקומפגרה, וייט ריוור ויוט דרומיים.

יש הטוענים כי הם שללו את זכויותיהם של קבוצות היוט האחרות כשהם התארגנו מחדש באמצע המאה ה-20 והשתלטו על שמורת האינדיאנים יואינטה ויוראי עקב כך. התושבים של שמורה זו מודעים היטב למוצאם. תביעות ודיונים משפטיים הם דבר שבשגרה בין יוט בני תערובת שבטי היוט הצפוניים לזכויות הרישום וזכויות היתר השבטיות. כחלק מהמדיניות הפדרלית המכוונת להטמעת האינדיאנים בתרבות האמריקנית (Indian termination policy) חילק הממשל של ארצות הברית את השבט ב-1954 כשהוא מגדיר אוטומטית כל מי שמחצית מאבותיו הקדמוניים או פחות אינם אינדיאנים (blood quantum) כבני תערובת (mixed-blood).^[14] עם דחיית מדיניות ההטמעה בשנות ה-70 של המאה ה-20.^[15] קיוו בני התערובת לשובם לשבט. מאז 2002 הם מנסים באמצעות תביעה אזרחית לבטל את חוק חלוקת בני היוט.^[16] בני התערובת של היוט האשימו את השבט בשלילת זכויותיהם לאדמות השבט ולייחס משפטי שוויוני.

כמה תושבים נספחים, צאצאים של משפחות בני יוט צפוניים מסוימות שבשנים הראשונות סירבו להירשם ולקבל בכך הכרה פדרלית של מוצאם הילידי, חיים באדמות השמורה השייכות למשפחות אחרות מאז העקירה הכפויה של הממשל הפדרלי ב-1881. היוט הנספחים (Affiliate Utes) הגישו גם הם תביעה כנגד ממשל ארצות הברית ושבט יוט הצפוני להכרה פדרלית בהם. אין לטעות בין הנספחים לבין יוט בני תערובת, שמשפחותיהם לא סירבו במקור להירשם.

בני היוט הצפוניים התפזרו ברחבי העולם. הם למדו להיטמע בחברות שונות. יוט צפוניים מכונים גם "נוצ'ו" (Nuchu). לקבוצות שונות יש שמות מורכבים יותר ולכל שם יש משמעות. במהלך השנים השתנתה שפת היוט הצפוניים בצורה נרחבת תוך מיזוג הניבים השונים וההשפעות של השפה האנגלית.

שבט יוט הצפוני החל לרכוש מחדש אדמות שבטיות לשעבר בעקבות חוק הארגון מחדש של האינדיאנים (Indian Reorganization Act) של 1934. הם השיבו לעצמם את השטח בן 2,940 קילומטרים רבועים הקרויים "הרחבת היל קריק" (Hill Creek Extension) באמצעות הממשל הפדרלי ב-1948. החלטות בתי משפט נוספות בשנות ה-80 של המאה ה-20 העניקו ליוט הצפוניים "זכות שיפוט" על שטח בן 12,000 קילומטרים רבועים של אדמות השמורה השנויים במחלוקת. תגליות של נפט וגז טבעי באדמות יוט ביוטה נושאות בחובן הבטחה לשיפור ברמת החיים של חברי השבט.

ב-1965 הסכים שבט יוט הצפוניים להרשות ללשכת הטיוב של ארצות הברית להטות חלק מהמים באגן יואינטה (חלק מאגן הנהר קולורדו) לאגן הגדול. ההטיה ספקה מים ליחידת בונויל (Bonneville Unit) של מיזם מרכז יוטה (Central Utah Project). בתמורה הסכימה לשכת הטיוב לתכנן ולבנות את יחידות יוניטה (Unitah), אפאלקו (Upalco) ויוט של מיזם מרכז יוטה על מנת לאגור מים עבור השבט. עד 1992 לא עמדה לשכת הטיוב בהתחייבויות אלו. על מנת לפצות את השבט בשל כישלונה של לשכת הטיוב לעמוד בהתחייבויותיה מ-1965, כלל סעיף 5 ב"חוק השלמת מיזם מרכז יוטה" (Central Utah Project Completion Act), את הסדרת זכויותיהם של האינדיאנים בני היוט (Ute Indian Rights Settlement). במסגרת ההסדרה קיבל שבט יוט הצפוני 49 מיליון דולרים עבור פיתוח חקלאי, 28.5 מיליון דולרים עבור קידום נופש ודיג ו-195 מיליון דולרים עבור פיתוח כלכלי.

שמורת האינדיאנים של היוט הדרומיים שוכנת בדרום-מערב קולורדו, כשבירתה באיגנסיו (Ignacio). האזור סביב שמורת האינדיאנים של היוט הדרומיים הם הגבעות של באיפילד (Bayfield) ואיגנסיו בקולורדו.

היוט הדרומיים הם השבט העשיר ביותר ואוחז בנכסים פיננסיים המתקרבים ל-2 מיליארד דולרים.^[17] הימורים, תיירות, נפט וגז והשכרת נכסי דלא ניידי, ובנוסף השקעות פיננסיות ובעסקים שמחוץ לשמורה, תרמו להצלחתם הכלכלית. השבט הוא בעלים של חברת "רד סידר גדרינג" (Red Cedar Gathering Company), שמפעילה צינורות גז טבעי בשמורה וסמוך אליה.^[18] השבט הוא גם הבעלים של חברת "רד וילו פרודקשן" (Red Willow Production Company), שהחלה כחברת הפקת גז טבעי בשמורה. החברה התרחבה ומבצעת חיפושים והפקת של נפט וגז בקולורדו, ניו מקסיקו וטקסס. לחברה משרדים באיגנסיו בקולורדו וביוסטון בטקסס.^[19] קזינו סקיי יוט (Sky Ute Casino) ומתקני השעשועים והתיירות הנלווים, יחד עם אגם קפוטה המנוהל על ידי השבט, מושכים אליהם תיירים. השמורה מארחת כל שנה את ראלי האופנועים של ארבע הפינות (Four Corners Motorcycle Rally).^[20] שבט היוט הדרומי מפעיל את KUST,^[21] תחנת רדיו ציבורית גדולה המשרתת את דרום-מערב קולורדו ואת אזור ארבע הפינות.

שבט יוט ההררי הם צאצאים של קבוצת ומינוצ'ה, שעברה לקצה המערבי של שמורת היוט הדרומיים ב-1897 (הם הונהגו על ידי הצ'יף איגנסיו שעל שמו קרויה הבירה של השמורה). שמורת שבט יוט של הרי יוט שוכנת בסמוך לטאואוק (Towaoc). היא כוללת קטעים קטנים ביוטה ובניו מקסיקו. הפארק השבטי הר יוט (Ute Mountain Tribal Park) גובל בפארק הלאומי מסה ורדה וכולל חורבות רבות של אנשי הפואבלו הקדומים. קהילת וייט מסה של יוטה (White Mesa Community of Utah בסמוך לבלנדינג - Blanding) היא חלק משמורת שבט יוט של הרי יוט, אבל היא אוטונומית כמעט לחלוטין.

ההטמעה ההדרגתית בתרבות האמריקנית הציגה הן אתגרים והן הזדמנויות עבור בני היוט. התנאים הנוכחיים של בני היוט דומים לאלו של אמריקנים ילידים רבים החיים בשמורות. הבדלים תרבותיים בין היוט ושאר אמריקה תרמו לכיסי עוני, קשיים בחינוך ודחיקה לשולי החברה, אם כי שבט יוט הדרומי מצליח כלכלית.

ב-1963 יצא לאור ספרו של האל בורלנד (Hal Borland) "כשהאגדות מתות" (When the Legends Die), המספר על ילד מבני היוט הגדל בשמורה אחרי מות הוריו והופך לכוכב במופעי רודיאו. סרט המבוסס על הספר, בכיכובם של פרדריק פורסט וריצ'רד ויידמרק, יצא לאקרנים ב-1972.

מדינת יוטה קרויה על שם השבט. קבוצות הספורט של אוניברסיטת יוטה קרויות "היוט של יוטה" (Utah Utes) וקיבלו אישור מפורש מהשבט להשתמש בשמו.^[22]

• יוט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)